אחיעזר חלק חלק ג עד

דבכה"ג הוי מחוסר אבר לקרבן דהרי בפירוש שנינו בקידושין דכ"ד ודכ"ה דהוי מחוסר אבר ופסול בעוף, וראיתי ברשב"א קדושין שם שכ' יבשה גפה כ' הראב"ד אע"פ שעדיין מחובר בגופו מחוסר אבר מיקרי כיון שכל כחו של עוף בכנפיו ויבשו, ויש לחלק לפ"ז בין הכנפים ושארי אברים שאין כל הכח תלוי בהם. אולם נראה דמחוסר אבר דפסול לקרבן גם לב"נ ילפינן מקראי בע"ז ד"ה ובזבחים דקט"ז הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה, חזינן דכל דתלוי בו החיות יש לו דין מחוסר אבר, אלא דבקדושין שם מוכח דגם לענין שארי דברים כמו יציאת עבד בראשי אברים בהכהו על עינו וכהתה, על שינו ונדדה דאם אינו יכול להשתמש בו יוצא לחירות. ולפ"ז נראה דבודאי בנשבר המפרקת הוי מחוסר אבר כיון שאין לו חיות המפרקת, ואין לחלק בין מום דלפני שחיטה ולאחר שחיטה דפסול חסר הוא ענין אחר, דהרי הגמ' בבכורות משוי להדדי, כמבואר שם דל"ט דמשני הא דחסרה לאחר שחיטה ומקשה והא אמר ר"ז אמר רב הצורם אזן הפר ואח"כ קבל הדם פסול, ומבואר דאין לחלק גם בדין חסר ובפשוטו נראה דהיכי דנשבר המפרקת לגמרי ומחובר בעור דבודאי הוי מחוסר אבר דלכל מילי הוי כתלוש לענין טומאת אוכלין וש"ד וכמבואר בחולין דקכ"ז באבר ובשר המדולדלין ומעורין בחוט השערה, דרק לענין טומאת נבילה ילפינן מקראי דיפול עד שיפול, אבל לטומאת אוכלין מטמא. וקושיא זו ילה"ק ג"כ ע"ד הרשב"א בחולין דכ"ז דמפרש דלא לישויי גיסטרא בקדשים משום דמבליע דם באברים ולדם הוא צריך וצריך לקבל כל הדם דהא הוי מחוסר אבר לפני קבלת הדם כמש"ל וצ"ע

ו) מש"כ מעכ"ת על דברי דבמחוסר אבר בין שחיטה לקבלה אין בזה מדין פסול מום רק שגזיה"כ הוא ולקח מדם הפר, פר שהי' כבר שהוא שלם בשעת קבלה ושעור החסרון הוא שאם הי' נחסר בחיי בהמה כך הוי מום, דאם לא הוי מום בכך אם הי' נחסר בחיים הרי זה שפיר פר שהי' כבר בשעת השחיטה. וכן דקדק מלשון הרמב"ם בפ"א מהל' פסוהמ"ק בהמה שחסר מאברי' כל שהוא נפסלה כו' ולפ"ז הוי פסולי קודש ואם עלה לא ירד זהו תי"ד. אולם מדהתו"ס בזבחים דק"ט שכתבו דהו"ל פסולו בקדש כשחסר בין קמיצה להקטרה, ולמאן דחשיב במנחות ד"ט דחסרון כבע"מ ניחא, מבואר מדהתו"ס דגם בחסרון אם עלה ירד, וכן מאי דמשוה הש"ס בבכורות דל"ט בחסר בין שחיטה לקבלה דמקשה בפשיטות מצורם אוזן בין שחיטה לקבלה, משמע דזהו מדין מום, ובאמת דהר"מ שכתב דחסר כל שהוא צ"ע מנ"ל, כיון דגם לפני שחיטה אינה נפסלת בחסר כל שהוא רק באופן דהוי מום, מהכ"ת שיפסול בין שחיטה לקבלה, וכבר תמה ע"ז המנח"ח וצ"ע

ואולי גם כונת הרמב"ם חסר אחד מאברי' כל שהוא, הוא באופן שנעשה עי"ז מום ועי' בשימק"ו זבחים כ"ו חותך באבר עד שמגיע לעצם והשתא לא הוי בעל מום דאינו נעשה בע"מ עד שמגיע לעצם. וא"ת א"כ אמאי הדר בי' מהא דקאמר חתך ואח"כ שחט וי"ל דמ"מ מום עובר הוו קודם שיגיע לעצם ולא מצי מקריב לי' עד שיעבור המום, אבל בקבלה לא הוי פסול מום עובר, וקרינן בי' שפיר מדם הפר שהי' בו כבר. ויש בזה חידוש דין דבין שחיטה לקבלה בעינן מום קבוע ולא מיפסל מום עובר, וכש"כ דלא מיפסל חסר כל שהוא באופן שאין בו פסול חסרון מבפנים וגם מום וצ"ע, ופשטות הדברים נראה דכל שיש בו פסול מום אף בין שחיטה לקבלה אם עלה תרד

