אחיעזר חלק חלק ג עט

ובפ"ת סי' קנ"ו שחוכך להחמיר, דהטרפה כמת ואינו פוטר, וכתר"ה נסתייע מד' התוס' רי"ד בשבת קל"ו שמפורש שם שבן טרפה זוקק ופוטר, ושואל חות דעתי בזה

הנה ראיתי בשו"ת גינת וורדים ולא מצאתי שם שום ראי' לחדושו רק מדתני במתניתין גוסס ומגויד ולא תני טרפה משמע דטרפה אינו פוטר. אולם מד' התוס' יבמות דק"כ בד"ה למימרא כ' וז"ל וי"ל בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי, עכ"ל התוס'. ובכונת התוס' נראה שזהו כגוסס בידי אדם המבואר בסנהדרין ע"ח דלרבנן דריב"ב הוי כטרפה, וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח דההורגו אינו נהרג כטרפה, ועי' עוד בריטב"א ובתוס' הרא"ש ליבמות שם דמפרשים ג"כ דאע"פ שהוא מגוייד והוא גוסס. וגם מפורש בתי' הר"י בתוס' יבמות שם דמגוייד הוא במקום טריפות שאין סופו לחיות, ועי' בהג' חת"ס שם דגרוע מטרפה שלא ע"י גיוד עיי"ש, א"כ הרי מבואר במשנה דגוסס מגויד הוי טרפה, ועי' עוד בב"ש אה"ע סי' י"ז ס"ק צ"ד, וע"ע בפתחי תשובה אהע"ז סי' ט"ו ס"ק י"א. עכ"פ הרי מוכח מדברי התוס' דגם גוסס ומגוייד בידי אדם שהוא כטרפה פוטר, וכ"כ בפשיטות בשו"ת שאילת דוד הנספחות לס' פסקי הלכות ח"א מהגאון ר' דוד פרידמאן זצ"ל האבד"ק קרלין סי' ג' דלא אכפת לנו מה שהוא טרפה שהרי הגוסס והמגוייד זוקק ליבום ופוטר מן היבום. ובכלל הדבר מוזר שאם הניח בן גדול טרפה שתהי' צריכה חליצה, וגם יהי' יבום באשת אח שיש לו בן שהוא טרפה ומאחר שהביא מעכ"ת דברי התוס' רי"ד בשבת קל"ו שמפורש שם דטרפה זוקק ופוטר וכן מוכח מדהתו"ס יבמות דק"כ ודאי אין לחוש כלל משום ספקותו של הגו"ר, ואינה צריכה חליצה ומותרת להנשא

ודבר תמוה ראיתי מכבר בתוס' רי"ד שם, שכ' בשם ריב"ם, דחובל בין בטרפה בין בבן ח' פטור משום שבת, וכתבו ואינו נ"ל דטרפה חי הוא ואינו דומה לבן ח'. ובאמת הוא משנה מפורשת בפסחים דע"א: שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור משום אונס ואם כד' הריב"ם הא בלא זה פטור בטרפה וכן באיבעי' דביצה דל"ד בדרסה או שטרפה בכותל מהו לשחטה ביו"ט דחיישינן שמא טריפה הוא, אלמא דגם בטריפה חייב משום נטילת נשמה, ועי' במנחת חנוך במוסך השבת אות כ"ט, שכ' ג"כ דההורג טריפה בשבת פטור, ותמוה. ח' כסלו תרע"ד

ד) ע"ד שאלת כת"ר שי' אדות המקוה אשר נבנתה מחדש בעירו, ולא השגיחו מתחלה לדלותה בכלים מנוקבים כדין: והמקוה היא מעין הסמוכה לנהר, וחשש מעכת"ר לדברי המשכנות יעקב המובא בפתחי תשובה בסי' ר"א ס"ק כ"ח, דמסיק דבמקואות הסמוכות לנהר אין להקל בשום קולא של מעין שלא לפסול בג' לוגין, וכאשר קשה מאד להסיר את כל הרצפה כעת ולנקותה מתחת, וע"כ שואל כת"ר אם יש להקל בזה עכ"ד

הנה בשאלה כזו כבר הורה להקל הגאון מוהרי"ט ליפמאן ז"ל בספרו עונג יו"ט סי' פ"ה, וכן בס' עין יצחק חיו"ד ס"י. ואם אמנם במק"א שדיתי נרגא בד' העוי"ט שבנה יסוד בסמוך לנהר הוי כמי התמצית שלא פסקו, דגם במי התמצית שלא פסקו הא תנן שתה טמא ושתה טהור טהור משום דסלקא לי' השקה, מבואר דאע"פ דמי התמצית בעי מ' סאה, אבל מ"מ דין מעין יש לו לטהר בהשקה, ולפיכך גם בסמוך לנהר יש לו דין מעין לטהר שאובין. ובאמת נראה מד' הרע"ב והראשונים שם, דהא דשתה טהור טהור לפי דנתבטל הטפה הטמאה ברוב, ולא מדין השקה, דכיון דלא מהני מי התמצית שלא פסקו לטהר אדם וכלים ליכא בהו דין השקה, וכיון דמצד דין בטול ברוב קא אתי עלה, ממילא בדין שאובים דלא מהני בטול ברוב [יעוי' בר"ן פ' כל הבשר]. א"א שיטהר המקוה מעיין הסמוך לנהר השאובים, דהא בשאובים לא מהני בטול ברוב, מ"מ דבר זה אינו מבורר מן המפרשים, ויש שמפרשים מדין השקה, ולדבריהם בודאי יש מקום להקל גם בסמוך לנהר

