אחיעזר חלק חלק ג פז

בתשלומי כפל ודו"ה דפשיטא דנכרי א"ח בתשלומי כפל ודו"ה דהא נתמעט מרעהו וגם בדיניהם אי"ח ע"ז, ומחצה על מחצה נכרי פטור מכפל וברוב ישראל חייב, וגם לענין הקרן יל"ע לשי' רש"י דב"נ קלבד"מ מ"מ מספק שאינו נהרג ל"ש קלבד"מ, וגם חיוב אונסין ליכא גבייהו גם לפ"ד התוס' דלית בהו והשיב, אבל עכ"פ פשוט הוא דמכפל ודו"ה פטור, [ובד' רש"י ותוס' שם שהק' דא"כ לא יתחייב נכרי על גזילו בשום ענין ילה"ע דאמרינן ע"ז כך דינכם

] ח) ומש"כ כת"ר לה"ר מד' הרשב"א בב"ק דנ"א ומד' השעה"מ דקרי לנכרי לאו בר חיובא גבי בור, ואלו הי' חייב על גרמא הא בור לא גרע מגרמא עכ"ד. תמיהני דהא גם אי פטור בגרמא בנזקין מ"מ פשוט דכמו בשור של נכרי שנגח לשור של ישראל חייב ה"ה בכל הנזקין וגם הא בבור לא כתיב רעהו, ואף אי ילפינן נזקין מהדדי, מ"מ לא גרע בור משור וכמו בשור חייב ה"ה בבור, אי מצד עמד והתירן או משום כדיניהם משוינן לה, ואי פשוט הוא דנכרי חייב על נזקי בור מאיזה טעם שיהי', מ"ט קרי להו לאו בני חיובא

אלא דנראה פשוט בכונתם דלאו בני חיובא הוא על איסור תקלה, ולא על התשלומים, בין אם הוא איסור דאורייתא או דרבנן, כמש"כ המל"מ פ"ב מהל' רוצח. ובכל גווני לא נצטוה הנכרי על איסור התקלה, ולהכי קרי להו לאו בר חיובא, ואף דבב"מ ד"י דקאמר אלא מעתה האומר לעבד ואשה צאו גנבו לי לאו בני חיובא נינהו, והתם בע"כ אין הכונה אף לפי הס"ד דלא נצטוו על לא תגנוב, ועי' בחי' רעק"א שתמה כן, וע"ע בתשו' נוב"י מהדו"ק סי' ע"ה דפירש דלאו בני חיובא נינהו בתשלומים, תרווייהו בעי, וכל דלאו בר חיובא הוא בתשלומין א"א לחייב המשלח בתשלומין, וכל שלא נצטוה על האיסור ל"ש אשלד"ע אף דאיתנייהו בכלל תשלומין דל"ש בזה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, (ובהא דב"מ ד"י ילע"י, דהא לאיסור גניבה בעי קנין כמבואר בכתובות דל"א אי דאפקי לרה"ר איסור גניבה ליכא וכל שלא משכו ולא עשה מעשה הקנין אינו עובר ג"כ בלא תגנוב, ולפי הס"ד דליתנהו בכלל תשלומין, א"כ אין על מה לחול הקנין. דהא ליכא חיוב אונסין, ושלו ג"כ לא הוי דהא במה קנהו, והוי כמו נכרי דליכא גבי' והשיב, ועי' בתוס' ע"ז דע"א: בד"ה ואי ס"ד דבגוזל שו"פ קונה הנכרי להתחייב מיתה, כמו שקונה הישראל להתחייב באונסין, משא"כ באשה ועבד, דלפי הס"ד ליכא שום חיוב ואע"ג דלא הוי נל"ע, מ"מ הי' ס"ל דאין מלקות בהו כיון דניתק מקצתו, וכל דליכא שום חיוב אין על מה לחול הקנין והוי כגנב בלא משיכה, דמבואר בע"ז שם דאמאי נהרג עליו אולם הא לשי' הרמב"ן הא איכא לאו דלא תגזול גם בקרקע ועבדים אף דליכא חיוב השבה ואכמ"ל). ומה שהביא בשם הרמב"ן דבור חייב מצד דינא דגרמי להדיא מבואר שם להיפוך, אף דכל הפטורים דאיתנהו בבור כקרקע עולם הזיקתו וכיו"ב, אי משום גרמי הי' חייב. ופשוט שאי"ח בזה לא משום גרמי, ואולי גם משום גרמא וכמבואר להמעיין ברמב"ן שם ומה שהביא בשם הרמב"ן דבור הוי גרמא ועפ"ז פלפל בהא דשני דברים אינם ברשותו של אדם בור ברה"ר כו', להדיא מבואר ברמב"ן ההיפך

