אחיעזר חלק חלק ג פד

והמ"א שאין נותנים חלת חו"ל לכהן, וגם לדברי התוס' דהנאת כילוי מדאורייתא כ' הגר"א שצריך כהן מיוחס לד' האומרים דתרומה בזה"ז דאורייתא, מכל הלין טעמא נראה דאין לכהן להקל להאכיל לבהמתו וממילא אין נותנים לו, ומנהג א"א לברר בזה שאין רגילין בנתינה עכ"ד. והנה בדבר כהני חזקה שאינם מיוחסים מפורש ברמ"א בסי' של"א סעיף י"ט דנותן בזה"ז לכל כהן שירצה בין חבר ובין ע"ה ואפילו אינו מיוחס רק שמוחזק בכהן והוא שורפה ויכול להניחה ולשורפה שיכול ליהנות ממנה בשעת שריפתה עכ"ל, הרי שיכולים כהני חזקה ליהנות הנאת כילוי, אולם גבי חלה בסו"ס שכ"ב מבואר דשורפין ואין צריך ליתן לכהן, וכבר הרגיש בזה בשו"ת נובי"ת בסי': ר"א במה שהשיב להגאון ר"י פיק לחלק בזה

ולכאורה י"ל דהוי ס"ס אי תרומה בזה"ז דאורייתא ואפילו אי נימא דהוי דאורייתא מ"מ אפשר דהנאת כילוי אאמד"ר. הן אמת דשי' הר"מ בר' אברהם המובא בר"ש תרומות פי"א דאף דהנאת כילוי אאמד"ר מ"מ להאכיל לבהמת ישראל הוי איסור תורה, מקרא דכהן כי יקנה נפש דאפי' נפש בהמה במשמע, ולדידי' יש בזה איסור תורה. ובס' מנחת חנוך הביא ראי' דכ"ה שי' הרמב"ם ממש"כ יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח דמים אף שעדיין לא משך הלוקח הר"ז אסור להאכילה תרומה, שד"ת מעות קונות, ואם נימא דהנאת כילוי אאמד"ר ולגבי דרבנן הא מדרבנן מעות אינן קונות, וע"כ דלהאכיל לבהמת ישראל הוי איסור תורה כשי' הר"מ ב"ר אברהם, וכיון דלגבי דאורייתא הוי בהמת ישראל אסור להאכילה יעוי"ש. אולם המחברים כתבו בשי' הרמב"ם דלהכי אם מכר הכהן פרתו לישראל אסור להאכילה תרומה משום דכל זמן שאינו חוזר לא הפקיעו קנין מעות ואם לא יחזור אח"כ הרי הפרה קנוי' לישראל אף מדבריהם. ומש"כ הרמב"ם שם דאם מכר ישראל לכהן אף שנתן דמים לא תאכל בתרומה עד שתמשוך צ"ל דמ"מ כיון דבידו לחזור אסור לאכול בתרומה שמא יחזור. וביותר י"ל כיון דבידו לחזור לא הוי קנין כספו של הכהן כיון דביד הישראל לחזור וא"י להוציאו בדיינים, ומ"מ אם מכר הכהן לישראל בקנין מעות אף דאינו ברשותו של הישראל דהא בידו לחזור מ"מ לא הוי קנין כספו של הכהן דאם אינו חוזר הרי הוא של ישראל, אלא דמש"כ הרמב"ם דאם מכר ישראל לכהן אף שנתן דמים לא תאכל עד שתמשוך, ומבואר לכאורה דתרתי בעינן כסף ומשיכה ומשיכה גרידא לא מהני, והא הנאת כילוי אאמד"ר וראוי שתהני משיכה גרידא. ואפשר דלאו דוקא וגם משיכה גרידא מהני דמהני קנין דרבנן לדאורייתא, אלא דכונת הרמב"ם דמעות לא מהני כיון דבידו לחזור היינו דביד הכהן והישראל לחזור לא הוי קנין כספו אבל במשיכה גרידא מהני וצ"ע

והנה דעת המהרי"ט בתשו' ח"א סי' קמ"ט דמהני כהני חזקה אף בשל תורה היכא דליכא חששא שמא יעלו אותו ליוחסין, וליוחסין החמירו דבעי ב' עדים, ודוקא בתרומה דאיכא עון מיתה כמבואר בגמ' כתובות שם דמחלק בין תרומה ונ"כ, ולפי"ז באיסור הנאת כילוי דאית בי' רק איסור עשה לשי' המהרי"ט מהני כהני חזקה. וילה"ר לשי' המהרי"ט מהא דמבואר ברמב"ם ובשו"ע להלכה דפטרי חמור של כהנים ולויים פטורים והא פט"ח אסור בהנאה מן התורה ואיך מהני בזה כהני חזקה, ויעוי' בהגהות הרש"א ביו"ד שהרגיש בזה, ולמש"כ המהרי"ט א"ש דרק בתרומה דאורייתא לא מהני. וכן ילה"ר מהא דחרמים דביד הבעלים מועלין בהם וניתנים לכהנים והרי הן חולין, ואיך מהני כהני חזקה לדידן וכבר תמה בזה בס' מנחת חנוך, וידידי הרב הגאון מוהר"ח העניך אייגעש שי' הראני ביש"ש בב"ק פ"ד שהרגיש בזה לענין חרמים בזמן הזה. ולד' המהרי"ט א"ש דהא קיי"ל דמעילה אינה אלא באזהרה, ומהני כהני חזקה אף בשל תורה לבר מתרומה. אולם בתשובת שבו"י ח"א סי' צ"ג חולק ע"ד המהרי"ט, ובתשובת זכרון יוסף האריך לקיים דברי המהרי"ט הובאו דבריהם בפתחי תשובה בהל' חלה סי' שכ"ב ס"ק ג'. ומד' הגר"א נראה דאי תרומה בזה"ז מדאורייתא ואיסור כילוי מדאורייתא לא מהני כהני חזקה, נראה ג"כ דס"ל דלא כהמהרי"ט, וכן מד' המג"א לענין חלה (אולם שם תמה הגר"א דבחלת חו"ל דאאמד"ר הא בודאי מהני כהני חזקה)

