אחיעזר חלק חלק ג עז

ג) אולם בס' רבנו ירוחם נתיב י"ד סיף חלק השמיני כ' שם דמקלל את חבירו חייב דוקא בשמות המיוחדים (וזהו כשי' הראב"ד דלשי' הרמב"ם חייב ג"כ על כינויים) ובסוף כ' דהשומע אזכרה מפי חבירו כלומר שמוציא ש"ש לבטלה פי' אפילו בלע"ז חייב לנדותו, וזהו באמת חידוש גדול דהא ממשמעות ל' הרמב"ם בסוף הל' שבועות נראה דדוקא להזכיר שם משמות המיוחדים אסור. ולשי' רבנו ירוחם צ"ל במקלל את חבירו בכינויים דאע"פ דאינו חייב מ"מ עבר בעשה דהא לא גרע ממוציא ש"ש לבטלה. כמבואר בתמורה ד"ג דמקלל הוי ג"כ מוציא ש"ש לבטלה. ולכאורה תמוה לפ"ז לפי הו"א דחייב מלקות במקלל משום אזהרה דמוציא ש"ש לבטלה, והא מוציא ש"ש לבטלה איכא גם בכינויים, וצ"ל דלפי ההו"א באמת הי' חייב גם על הכינויים, ולשי' הרמב"ם דס"ל דבמקלל חייב ג"כ על כינוים יקשה להיפוך כיון דלפי הו"א האזהרה הוא משום מוציא ש"ש לבטלה דאינו בכינויים ואיך יתחייב במקלל על כינויים וכן תמה בזה בס' מנחת חנוך מצוה ס"ט, וצ"ל ג"כ דלפי הו"א כיון דהוא משום אזהרת עשה לא הי' מחויב בכנויים, ורק לפי המסקנא חלוקים הם בדיניהם וצ"ע

וראיתי ברבנו ירוחם שם שכתב דמ"מ מותר להזכיר ש"ש שלא לכונת שם כגון צורי שדי וכיו"ב וכן כתבו המפרשים עכ"ל. ולדינא נראה מפורש בשי' הרמב"ם והריטב"א המובא בנימוק"י דאין איסור מוציא ש"ש לבטלה בלשון לעז וכן תפס הגרעק"א בתשובה סי' כ"ה וכ"כ המנח"ח בפשיטות

אולם העיקר מה שחששו בר"ה די"ח שלא יהי' שם מוטל באשפה, אע"פ דבאמת גרם מחיקה מותר, וגם לדעת הגמי"י כל שם שלא נכתב בקדושה מותר למחוק, וגם לא הוי הוצאת ש"ש לבטלה דהא תקנו מתחלה לצורך להזכיר ש"ש, ואע"פ כן חששו משום דבזיון גרע ממחיקה. והשבו"י דן להתיר בשריפה שלא יבא לידי בזיון ולהכי גם בלשון לעז וגם בכינוים דאין איסור במחיקה מ"מ בזיון גרע

והאורים ותומים בסי' כ"ז בא בתוכחת מגולה שם לגבי מקלל בלעז, היינו דמקלל גם בכינוים עובר, ולבסוף מוכיח על כותבי מכתבים שכותבים "אדיע" שהוא בלשון צרפתית בשם ד' והמכתבים מוטלים באשפה כמו בר"ה די"ח היינו דאין איסור מחיקה מ"מ הא יבא לידי בזיון (ובגוף ד' התומים נראה דעכשיו לשון "אדיע" הכונה רק ברכת הפרידה, אם שמתחלה הוטל הכונה בשם ד' אבל לכשנשתנה הכונה אין בזה שם ד' גם בלשון לעז)

שו"ר בשדי חמד בהקונטרס על דבר שם "שדי חמד" שמפלפל שם הגאבד"ק בראד דעיקר החשש משום שלא יבוא לידי בזיון. ועל כן אם כי הי' נכון לכתחלה לשנות ולהביא מלה אחרת כמו דער עוויגער שעפער או לעשות כמו שנהוג אצלנו לעשות קו מפריד בין אות ג' ואות ט' או בכל אופן שימצאו עצה לתקן להוציא מידי חשש עוררים, ומה שלא חשש לזה הרה"ג הצדיק מוהר"מ לעהמאן ז"ל המיסד את העתון לפני חמשים שנה, באשר אז הי' עתון בכלל דבר חשוב ולא נפוצו בימים ההם העתונים, ונהגו בו מנהג כבוד. מ"מ אם הדבר קשה אצלם לתקן ולשנות מכפי הנהוג אפשר לצדד דעתון שבועי חשוב כמו "איזראעליט" אינם נוהגים בו מנהג בזיון לפי שיש בו דברי תורה ופסוקים גם בלשון הקודש, ונכון לפרסם בהעתון שלא ינהגו בו מנהג בזיון משום הפסוקים ודברי תורה, ובאופן שיפרסמו כן, ישאר המנהג כמו שהיו נוהגים עד עתה בכתיבת השם בלעז. סימן ל"ג תשובות קצרות בענינים שונים

