אחיעזר חלק חלק ג פב

ומה שפקפק על סברתי דשייך בזה מצוה לקיים דברי המת גם בדבר שלב"ל דהכא גרע טפי דע"כ ליכא למימר דמצוה לקיים אף בדבר שלא בא לעולם, אלא מטעם שהמת כבר נדר ומצוה לקיים דבריו כמו שהוא מחויב אם הי' קיים כמש"כ הה"מ, ולא שייך זה אלא בדבר ששייך בו מצדו נדר כגון מה שיוציא אילן זה תנו לעניים, דאם הי' קיים הי' מחויב, אבל בדבר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה שלא יצויר מצידו נדר איך יהי' חיוב על היורשים לקיים דבריו, וסמוכים לזה כתב מדהתו"ס ב"ק דמ"ב דה"ל ראוי דשאני כופר דלעולם הוי ראוי עכ"ד. סברתו ישרה, אבל מד' הרמב"ם והה"מ בפכ"ב מהל' מכירה דמיירי בשכיב מרע דמצוה לאחר מיתה א"כ כל עיקר הקנאתו הוא לאחר מיתה, ואלו הי' בחיים לא הי' עליו שום נדר, ומ"מ אמרינן בזה מצוה לקיים דה"מ [ואע"פ שמתחלה התחייב כלפי היורשים ע"י בטחון חייו אצל החברה לשלם להם אחר מותו, מ"מ הא ביכלתו טרם שהגיע זמן החיוב בעודו בחיים לשנות ולמסור התשלומין לאחר כמו ששינה ג"כ בדברי צוואתו שמסר לאשתו, וכיון שהוא הבעלים ובידו לשנות טרם הגיע הזמן ואין להיורשים שום זכי' בהם בידו לשנות למסור לצדקה, ושוב יש בזה דין מצוה לקיים דה"מ]. ואין לחלק דשאני התם דהא באפשרותו הי' להקדיש לעניים מחיים ואם הי' קיים הי' מחויב, משא"כ בזה שאין באפשרותו להקדיש מחיים, דמאי נפ"מ הא סוף סוף השכ"מ נדר על אחר מיתה, ואלו הי' בחיים לא הי' עליו שום נדר ומ"מ אמרינן בזה מצוה לקיים דה"מ, ואין זה ענין לכופר דהוא בגזיה"כ והו"א דראוי הוא דוקא באופן שא"א להיות מוחזק (וגם התם נראה מדברי הש"ס והתוס' דיש בזה דין ירושה מחמתי' ועי' במנחת חנוך מצוה נ"ח מה שחידש בזה בהל' כופר ולא כן נראה מדברי התוס' והש"ס דמוכח מדבריהם דזהו מדין ירושה משום דאתי מחמתי')

ובנ"ד כיון דכמה ראשונים ס"ל דמצוה לקיים דברי המת הוא גם בלא הושלש מתחלה לשם כך, ע"כ צידדתי לקיים דברי המת, אלא לפמש"כ הר"ן דביתומים קטנים ל"א מצוה לקדה"מ, ורק שצידדתי מצד אמל"ג כמסל"ה וגם דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין וגם דעיקר הדבר במחלוקת היא שנוי' דלשי' הראשונים דס"ל דמצוה לקדה"מ הוא מחמת קנין גם ביתומים קטנים כופין על זה, אבל בכסף בטחון של אחריות דהוי דשלב"ל ולא מהני מטעם קנין, רק להטעם דהוא משום מצוה לקיים דברי המת ויתמי לאו בני מצוה נינהו אם לא דנימא דהוי דבר הבא לעולם כמש"כ גיסי הרב שי' שהבאתי לעיל, ראוי להתישב בדבר דאפשר דבחלק זה של אחריות מעיקר הדין בכחה לקיים הצואה לכשיגדלו היתומים, ורק שאפשר לפשר הדבר ולהרחיב זמן הפרעון