ז) ומש"כ מעכ"ת דמד' השימק"ו בזבחים דכ"ו דמום עובר אינו נפסל בין שחיטה לקבלה, מוכח דזהו פסול אחר משום חסר דאלו משום מום מה לי מום קבוע מ"ל מום עובר, כיון דגם מום עובר אינו ראוי למזבח, עכ"ד. כתבתי אז בהחפזי ולא בארתי כפי הצורך, דלכאורה מוכח מד' השימק"ו דפסולו משום מום הוא, ואחרי דילפינן מגזיה"כ אמרינן דהחידוש הוא דוקא במום קבוע, וגם מסברא יש לחלק כיון דהפסול הוא משום גדר מום לפני השחיטה. וע"כ י"ל דבמום עובר הלא הי' ראוי לשחיטה לאחר זמן כמו דאמרינן יצתה זו שקריבה לאחר זמן, ואלו לפני שחיטה הי' ראוי להקרבה לאחר זמן, ולהכי לא נפסל מום עובר אחר השחיטה לפני קבלה, משא"כ אם נאמר דמשום חסר הוא וזהו פסול מחודש בין שחיטה לקבלה, ואפילו חסר כל שהוא שלא נפסל לפני שחיטה, בכ"ז בין שחיטה לקבלה פסול, וגם פסול מום משום חסר הוא א"כ מה לי מום קבוע או מום עובר, הלא לאחר שחיטה לא יעבור עוד המום וישאר חסר ומהכ"ת לא יפסול

וכן נראה מפשטות דהגמ' בבכורות דל"ט, דכו"ע חסרון מבפנים שמיה חסרון, ל"ק כאן שחסרה קודם שחיטה כאן שחסרה לאחר שחיטה, ולאחר שחיטה קודם קבלה מי שרי והאר"ז אמר רב הצורם כו' אלא כאן שחסרה קודם קבלה כאן לאחר קבלה כו' ומבואר מדהג"מ דקאי לפי תחלת האוקימתא דכו"ע חסרון מבפנים שמי' חסרון, דאי לא שמו חסרון, כמו שלא נפסלה לפני שחיטה כן לא נפסלה אחר שחיטה, ואי איתא דחסרון משהו שלא נפסלה לפני השחיטה, מ"מ אחר שחיטה נפסל, א"כ מה"ט גם חסרון מבפנים דלא הוי חסרון לפני השחיטה מ"מ אחר שחיטה תפסל, כיון דיש עכ"פ בזו חסרון מבפנים, ואין זה פר שהי' כבר, מוכח מזה דכל שאין בו פסול מום או חסרון הפוסל לפני שחיטה לא נפסל עי"ז גם בין שחיטה לקבלה

ח) וכן יש להוכיח מדהתו"ס מנחות ד"ט בד"ה אותן, שכתבו וצריך לחלק בין זה לנטמא כיון דאין זבח נפסל ע"י חסרון, אע"ג דשיריים נפסלין עבדינן לי' כזבח להקטיר הקומץ עליהן עכ"ד. והא במנחות די"ב אמר רבא מנא אמינא לה דתנן כו' וכיון דבמתן כלי בהלוך ובהקטרה כו' ומפורש שם דגם בחסר קודם מתן כלי חייב משום פיגול ומוכח דמקטיר את הקומץ לכתחלה והשיריים אסורים באכילה, והא בכה"ג לפני מתן כלי איתניהו בזבחים פסול דחסרון דבע"מ קודם קבלה. ובאחיעזר חיו"ד סי' מ"א הארכתי בזה ופשט דהתו"ס נראה דכיון דאין הזבח נפסל ע"י חסרון היינו דלא מצינו שיפסל הבשר ע"י חסרון חלק הבשר, כמו במנחה דשיריים שחסרו אסור. ומה שמצינו שנפסל הקרבן לפני הקבלה ע"י חסרון דכל הקרבן נפסל הוא באופן שהחסרון גורם מום להקרבן ואילו חסר קצת בשר ולא הי' מום לא נפסל הקרבן, הרי דבאופן שהקרבן כשר אינו נפסל הבשר והאימורין ע"י חסרון בשר, ופסול דחסרון בשירי מנחה שהקומץ לא נפסל הוא חדוש במנחה, דהשיריים אסורים עכ"פ מבואר מדהתו"ס דחסרון קצת בשר בין שחיטה לקבלה לא נפסל ורק באופן שיש בו פסול חסרון וראיתי בס' קרן אורה לזבחים ד' כ"ד שכ' ג"כ דבעינן דוקא חסרון דהוה מום, דאי לאו הכי הרי מיקרי פר שהי' בו כבר, כיון דאפילו הי' בו מחיים כשר הי' ודקדק ג"כ בלשון הרמב"ם שם. סימן לא ב"ה ח' אייר תר"צ לרב גדול אחד

אחדשת"ה, יקרת מכתבו הגיעני במועדו, מרובי טרדותי בימים ההם לפני חה"פ ולאחר חה"פ אחרתי מלהשיב ואתו הסליחה. וע"ד השאלה אם אפשר להתיר לתת