אחיעזר חלק חלק ג פ

וכמבואר בתמורה דל"א דלכי גביל הוי עפרא בעלמא וכמש"כ הר"ן בע"ז דל"ט בטעם ההיתר מהמוסק בנבילה שנתהפכה לדבש לפי שנעשית מתחלה פגום (והארכתי בזה באחיעזר חיו"ד סי' י"א להתיר בכדומה יעוי"ש) וגם למש"כ הש"ך בסי' פ"ז דה"ה בשאר בני מעיים כשמיבשים אותו שנעשה כעץ, דלכתחילה אין לעשות כן, נראה דכל זה בבני מעיים, אבל לא בעצמות, אפילו לדברי החולקים לשי' הרמ"א שם דאין עצמות מעלין, משום דס"ל דיש בהם לחלוחית, מ"מ נראה דהיכי דנתיבשו ואין בהם עוד שום לחלוחית, הוי עצמות יבשות ובכה"ג כו"ע מודים ולא דמי לשאר בני מעיים, ועוד נראה למש"כ הגרעק"א בתשובה סי' ר"ז הובא בפתחי תשובה שם דכל היכי דאיכא ששים דלא יבוא לידי איסור דאורייתא לא חיישינן לכתחילה וא"כ ה"נ בנידון דידן לא יבוא לידי איסור דאורייתא, דהא דבר המעמיד לא בטל אאמד"ר כמש"כ הש"ך בסי' צ"ט וכמו שהרגיש בזה גם רומעכת"ה

ומה שתמה רומעכת"ר במכתבו ע"ד הרמ"א בסי' קנ"ה שכתב דמותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאוכלו לרפואה ולא לאכילת רשות דאיזה איסור יש בדבר וכבר תמה ע"ז בס' מנחת יעקב ומש"כ לתרץ דדוקא גבי שרץ או שאר איסור מאוס דיש בו משום שקוץ אפילו אחר שנשרף, משא"כ בשאר איסורים עכ"ד אין זה מספיק למש"כ רש"י במעילה די"ז, דחייב משום בל תשקצו על נבילה ועיין ברמב"ן בסה"מ בשורש תשיעי, שכ' דהוי לאו שבכללות ועי' בטו"ז סוסי' קט"ז וא"כ גם בנבילה יתחייב משום בל תשקצו והא עיקר דין כשאינו ראוי לגר אינה קרוי' נבילה, בנבילה כתיב. אולם ביד אברהם שם כ' דהעיקר משום אחשבי' כמו בחרכו קודם זמנו, דאפילו בנפסל מאכילת כלב אסור לאוכלו ועי' בשאג"א סוף סי' ע"ה שכ"כ וכל זה באוכלו בעיני', דס"ל דאחשבי' אבל בעושה מזה אבק דק לצורך העמדה ומעמיד בזה, אין בזה אחשבי' ובעיקר ההוראה הנני מסכים עם רומעכת"ר להקל בזה

, ו) מש"כ הדר"ג לתמוה על דברי הב"י בסוס"י קפ"ה שכ' בד' הרמב"ם באשה שאין לה וסת מיירי דוקא דבדקה לפני תשמיש, אבל בלא בדיקה דאסורה ול"ה אונס וחייב בקרבן, וע"ז השיב רומעכ"ת דמ"מ א"א לחייב קרבן מספק דשמא לא ראתה מקודם ורק באמצע, והוי אונס. ונסתייע לזה מד' הרמב"ן בשבועות די"ח החולק על הרז"ה מה"ט, כבר קדמוהו בסדרי טהרה סי' ק"צ ס"ק ס"ז שכ' דבע"כ צ"ל דכונת הב"י שמצא דם בהעד שבדק לפני תשמיש, וכיו"ב שיש מוכיח דדם הי' מקודם ולא הוי אונס, דאל"כ פטור מקרבן מספק והביא רא' ג"כ מד' הרמב"ן

