אחיעזר חלק חלק ג עו

שהוא עושה לרפואה ל"ש אחשבי' אולם בד' השאג"א מפורש דאפילו לרפואה אסור

והנה בדין כרכו בסיב לגבי איסורים שנסתפק המל"מ בפי"ד מה' מאכ"א העלו האחרונים שאין איסור וכ"כ המנח"ח בכמה מקומות ובשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' צ"ז האריך בזה והעלה דבכרכו בסיב איסור תורה ליכא ואפשר דאיסורא מדרבנן איכא יעוי"ש, ונראה דבאוכלים שנפסלו מאכילה וכרכו בסיב גם השאג"א מודה דאין כאן איסור מדרבנן דל"ש בזה אחשבי' לאכילה, כיון שאינו אוכל האיסור בעצמו רק ע"י סיב, ועל כן נראה בנ"ד דבודאי מותר לרפואה לחולה שאב"ס דהא נפסל מאכילה וגם כרכו בסיב

ה) וע"ד שאלתו אם להתיר דם גמור ע"י תערובות, לא ידעתי כוונתו אם להתיר בתערובות מים, הנה ד' החו"ד בסי' ע' דדם דתערובות אינו ראוי לזריקה, ועי' במנח"ח סי' קמ"ח היינו בדם שנפל למים דקמא קמא בטיל, ואם נפל מים לדם הלא כשר לזריקה כיון דיש בו מראה דם, ובמנח"ח שם הקשה מפסחים דכ"ב דמקשה והרי דם כו' ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ונמכרין לגננין, ומאי קשה הא כיון דנתערב במים אינו ראוי לזריקה, ובאחיעזר ישבתי דאי נימא דדם אסור בהנאה ה"ה דם שבשלו אסור כגדולי איסור וכמש"כ התוס' בע"ז דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה וכמו בב"ח דהוי מן הנקברין ואפרן אסור וגם מה שמבשל הדם ע"מ לאכול וליהנות זה גופא הנאה היא. ובזה ילה"ע ג"כ ע"ד הצל"ח ע"ד התוס' והרי דם דדם לא הוי בכלל בהמה מדלא משני כשהותרה נבילה הותרה דמה, דאין הוכחה דאפשר לבשלו או למלחו ומשכח"ל שימכור הנבילה ודמה. ולפמש"כ י"ל דאי נימא דדם אסור בהנאה גם דם שבשלו אסור

אולם גם אי נימא כד' החו"ד בודאי אין לסמוך על זה דהא הרבה ראשונים ס"ל דגם דם שבשלו עובר עליו, אולם אם הדם במלואו נתיבש אע"פ שלא הופרד איזה חלק, ואח"כ ע"י גמי, בודאי יש להקל כפי הוראת השבו"י ואם דם ממש שלא נתיבש מעורב במים בגמי ג"כ יש מקום להקל בשעת הדחק כיון דהוי כרכו בסיב, וגם לצרף בזה ד' החו"ד לשי' הפוסקים דדם שבישלו אי"ע עליו. אולם כיון שבאפשרי להשתמש בדם שנתיבש אשר התירו פשוט כמו שנתבאר הלא אין זה שעת הדחק. סימן ל"ב ב"ה ועש"ק ל"ג בעומר תר"ץ