וע"ד אשר העירני רומעכ"ת בשולי מכתבו. אשר בהיותו באה"ק ראה ונוכח כי רובם ככלם של שומרי תורה ומצות בהמושבות נהגו היתר לחלוב בעצמם בש"ק, כמה מהם פתחו בדרבנן לחלוב לתוך אוכל וכמה בדאורייתא, באמת מבהיל הדבר, וכאשר שמעתי כי סמכו על איזה הוראת רב מאשכנז כתבתי אודות זה להגרא"י קוק זצ"ל, יסוד הדבר הוא מהלאומים הפורצים אשר אצלם עבודה עברית דוחה שבת, ואחריהם נמשכו גם המון עם בלי שום יסוד להיתר, ויעוין בשו"ת משכנות יעקב חאו"ח ס' ק"ב שהחמיר אף לתוך אוכלין, ויעוי"ש שכ' דצ"ע להקל גם ביו"ט ומסיים בפרט שהרבה מקילין בזה וחולבין על מעט פרורין באותו כלי המיוחד לחלוב אשר אין בזה היתר כלל כו' ובפרט שהמה מערימין בכך ואין כונתן רק למשקה ע"כ ראוי להחמיר בזה מאד עכ"ל. וזה לא כבר נשאלתי מרב גדול באשכנז במקומות שאי אפשר להשיג נכרי לחלוב מה יעשו הישראלים, והסכמתי בשעת הדחק גדול לצדד להתיר לחלוב ע"י קטנים אחרים לתוך האוכלין דבבניו הקטנים הלא איכא איסור עשה למען ינוח כמו שכ' המשכנות יעקב ובאמת כ"כ הרשב"א בשבת דקנ"ב בד"ה כשהיא מהלכת שכתב שם ולעיל נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא בגמ' בקטן העושה ע"ד אביו כלומר ועובר בזה משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך עכ"ל ובחולב לתוך האוכלים על ידי קטנים כתבתי שאפשר להתיר בלי הוראה פומבית, ולחלוב ע"ג קרקע משום צער בע"ח מבואר באו"ח סוס"י ש"ל לגבי אשה ובב"י שם דחולב ע"ג קרקע לא מיקרי אף מלאכה שא"צ לגופה, מ"מ לגבי בהמה יעוי' בתשו' זכר יהוסף להג' רי"ז שטערן ז"ל סי' ק"א מש"כ בזה, ואינו רוצה להתיר במסקנא כ"א ע"י נכרים

ומה שמציע מעכת"ה לפרסם מחו"ל איסור על זה אנסה מתחלה לבוא בדברים עם הרבנים הגאונים באה"ק שעליהם למחות בדבר בהיותם סמוכים למקום המעשה. והנני ידידו מוקירו ומכבדו הדוש"ת. סימן לה ב"ה אח"ס תרצ"ג

מה שנסתפק רומעכ"ת באשה שהפקידה נכסים שאינם ידועים לבעל וצותה לחלק לקרובי' ושארי עניני צדקה. ומספק"ל לכת"ר אם יש בזה מצוה לקיים דברי המת שחל רק לאחר מיתה והבעל יורשה לשי' הר"ן (ובאמת כן הוא גם לשי' הרא"ש), בודאי מצוה לקיים דברי המת הוא לאחר מיתה דוקא, ובכל מקום שאמרו מצוה לקיים דברי המת קדמו היורשים, ומ"מ על היורשים לקיים דברי המת ואף בזה על הבעל שהוא היורש לקיים דברי המת. וכן מבואר בר"ן כתובות שם דמהני מתנת שכ"מ בנכסים שאינם ידועים שאם מכרה ונתנה קיים. ומה שיש להסתפק בזה, כיון דלכתחלה לא תמכור והוא מילתא דאיסורא אם מחויב הבעל לקיים. ואם יש בזה מצוה לקיים דברי המת, כיון דלכתחלה אסורה למכור ולתת, והא מבואר בתוס' גיטין דל"ח בשחרור כיון דאסור לשחרר ל"ש בזה מצוה לקיים דברי המת, רק לפי שאינם רשאים להשתעבד ממילא רשאים לשחרר יעו"ש. אמנם יש לחלק דשאני התם דאיכא איסורא לגבי היורשים, משא"כ בזה דתלוי ברצון הבעל ועליו אין שום איסור, אלא שיש להסתפק דמ"מ כיון דיש בו זכות שעל ידו לא היתה רשאית למכור ולתת, אולי אין אומרים בכה"ג מצוה לקיים דברי המת כיון דמלקד"ה אינו עושה קנין ואם קדמו היורשים ומכרו ממכרן קיים. אולם ראיתי באבני מלואים סי' צ' ס"ק י' שכ' לפרש דהג"מ בכתובות דע"ח דמקשה שם וליקנינהו בעל ופירש"י ויאכל פירות ויירשנה, ומשני על זה עשאום כנכסים שאינם ידועים, וקשה דהא גם בנכסים שאינם ידועים הבעל יורש, ומפרש הא"מ דכיון דמצוה לקיים דברי המת בהושלש מתחלה לשם כך, וכיון דבעל יורש עליו לקיים דברי המת, אלא דמכח תקנת אושא בעל לוקח הוי ל"ש גבי' מצוה לקיים דה"מ, ולהכי פריך וליקנינהו בעל ויאכל פירות ויירשנה אם תמות תחתיו כיון דכבר לוקח הוא משנשאת ולא מחויב לקיים דה"מ, ומשני עשאו כנכסים שאינם ידועים ואין הבעל אוכל פירות ואם מכרה או נתנה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות והשתא ליתא לתקנת אושא וא"כ אינו אלא יורש בנכסים שאינם ידועים, וצריך לקיים דברי המת. וזו האשה שנתנה להמקבל להברחה לשם יורשיה נתנה והו"ל הושלש לשם כך ומצוה לקיים דברי המת ומשו"ה אין הבעל יורשה יעוי"ש, ונראה מד' הא"מ דבנכסים שאינם ידועים אמרינן ג"כ מצוה לקיים דברי המת. אלא דבנידון הא"מ דפי' דהג"מ במברחת דלפני נשואין י"ל דאז רשאים למכור ג"כ לכתחלה, רק דהגמ'