אולם לדעתי יש לפקפק בהראי' מד' הרמב"ן, דהא הרמב"ן קאי לפי הך צד דנימא דגם בסמוך לוסתה אי"ח בקרבן דהוי אונס, דניהו דאסור מצד והזרתם, מ"מ גבי כרת דנדה כיון שבדקה ונמצאת טהורה הוי אונס, ומתניתין מיירי בלא בדקה, כפי קו' הרז"ה, ע"ז השיב הרמב"ן דלפי הך צד גם בלא בדקה א"א לחייב קרבן מספק שמא ראתה באמצע ובשעת כניסה טהורה היתה, אבל לפי המסקנא דבסמוך לוסתה איכא קרבן, והטעם כמ"ש הר"ן דאע"ג דוסתות דרבנן, מ"מ כיון דמדרבנן מיהו אסור אין זה אונס, וא"כ ממילא גם באשה שאין לה וסת בלא בדיקה כיון דאסורה בלא בדיקה אין זה אונס, ואעפ"י שאם נטמאת אח"כ כיון דאגלאי מילתא למפרע דטהורה היתה הוי כאונס היינו דוקא בנתברר הדבר שהכניסה היתה בהיתר חשוב אונס למפרע, אבל כל זמן שלא נתברר ובאיסור הי' הכניסה אין זה אונס. סימן ל"ד י"ב טבת תרצ"ו ווילנא בדבר מצוה לקיים דברי המת בעניני צדקות לגדול אחד

ע"ד שאלתו בנוגע לצואת חתנו המנוח ז"ל שכתבה בהיותו בריא, וכתב כל נכסיו לאשתו ועשאה אפטרופסית, שנמצאה מונחת בשלחן שלו כתובה וחתומה בעצם ידו ועד א' חתום עלי', ובצואתו הניח מעשר מנכסיו לדברים שבצדקה, ועתה שואלת בתו האלמנה שת' אם צריכה ומחויבת בתור אפטרופסית ליתומים קטנים לקיים דברי המת בצואתו כפי שהביע שם רצונו

לכאורה נראה בזה שמצד הצואה שכתב בעודו בריא אין שטר לאחר מיתה. ואף לפי מ"ש הר"ן בנדרים ד' כ"ט ע"ב דבצדקה אם אמר סלע זו לצדקה אחר שלשים הוי כמסירתו להדיוט במעכשיו ולאחר ל', וא"כ הכא נמי הוי כמעכשיו ולאחר מיתה, מ"מ י"ל דלאחר מיתה גרע כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ג סי' קכ"ב, הובא בת' רעק"א סי' קמ"ו יעו"ש. ובת' רעק"א גופי' שם העלה דהוי ספיקא דדינא שאין מוציאין מיד היורשין. ובאמת בת' רמ"א סי' מ"ח העלה הב"י דמהני בככה"ג דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, והרמ"א שהשיב על דבריו בכ"ז כ' שם דבטלה דעתו נגד דעת הב"י וגם ע"י כתיבה אמרי' אמל"ג כמסל"ה דלא כמו שצדד בס' יד מלאכי, דהא לא גרע ממחשבה שפ' המרדכי בקדושין ד' כ"ט דגם במחשבה אמרי' אמל"ג כמסל"ה. אולם בת' מהרי"ט הראשונות סי' כ"ב גבי א' שאמר שהוא מניח ר' זהובים לה' יתומות אותן שיראו בעיני פלוני ופלוני, נסתפק אם זכו היתומות בכסף זה במתנת שכ"מ דאע"ג דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי לא עדיפי מיהו מקנין דבריא ובכה"ג אלו הי' בבריא בקנין לא הי' מועיל שאין אותן היתומות ברורות וידועות כדי שיזכו יעוי"ש. וא"כ גם בכה"ג שלא בירר בצואתו לאיזה דבר שבצדקה יתנו המעשר, רק כפי ראות עיני הוריו והורי' וה' א. כהן, נמי ל"ש אמל"ג כמסל"ה

אולם נהי דל"ש בנ"ד אמל"ג כמסל"ה, מ"מ מצד מצוה לקיים דברי המת מחוייבת לקיים כפי הצואה, כמ"ש הרמב"ם פכ"ב מה' מכירה הט"ז אם צוה השכ"מ כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו העניים. והה"מ שם כ' דאע"פ דאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהי' מחוייב אם הי' קיים, ובקצוה"ח סי' רנ"ב ס"ב וסי' רי"ב ס"ז סק"ג, כ' ג"כ לבאר ד' הה"מ וז"ל והיינו דאע"ג דדעת הרמב"ם דלא אמרי' מלד"ה היכא דלא הושלש אבל בנודר ומת כיון דאלו הי' קיים הי' מחוייב ליתן א"כ במת נמי אמרינן מלדה"מ אע"ג דאין על היורשין משום נדר מ"מ מלדה"מ ומשום דהחיוב שחייב מחיים לקיימו לא גרע מהושלש, עכ"ל. וכ"כ המהרי"ט בראשונות סי' ל"ט

אלא שהר"ן בפ"ק דגיטין כ' דמשום מלדה"מ ביתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו, יעוי"ש, ויעוי' במחנ"א הל' זכי' סי' כ"ט מש"כ דתלוי במחלוקת אי זוכה