אחיעזר חלק חלק ג עא

חילוק בין שבעה אומות לשארי אומות איכא לאו דלא תתחתן והבא על הנכרית לוקה משום לאו דלא תתחתן ובפרהסיא קנאים פוגעין בו

והנה לשי' הטור י"ל דאיסור זונה חמור שיש בו מלקות מן התורה, משא"כ בזה רק קנאים פוגעים בו, אלא דלשי' הרמב"ם שפסק דכהן הבא על הכותית לוקה משום זונה א"כ אין חילוק בין לפני הגירות או לאחר הגירות רק לשי' התוס' בכמה דוכתי דאינו לוקה משום זונה רק בגיורת ולא בכותית, וע"כ בעודה בגיותה אינו לוקה משום זונה, אבל לפמש"כ הרמב"ם דלוקה משום זונה הא אין חלוק כנ"ל ולפ"ז הא חמור בגיותה דיש בזה איסור תורה דהא קנאים פוגעים בה וגם איסור לאו דזונה

אולם אחרי ההתבוננות נראה להצדיק מנהגם, ושכן ראוי לכאורה לעשות כן למעשה. דהא לפני הגירות אין על הנכרית שום איסור ועתה היא מוזהרת ג"כ משום איסור זונה, וגם יתוסף לאו דלא יחלל זרעו אחרי כן לכשחזר ובא עלי' דאעפ"י דאין איסור חללה חל על איסור זונה כמו שהקשה המהרי"ט בקדושין דע"ח מ"מ איסורא איכא

וע"ד הגירות בכלל שנהגו לגייר את הנשים הנכריות שנשאו לישראל, אשר באמת מצד הדין אין ראוי לגיירן, כיון שכוונתן לשם אישות וגם אחרי הנשואין אסורה לו כמבואר בתשו' הרשב"א סי' אלף ר"ה, במקום אחר צדדתי להקל ומצאתי יסוד לזה בתשו' הרמב"ם "פאר הדור" סי' קל"ב, וכן פסק בתשו' טעם ודעת מהגאון ר' שלמה קלוגר הלכה למעשה, אולם דא עקא שאין קבלת מצוות אחרי שהוא אומדנא דמוכח שלבם בל עמם ויתנהגו בחלול שבת, באסור נדה נבלות וטרפות, כמו שכתבתי במכתבי הקודם. וכבר התעורר בזה הגאון מוה"ר יצחק שמעלקיש בספרו "בית יצחק" חיו"ד והעלה להלכה שאין לבי"ד כשר להזדקק בזה

אך מש"כ כת"ר דמגיירים את הקטנים כיון דעפ"י דין הגדילו יכולים למחות, מה שיחללו את השבת בגדלותם הוי כמחאה, זהו תו"ד. ובאמת העלה בתשו' חת"ס חיו"ד ס' רנ"ג דאם מביאים האב והאם או אחד מהם לגיירם אין יכולים למחות בגדלותם ומסתייע לדין זה מדברי הבה"ג דפסק בהביאוהו אבותיו להתגייר הן אביו והן אמו מטבילין אותו ע"ד בי"ד ואינו יכול למחות וכן מדברי הרי"ף וחבל ראשונים בשימ"ק בכתובות. מ"מ י"ל דדוקא באופן שיתנהג כישראל דהוי זכות גמור בכה"ג אינו יכול למחות, אבל באופן שיתנהג באיסור אף דמ"מ הוי זכות, כמו שכ' בשו"ת ,בית יצחק' שם, אבל אפשר דלא הוי זכות גמור ובכה"ג יכול למחות בגדלותו אבל באמת מאי שיחלל את השבת ושאר עבירות אין זה כמחאה על הגרות רק שעובר עבירה כישראל ובודאי דהוי גר. אבל הצדק עם רומעכ"ת שאין לבי"ד כשר להזדקק בעניני גרות כאלה אך אין אני מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור ולצאת במחאה גלוי' נגד הגרות, כי בעיני עמי הארץ זהו כחלול השם שאינם מניחים הנשים להתגייר ובפרט הילדים שבאמת עפ"י דין אפשר לגיירם סימן כ"ט

ע"ד אשר נשאלנו אודות היבמה שאומרת שחלצה מיבמה בעיר אדעסא, וגם היבם מודה כפי מכתביו, וגם יש עד אחד המעיד שחלצה, אם יש לסמוך בזה על עד אחד. ובאשר רבו טרדותי כעת אבוא לברר הדין בקצרה