ובגוף השאלה כבר הקיל גם בס' עין יצחק חיו"ד ס"י. וגם לפי הראות נראה דלא הוי רק ספק מים שאובים של ג' לוגין שהקיל הש"ך בס"ק פ"ח בספק אם נפל ג' לוגין בב"א, דבכל אופן הוי סד"ר להקל

ה) בדבר שאלת הדר"ג אם באפשר להכשיר מין אבק חדש אשר מוצאו מעצמות יבשות אשר מערבים אותו בהרבה מיני מאכל גם מעמידים על ידו מינים שונים, וביאר אופן עשיתו בפרטיות, שלוקחים עצמות יבשות ושורין אותן בעסיד ממלח, אח"כ שמים העצמות במים עם חמר וגם שמים העצמות בפוספר, ומבשלים ומנקין ומיבשין, והעצמות מתיבשות אח"כ במשך 48 שעה וטוחנים אותו כמו קמח סוכר, ומבאר כתר"ה הכל בדיוק אופן העשי'

והנה כתר"ה העלה להתיר בדברים נכונים, עפמש"כ הרמ"א ביו"ד פ"ז סי' ט' בעור הקיבה דלפעמים מולחים אותו ומיבשין ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר דמאחר שנתיבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר, והש"ך כ' דה"ה בשאר בני מעים והרבה אחרונים מתירים גם בבשר אסור ודם ותולעים אם נתיבשו כעץ וכ"ש עצמות שאין עליהם איסור לאו בנבילה וטריפה כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מה' מאכ"א, ופלפל בזה ונסתייע מד' הר"מ מבשר המת שנפרך, ומד' הירושלמי בערלה פ"ג, ומד' הרמ"א בסו"ס קנ"ה גבי שרץ שרוף, זהו תו"ד

ולכאורה בעצמות יבשות אין שום חשש, דהא עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור כמבואר ביו"ד סי' צ"ט, ואפי' בעצמות הרכין שהחמיר הש"ך כ' הפוסקים דאם הסירו הבשר ונתיבשו דינם כשארי כלי עצם וכלי מתכות ועץ [ומש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א הי"ח מן העור והעצמות והגידין כו' אע"פ שהוא אסור הר"ז פטור היינו בעצמות הרכין או שיש בהם מוח, אבל בעצמות הקשים והיבשים בודאי גם איסורא ליכא, וכ"ה במשנה בפ' העור והרוטב, ופירש"י שיש בהם מוח ואינם מצטרפים לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא, דזה ילפינן מדרשא דנבלתה] וא"כ פשוט דעצמות שנתיבשו אין בהם חשש איסור כלל. ועי' בתוס' ע"ז דס"ט דודאי רגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים דהא עצמות החמור טהורות ורגלי הדבורים כעצמות החמור כו' ולענין אכילה שפיר דמי

ומה שיש לחוש בזה מהעצמות שנתבשלו ובלעו מבשר נבילה כמבואר בסי' צ"ט ס"ב, ובזה הא בעינן הגעלה כמו בשארי כלי עצם (וילה"ע ע"ז מפסחים דפ"ג דמקשה הני עצמות היכי דמי אם לית בהו מוח נשדינהו ולמה בשריפה. וצ"ע הא העצמות בלעו מן הפסח בשעת צלי' ונעשה הבלוע נותר ולהכי צריך שריפה משום הבלוע של העצמות. ואולי כונת הש"ס דהא אפשר בהגעלה וצע"ק), אלא דבאינו בן יומו הא נוטל"פ מותר, מ"מ הא לכתחלה אסור קדירה שאינו ב"י כמבואר בע"ז דע"ה וביו"ד סי' קכ"ב דגזרינן קדירה שאב"י אטו ב"י, והא הבלוע תמיד אי"ר לאכילה, א"כ מה בכך שנתיבשו, מ"מ אפשר שהבלוע יוצא ע"י בישול, וה"נ יש לחוש מצד הבלוע. אולם נראה באופן זה שנפסד לגמרי, ע"י הסיד של מלח והפאספאר השורף ומכלה ואינו ראוי עוד לפליטה. ויעוי' בשו"ת הרשב"א, הובא בב"י או"ח סוס"י תמ"ז בנוטל"פ בפסח דאסור, ובלבד שלא יהי' נפסד לגמרי דכל שנפסד כ"כ אין בו איסור כלל, ולא עדיף הבלוע מגוף האיסור, דהיכי דהוי עפר נתבטל מתורת איסור