ולדינא הי' נראה כיון דאיכא ס"ס כמשכ"ל דתרומה בזה"ז אאמד"ר ואפילו אי נימא דהוי איסור תורה מ"מ הנאת כילוי אאמד"ר, וגם בכהני חזקה לדידן הוי ג"כ פלוגתא דרבוותא דלשי' המהרי"ט ודעימי' מהני כהני חזקה אף בדאורייתא לבד באכילת תרומה דמעלין ליוחסין א"כ מה"ט מותרין כהני חזקה להאכיל לבהמה, וממילא איכא ג"כ חיוב נתינה וכפשטות השו"ע בסי' של"א סעי' י"ט דנותן לכל כהן שירצה להנאת כילוי אם לא שנחלק בין הנאת כילוי הבאה בשעת שריפה מלהאכיל לבהמתו, דלשי' הר"מ בר"א איכא איסור תורה, ולהאכיל כרשיני תרומה דאאמד"ר כמבואר בירושל' בודאי דיש להאכיל לבהמתו של כהן חזקה והמנהג אינו ידוע לי. וכ"ז בכהני חזקה, אבל היכא שהוא עפ"י עצמו נחלקו בזה האחרונים באה"ע סי' ג' בזמן הזה וצ"ע, ובהיותי מחוסר ספרים כעת אקצר סימן ל"ז בחדש כסלו תר"ן

א] נסתפקתי לדינא בהא דקיי"ל דגרמא בנזקים פטור נכרי מהו שיחייב בגרמא. וטעם הספק אצלי, עפ"מ דמבואר בסנהדרין דע"ו: ההוא גברא דמצמצמא לחיותה דחברי' בשמשא ומתה, רבינא מחייב, רב אחא בר רב פטר, רבינא מחייב ק"ו ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שחייב בהן את המצמצם, ורב אחא בר רב פוטר כו' א"ק מות יומת ברוצח הוא דחייב כו', ולהלכה קיי"ל דמצמצם חייב בנזקין כמבואר בטוש"ע סי' שפ"ג ס"ה וא"כ נקטינן הקו"ח דכיון דהוא חייב ע"ז מיתה נזקין לא כ"ש, וגם מאן דפוטר הוא רק משום גזיה"כ, אבל מצד הסברא כל היכא דחייב ע"ז מיתה כ"ש שיחייב ע"ז בנזקין. והנה הרמב"ם כ' בהל' מלכים פ"ט הל' ד' ב"נ שהרג נפש כו' או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מ"מ הר"ז נהרג עכ"ל, מבואר מזה דב"נ חייב על גרמא [וי"ל מקור לד' הרמב"ם מהמד"ר בפ' נח דמבואר דב"נ חייב מיתה על מעשה שלוחו הובא בתומים סי' ל"ב, והא להרבה שי' אין שליחות לנכרי אף ב"נ לב"נ וביותר דאין שליח לד"ע, אלא דע"כ דמה שישראל חייב בידי"ש ע"י שליח וגרמא כמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' רוצח ב"נ חייב ע"ז מיתה, ולהכי כיון דחייב על גרמא שליח לא גרע מגרמא] וא"כ חייב ממון על גרמא בנזקין מק"ו ממיתה דמה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד [דגם ב"נ פטור על שוגג במעשה רק שא"צ התראה שהי' לו ללמד כמבואר ברמב"ם פ"י מהל' מלכים] ואונס כרצון חייב בו גרמא כעושה מעשה, נזקין שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיהי' חייב על גרמא, ולמ"ד במצמצם פטור א"א לומר כן דהא י"ל מצמצם יוכיח שחייב עליו מיתה ובנזקין פטור, אבל למאן דמחייב במצמצם והכי קיי"ל, דמי גרמא בנכרי למצמצם בישראל [ועי' ברמב"ן בקונטרס דינא דגרמי דקרי למצמצם גרמא יעוי"ש] ואם נחייב מצמצם בישראל מק"ו דחייב מיתה ע"ז מה"ט נחייב נכרי על גרמא כמו שחייב מיתה על גרמא.