והנה כבר נחלקו בזה אם יבמה לשוק הוי דבר שבערוה. והנוב"י במהדו"ק אה"ע סי' נ"ד כ' דלא הוי דבר שבערוה הואיל ואין הולד ממזר, אולם באחיעזר כתבתי דמפשטות הסוגיא ביבמות צ"ג באיבעי' דע"א ביבמה אי מהימן משום דהוי מילתא דעבידא לגלוי' או לא מהימן משום זימנין דרחמא לי' וליכא חזקה דדייקא, מוכח דהוי דבר שבערוה דאל"ה ע"א מהימן בלא טעמא דעבידא לגלוי' ודייקא. ואין לומר משום דהוי נגד חזקה וס"ל להבעיא כהך צד דאין ע"א נאמן נגד חזקה, דא"כ מאי פשיט רב ששת מהא דאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר היכי דמי וכו' אלא לאו חד וטעמא דאתו בי תרי אכחשוה הא לאו הכי מהימן ע"כ, והא התם היתה לה חזקת היתר לשוק דהא הי' לה בן והחזקה מסייעה להעד. והנה ביבמות ק"ה גבי מעשה בא' שחלץ בינו לבינה מק' בגמ' בינו לבינה מי ידענא ומשני ועדים רואים אותו מבחוץ, והק' ע"ז הרשב"א והריטב"א מאי פריך מי ידענא דילמא החולץ והחולצת שניהם מודים שחלצו ונאמנים ע"ז משום דבידם לחלוץ כמו בבעל שאמר גרשתי. (ובמל"מ פ"ג מה' יבום מסתפק במוציא ש"ר שלא יוכל לשלחה אי מהימן לומר דיש לו בנים לפוטרה מחליצה כיון דאין בידו לגרשה, ובמגי' שם כ' דאע"ג דלרצונה רשאי לגרשה משום טב למיתב טן דו אמרינן שלא תתרצה יעוי"ש, ולכאורה יש סתירה לזה מד' הרשב"א והריטב"א הנ"ל דמהני בידו בחליצה אע"ג דבעינן דעתה. ואולי י"ל דדוקא ביש לו בנים אינו נאמן משום בידו לגרשה דאולי לא תתרצה להתגרש, משא"כ כששניהם מודים בגרושין הרי ששניהם רוצים בזה שפיר אמרינן דהוי בידו ומהימני, וכן בחליצה), ותי' הריטב"א שאינם נאמנים ע"ז כדמסיק שם בב"ב קל"ה אמר רבא חוש לה, והיינו מדרבנן משום דאם איתא דגירשה קלא אית לה, ועוד הביא הריטב"א בשם י"מ דה"ק מי ידענא שהרי אין דשב"ע פחות משנים ומאי דפרכי' מנא ידענא לאו דוקא אלא ה"ק מנא ידעי דמהני שאפי' יהיו שניהם מודים ויהיו נאמנים אצלנו אינו כלום כיון שהי' בינו לבינה ובלא עדים והר"ז כאומר גרשתי את אשתי או קדשתי' בלא עדים שאינו כלום. והגרעק"א מפ' ד' הריטב"א דמספק"ל אי חליצה הוי דבשב"ע דלפי תי' הראשון ס"ל דחליצה ל"ה דשב"ע. ובאמת יש לפרש בפשוטו דגם לתי' הראשון הוי דשב"ע ומ"מ מדאורייתא הוי מהני משום בידו לגרשה כמו בבעל שאמר גרשתי אלא דמדרבנן חיישינן, אלא דבתי' השני חידש דחליצה דינה כמו בקדושין וגרושין דבעינן עדי קיום ולהכי לא מהני בינו לבינה אף דמהימנינן שהמעשה אמת. ומ"מ מהני בעדים רואים אותו מבחוץ אף דבקדושין וגרושין לא מהני כה"ג משום דהתם ע"י המעשה שלו עושה קנין הקדושין והיתר הגרושין משא"כ בחליצה דההיתר נעשה ממילא ע"פ דין התורה, ויעוי' בנה"מ סי' ל"ו מ"ש שם בגדרי עדות בקדושין וגרושין וחליצה, ולפ"ז י"ל לפי תי' השני של הריטב"א דדוקא היכא דלפי דבריהם נעשית החליצה בינו לבינה לא מהני אבל אם שניהם מודים שהיתה החליצה בפני עדים והוי בידם כמש"נ נאמנים ע"ז ולא אמרי' שחליצה חומרא שהחמירו באשת איש דחוש לה דאולי דוקא בא"א החמירו בזה ולא באיסור יבמה לשוק [ואע"ג דבב"ב שם אמרי' חוש לה לענין יבמה לשוק, שאני התם דבאין להתיר מכח שנתגרשה וע"כ מתחלה אנו דנין לגבי הגירושין שלא נתגרשה ומחמרינן משום איסור א"א וממילא אסורה גם לענין איסור יבמה לשוק, והא דקאמר שם בתר הכי אם הקילו בשבוי' נקל בא"א לאו משום דלענין זה מחמרי' באיסור יבמה לשוק כמו באיסור א"א, אלא דהוא חמור עכ"פ משבוי'], וטעמא דהחמירו בא"א משום דאם איתא דגירשה קלא אית לי' ג"כ לא שייך רק