א) על דבר שאלתו בנוגע ל"האיזראעליט" שכותב בפירוש את השם בלע"ז והעיר לו על זה כבוד הרה"ג מו"ה משה סופר הי"ו דומו"ץ בק' ערלוא ושלח אלי תשובתו בענין זה מלא דבר בהלכה על יסוד דהג"מ בר"ה י"ח דנמצא שם מוטל באשפה, ובד' הש"ך ביו"ד סי' קע"ט שכ' דשם של לעז מותר למוחקו מ"מ לכתחילה אסור, ומד' התומים והנתיבות בסי' כ"ז, הנה בעיקר הדבר שתמה החכמת אדם בסי' קע"ט ע"ד הש"ך דהא מבואר ברמב"ם דמקלל חייב בכל לשון, וכן מש"כ התומים בסי' כ"ז והנתיבות שם. בפשוטו נראה לחלק דדוקא במקלל בשם שחייב על הכינויים חייב בכל לשון משא"כ במחיקה, דבכינוים מותר. ויעוין בשו"ת רעק"א סי' כ"ה במי שנסתפק אם בירך בהמ"ז וכ' השואל דמברך בלע"ז דלשי' הש"ך מותר למוחקו והגרעק"א השיב לחלק מד' הרמב"ם פ"ב ה"כ מה' שבועות דאם נשבע באחד מן הכינויים ה"ז שבועה והוא בין בשבועת בטוי ובין בשבועת שוא דאזהרתו מלא תשא, הרי להדיא דאף דמזכיר את השם בברכה שאינה צריכה דעובר גם בלשון לע"ז. ומ"מ אין בזה סתירה לד' הש"ך דאף דהוה שבועה בשם מותר למוחקו די"ל דשם בלע"ז הוי ככינויים דמותר למחקן, לפי שאין איסור למוחקן חוץ מאותן שבעה ומ"מ הנשבע בהם הוי שבועה כמו בכל הכינויים. [וד' הש"ג המובא במג"א סי' של"ד שנסתפק על האזכרות בלשון חול אם מותר לישבע ושלא למחוק אותם, צ"ע דהא בפשוטו על שבועה חייב כמו על הכינויים וגם מותר למחוק כמו כינויים. וראיתי במשנה ברורה שתמה בזה]. וכן הביא מהתשב"ץ, וה"ה לענין ברכה שאינה צריכה אבל במזכיר ש"ש לבטלה נראה מלשון הרמב"ם סוף ה' שבועות דבכינויים ליכא איסורא כמש"ש בפי"ב מה' שבועות הי"א ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדים (דהכונה לז' שמות כמ"ש הגרעק"א שם, הרי דלד' הגרעק"א ליכא איסור דהזכרת שם לבטלה בלשון לע"ז (ובס' בית יצחק חאו"ח סי' י' הרגיש בזה ולא ראה שכבר קדמהו הגרעק"א בכל דבריו) ויעוי' ברמב"ם פכ"ו מה' סנהדרין ה"ג שכ' הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכינויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראים הגוים להקב"ה הרי הם ככל הכינויים עכ"ל. מבואר בדבריו ששמות הלועזים יש להם דין כינוי שמבואר ברמב"ם פ"ו מה' יסוה"ת ה"ה דמותר למוחקן, ובמזכיר ש"ש לבטלה כ' הרמב"ם שמות המיוחדים היינו לאפוקי כינויים, ולפ"ז שם לועז מותר ואין בו דין מזכיר ש"ש לבטלה. ולהכי אין ראי' מהא דר"ה י"ח דשם כתוב כהן לא' עליון דבלשון הקודש משמות המיוחדים דאסור למוחקן ע"ז חיישינן שלא יהי' שם מוטל באשפה משא"כ בשם לועז. ובזה יודתה מש"כ הרב דערלויא לה"ר מנדרים ד"י דלהכי תקנו כינויים דלא לימא קרבן לד', שלא יבא לידי הזכרת ש"ש לבטלה דחיישינן דוקא בשם שמים מהז' שמות קרבן לד', וראיתי בחידושי חתם סופר לריש נדרים שם שמשוה מזכיר ש"ש לבטלה לשבועה ולברכה שאינה צריכה. ובאמת זה אינו כמש"כ הרמב"ם לחלק במזכיר ש"ש לבטלה. וכמש"כ הגרעק"א, ועי' במנח"ח מצוה ע' דפשיטא לי' דמזכיר ש"ש לבטלה ליכא בכינויים, וכפשטות ד' הרמב"ם דרק בשמות המיוחדים היינו בשבעה שמות יש בו דין מזכיר ש"ש לבטלה. ולפ"ז בשם לעז ליכא חשש

ב) והנה ראיתי בנימוקי יוסף נדרים ד"ז בהזכרת ש"ש לבטלה ודעת הגאונים ז"ל דה"ה על הכינויים הי' צריך לנדותו לפי שעבר על דברי תורה דהכי אמרינן בתמורה את ד' אלקיך תירא אזהרה למוציא ש"ש לבטלה והכי איתא בכמה דוכתי דהיו משמתין בכה"ג וכו'. וכתב הריטב"א ז"ל נראין הדברים שאין נדוי זה אלא בהזכרת השם או בכינוי של אל"ף דלי"ת וכיו"ב מן השמות המיוחדים, אבל לא על המזכירו בלע"ז או שאר לשונות אבל גוערין בו עכ"ל. ונראה דמש"כ הנימוק"י בשם הגאונים "דה"ה על הכינויים" כונתו ג"כ על שמות המיוחדים, כמש"כ הרמב"ם בפ"ו מה' יסוה"ת ה"א כל המאבד שם משמות הקדושים כו' ושבעה שמות הם, ובה"ח שאר הכינויים שמשבחים בהן את הקב"ה כו' (ועי' בתשובת רעק"א סי' כ"ה בהג"ה שם בלשון התוס') ומכוון מה שהביא הנימוק"י שם גם ד' הריטב"א על כינוי של שמות המיוחדים, ואינו כחולק על דעת הגאונים ז"ל שכתבו "דה"ה על הכינויים", דאל"כ הו"ל להנימוק"י לפרש דהריטב"א ז"ל לא ס"ל כשי' הגאונים אלא שמבאר הריטב"א דכונת הגאונים היא על כינויים של שמות המיוחדים ולא על שארי כינויים, וע"כ מש"כ הריטב"א דלא' על המזכירו בלע"ז טעמא דמילתא משום דלשון לע"ז הוי כשארי כינויים דאין בהם אזהרה של מוציא ש"ש לבטלה, כמפורש ג"כ ברמב"ם סוף ה' שבועות, עכ"פ מפורש ג"כ בד' הריטב"א דאין בלשון לע"ז איסור דמוציא ש"ש לבטלה.