ט) שוב אחרי זמן רב בא לידי תשו' "חסד לאברהם" מהדו"ק להגאון ר' אברהם תאומים, וראיתי שם בחחו"מ סי' י"ט שמפלפל ג"כ בדין נכרי לישראל אי חייב במודה במקצת שבועה ואי איתניהו בשמירה וה"ר ג"כ מספ"ק דכתובות ולמש"כ בלא"ה הומ"ל לענין רבית וכפל ודו"ה, [וגם לענין אבידה אם מצא התינוק דאינו מחוייב בהשבת אבידה, גם לענין לפני יאוש דל"ש באיסורא אתי לידו כיון דאין עליו חיוב השבה] אין ראי' מזה, ומש"כ בתשו' חס"ל לה"ר מדהתוס' דסוכה ד"ל בד"ה כי גזזו, שהקשו התוס' דהא יאוש שלא מדעת הוא דלא ידעו בעלים בלוקח וקיי"ל דיאוש שלא מדעת ל"ה יאוש, ויש להפליא מדוע לא הק' קושייתו לעיל על כי גזזו עכו"ם הא הו"ל יאוש שלא מדעת, וע"כ כתב דעל כי גזזו נכרים ל"ק דהוי יאוש של"מ לפמ"ש הרמב"ן בב"מ פ"ב דלהכי יאוש של"מ לא הוי יאוש משום דבאת לידו לפני יאוש הוי שומר וידו כיד הבעלים, והיכא דהחפץ ברשותו ל"מ יאוש, והנכרים דאין בהו דין שומר אבידה להכי גם יאוש של"מ מהני, משא"כ היכא דגזזו אוונכרי גופייהו דהוי ישראל מישראל כמו שפירש"י דסתם גזלו ארעתא מישראל נינהו והוי ישראל מישראל ולא מהני יאוש עכ"ד. ודבריו תמוהים, דד' הרמב"ן דבאיסורא אתי לידו ל"מ יאוש הוא רק באבידה כמו שהסביר שם משא"כ בגזילה, וגם לד' התוס' לשיטתו בב"ק למ"ד יאוש כדי קני היינו דגוף החפץ קנה, ויאוש של"מ דל"ה יאוש היינו דהדמים צריך להחזיר, א"כ אין כונת התוס' דהוי יאוש שלא מדעת ולא מהני יאוש אח"כ כמו באבידה, דפשיטא דמהני בגזילה, דבזה ל"ה שומר לד' הרמב"ן ולד' התוס' גוף החפץ קנה, אלא דקו' התוס' דל"ה למפרע יאוש לאביי, כמו דמקשה הש"ס בב"מ מתרומה וכיו"ב דלאביי לא מהני למפרע, וע"כ שפיר ה"ק דהא עכ"פ כל כמה דלא נתייאשו לא הועיל, ואין זה ענין כלל לדין דבאיסורא אתי לידו מד' הרמב"ן דהתם הכוונה דגם אח"כ לא מהני יאוש

בשולי המכתב נתקשיתי בד' התוס' בב"מ ר"פ א"נ שהק' למ"ל קרא להתיר גזל נכרי דמהיכי הוי ידעינן, דהא דילפינן גזל נכרי הוא מרבית ואונאה ובנכרי רבית ואונאה שרי, רבית דכתיב לנכרי תשיך, ואונאה דכתיב לעמיתך. והנה לכאורה נראה כונת התוס' שביארו על רבית ואונאה, ולא סגי להו מאי דברבית כתיב לנכרי תשיך, וממילא מאונאה גרידא לא ילפינן שכן לא ידע דמחיל כמבואר שם ורק ממה הצד ילפינן, הוא עפ"י המבואר בבכורות די"ג: דלמ"ד גזל נכרי מותר אונאה מיבעי, וכבר הק' המהרי"ט אלגזי, דהא בב"מ אמרינן דאונאה גרע שכן לא ידע, וע"כ צ"ל דשאני בנכרי דלא מחיל וכ"כ בקדושת יו"ט. ולפ"ז בנכרי שפיר אפשר למילף מאונאה לגזל כדמדמי להו בבכורות, ולהכי כתבו דגם אונאה מותר מעמיתך. אבל תמיהני דהא למ"ד גזל נכרי מותר לא ילפינן כלל מעמיתך לאונאת נכרי כמבואר בבכורות דהשתא גזלו מותר אונאה מיבעי, ולעמיתך דרשינן לדיני קנינים, וא"כ אי לאו דכתיב היתר לגזל נכרי הוי ילפינן איסורא מאונאה דסתמא כתיב בין לישראל ובין לנכרי, וכמו דאונאה אסור כמ"כ גזילו אסור דהא בנכרי אין לחלק מאונאה לגזל, ואי"ל דאי לאו קרא דהיתרא דג"נ ממילא הוי דרשינן לעמיתך למעוטי אונאת נכרי, וא"כ ל"ה ידעינן דיני הקנינים דלעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ולר"ל בהיפך ואי"ק היתרא דגזל נכרי כי היכי דנדע דיני קנינים מעמיתך, וצ"ע: סימן ל"ח

מש"כ כתר"ה לישב קושית הגרע"א בשבועות דל"ג בד' התוס' ד"ה היכא דלא כפרי' דכתבו דאיכא לאוקמי בקרקע דאינה נגזלת וכמ"ד משביע עדי קרקע חייב והק' הגרע"א הא למ"ד קרקע אינה נגזלת משביע עדי קרקע פטור כמבואר בדל"ז, וכ' כתר"ה דכונת התוס' דאף למ"ד קרקע נגזלת היינו רק לענין חיוב אונסין אבל מ"מ ברשות הנגזל קאי להקדישו, דבריו נכונים, וקדמוהו בזה בשו"ת עונג יו"ט סי' צ"ג בהגה יעו"ש. ונראה בשי' הגרע"א לשיטתו בב"מ ד"ז דהא דאין הנגזל יכול להקדיש הוא משום דאית להגזלן קנין בגוה, וכ"כ בלקוטים הנספחים לדו"ח ח"ב בחי' סוכה דל"א דגם במטלטלין היכא דלא עשה