א) בדבר שאלתו אודות הנשים הנוהגות לגדל צפרנים (מאניקיר) שנשאל משתי נשים הרוצות לשמור דיני טהרה וטבילה כדת רק שלא יגזזו את הצפרנים, שמבואר ברמ"א סי' קצ"ח ס"כ שאחרי שכבר נהגו ליטול הצפרנים (מחשש שמא נמצא תחת הצפורן מעט טיט וממילא מקפדת על הצפורן או כמש"כ הש"ך שם משום ד' הראב"ד דכיון דעתידין ליטלן חייצי השתא) אפי' אם צפורן אחת נשארה בידה וטבלה צריכה טבילה אחרת

באמת הקשה ידידי כת"ר לשאול וראוי לדבר על לבן לבלי לשנות ממנהג הנשים הנוטלות הצפרנים קודם הטבילה. אולם אם הדבר נמנע ויוכלו לבוא לידי מכשול להמנע עי"ז מטבילה יש לצדד בזה, כי הנשים מנקות היטב את הצפרנים והן מקפידות דוקא לבלי לגזוז, ורק היכא שרוב בני אדם מקפידים אזלינן בתר רובא כמ"ש בריש סי' קצ"ח ובט"ז סק"ב, והכא באמת רוב בנ"א אינם מקפידים על הצפורן וגם הנשים אינן מקפידות רק בשעת טבילה מחשש החומרא ומנ"ל דרוב הנשים מקפידות ע"ז וגם הנשים שאינן טובלות הלא אינן מקפידות, ומה שהחמירו בזה גם בדיעבד היינו לפי שהיא עצמה מקפדת ע"ז אלא ששכחה ובכה"ג שהיא מקפדת גם היכא דרוב בנ"א אינם מקפידים חוצץ, וכ"ה שי' הרמב"ם והטור והמרדכי מובא בש"ך סק"ב, משא"כ היכא שהיא אינה מקפדת כלל ואדרבה רוצה דוקא שלא לגזוז הצפורן ולטבול כך בזה אם אין רוב בנ"א מקפידים רק שרוב הטובלות מקפידות לא הוי רובא ומכיון דהיא אינה מקפדת אינו חוצץ. גם יש לצרף בזה השיטה דאזלינן בתר דידה, ואם דלא קיי"ל כן להלכה מ"מ יש לצרפה לסניף

ובעיקר הדין הנה מד' המחבר נראה דצפורן אינה חוצצת אף שמנהג הנשים להסירן כמ"ש בב"י ובשו"ע שם וז"ל ולפי שאין יכולת לכוין מה נקרא נגד הבשר או שלא כנגדו נהגו הנשים ליטול הצפרנים בשעת טבילה ע"כ, נראה דאף אחר המנהג אינו לעיכובא אם רק הי' נקי כמ"ש בסעיף כ' דצפורן עצמה אינה חוצצת וכ"כ בהג' שערי דורא, ורק הרמ"א החמיר בזה דאחר שנהגו להסירן משום חשש קצת טיט הוי אצלן כדין גמור להקפיד על הסרת הצפורן. ונראה שמה"ט הקיל הט"ז בס"ק כ"א בשבת ויו"ט וחוה"מ ע"י ניקור היטב, והא לכאו' במיעוט המקפיד גם בדיעבד לא עלתה לה טבילה, אלא משום דהא דחשוב מיעוט המקפיד אין זה רק מצד חומרא ובשעת הדחק יש לסמוך ע"ד המחבר. ומה"ט נמי יש לסמוך להקל היכא שהיא אינה מקפדת שהנה מבעלי המאניקיר שרוצות דוקא להשאיר הצפרנים, ובזה ל"ש גם חומרת הראב"ד המובא בש"ך שם דצפורן עצמה חוצצת משום דעומד לגזוז דאצלן אינן עומדות לגזוז (ואפ"ל דלהכי הקילו בשויו"ט וחוה"מ משום דאף שהנשים החמירו על עצמן והקפידו להסיר הצפרנים לא הי' המנהג רק היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר כמו בשבת ויו"ט לא החמירו על עצמן וממילא לא הוי קפידא, אלא דלד' הש"ך שחושש לדעת הראב"ד הא עומדות לגזוז לאחר השבת).