אחיעזר חלק חלק ג ע

וע"ד אם כל הדינים ועניני גר יוכל הראבינער לבדו לגייר בלא ב"ד כשר של שלשה ששומרים את השבת, הדין הוא שגירות צריך שלשה דמשפט כתיב בי' (יבמות מ"ו) ומבואר בה' גרים כל עניני הגר בין להודיעו המצוות בין המילה וכן הטבילה צריך ג' הכשרים לדון וביום, אך בדיעבד מילה וטבילה אינם מעכבים בשלשה ודי בשנים חוץ מקבלת המצוות, ולהרמב"ם בדיעבד מעכב בכל הדברים ובעינן גם במילה וטבילה בי"ד של שלשה ומעכב בדיעבד, ומה שאמרו ביבמות דמ"ה: מי לא טבלה לנדותה או מי לא טבל לקריו הכונה בזה דכיון שהתנהג כישראל מסתמא טבל כדין בפני שלשה וכמש"כ בפי"ג מה' איסו"ב ה"ט גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה כו', וכן גר שנוהג בדרכי ישראל הרי אלו בחזקת גרי צדק ואע"פ שאין שם עדים לפני מי שנתגיירו' כו', נראה שמפרש כן דמי לא טבל לקירויו היינו להחזיקם בגרים ולא שהי' טבילתו שלא בפני ב"ד מועלת, וכן מפרש ד' הרי"ף ביבמות הב"ח ביו"ד שם הובא בטו"ז ס"ק י"ח, וכלשון האלפסי ביבמות דהואיל וטבל לשם קריו דאי לאו גיורא הוה לא הוי טבל לשם קריו [ויתיישב לדבריהם מאי דקשה דהא בכל מקום שנדה טובלת שם גר טובל וא"כ מאי אמר מי לא טבל לשם קריו דסגי גם בשאובים, ולפי פירושם הכונה דזה הוי הוכחה להחזיקם בגרים שטבלו כדין בפני שלשה] וגם הנמוק"י דמפרש באופן אחר דהג"מ מכריע להלכה שהטבילה בפני שלשה לעכובא יעוי"ש, וכן הביא הש"ג ביבמות בשם הסמ"ק והריא"ג דטבילת הגר בפני שלשה, ויעוי"ש בדבריהם שמחלקים בין מילה לטבילה, דאע"פ דטבילה בעינן בפני שלשה גם בדיעבד, אבל במילה בדיעבד גם בפני שנים כשר, וצ"ע בטעמם, ונראה דדעתם כיון דמל לשם מצוה א"צ להטיף דם ברית ולא דמי לערבי מהול, ובלשון הרמב"ם שם בהל' ג' גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול וצריך לטבול בפני שלשה ודקדק לכתוב בטבילת הגר שלשה ולא במילה, וכל זה דברים פשוטים ומפורשים, ואת כל אלה השבתי לפי סדר שאלתם

אולם בדברי שאלתם חזיתי אשר הטפת ד"ב הי' ע"י שני רופאים ערלים במעמד הראבינער, וא"כ הי' הדבר, הדין הוא שצריך הטפת ד"ב מחדש ע"י רופא או מוהל ישראל, ואבאר הדבר: הנה בישראל שנמול ע"י הנכרי פסק המחבר בשו"ע יו"ד סי' רס"ו דא"צ למול עוד, והרמ"א כתב דיש חולקין וצריך הטפת ד"ב, אבל לענין גירות פסק בסי' רס"ח בנימול בגיותו שצריך להטיף ד"ב בלי שום חולק [וכל מקום שצריך הטפת ד"ב בעינן ע"י ישראל ב"ב כמבואר בב"י בשם הרב ר' מנוח] ודין זה תלוי באשלי רברבי: הבה"ג והר"ח, לפי דעת הבה"ג גר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ד"ב אף דבנולד מהול בישראל אינו צריך להטיף ד"ב משום דהתם גלי קרא ערלתו ובמאי דגלי גלי, אבל בגר דלא גלי לא גלי [מובא בתוס' שבת קל"ה וביבמות מ"ו]. ועוד סברא אחרת יש במה דבגר צריך מילה לשמה לשם גירות וכיון דנולד מהול או מלו עכו"ם חסר הלשמה, וממילא אין כאן גירות, והא דמעכב בגירות מילה לשמה מוכח בפירוש מהא דר' יוסי ביבמות מ"ו דגר שבא ואמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו ופירש"י דלמא ערבי מהול וגבעוני מהול הוא וצריך להטיף ד"ב. ולכאורה תמוה הא ר' יוסי בעצמו סובר בע"ז כ"ט וכי היכי מצינו מילה מן התורה לשמה וגם מילת עכו"ם כשרה, והתעורר ע"ז בשאילת יעב"ץ וכבר קדמוהו התוס"י ביבמות שם, דע"כ צריכין אנו לומר כמו שבאר החת"ס בתשובה חי"ד סי' ש' דהתם בע"ז בישראל הנמול לכן אם המוהל הוא עכו"ם כשר דמילה בישראל סתמא לשמה קאי דעומד למול, ואך נוגע זה למצות צריכות כונה, אבל בעכו"ם דהמילה היא לשם גירות וקדשו לשם ישראל ע"י מעשה המילה בזה לא אמרינן סתמא לשמה, ולכן צריך הטפת ד"ב, וכיון דהטפת ד"ב שהי' בניד"ד הי' ע"י רופאים נכרים אינה נחשב כלל לשם גירות, ואף דבנ"ד הי' ישראל עומד ע"ג, הנה לפי המבואר בתוס' ע"ז שם החלוק בישראל עומד ע"ג בכתיבת הגט דפסול משום דעכו"ם אדעתא דנפשי' קא עביד, אבל במילה כשר דסתם מילה לשמה קאי כ"ז שאינו עושה בכונה מהופכת לשם הר גריזים, הלא חילוק זה לא יתכן אלא בישראל הנמול דסתמא לשמה קאי, אבל בעכו"ם הא בעינן מילה לשמה כדברי ר' יוסי וכמו שנתבאר מדברי התוס' והוה כמו גט שכתבו עכו"ם וישראל עומד ע"ג דפסול. אכן לטעם זה משום דל"ה לשמה י"ל דהוה ספיקא דדינא בישראל עומד ע"ג ע"פ שי' הרא"ש בה' ס"ת דגט צריך שיכתוב כל התורף לשמה ובזה עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד, אבל בעבוד ס"ת הלשמה הוא ברגע אחד שמתחיל העבוד של ס"ת וצריך שיאמר לשמה לכן מהני בס"ת אם ישראל עומד ע"ג, וה"נ במילה דסגי שיאמר בתחלת המילה כיון דברגע אחד הוא עושה למה שהישראל אומר [ומביאו הגר"א באו"ח סי' י"א]

ומתוס' יבמות מ"ו משמע ג"כ דבגר כשר אם ישראל עומד ע"ג ובפרט בהטפת ד"ב הוי במשהו ורגע וסגי מה שישראל עומד ע"ג, ולפ"ז בניד"ד הוא ספיקא דדינא, דלשי' הרא"ש והתוס' מהני הטפת ד"ב שהי' ע"י נכרי במעמד ישראל ע"ג, ולשי' התוס' בע"ז לא מהני ולשי' הר"ח מובא בשבת קל"ד בתוס' וביבמות מ"ו בתוס' עכו"ם שמתגייר כשהוא מהול אינו צריך הטפת ד"ב לגמרי בין שמל כשהוא עכו"ם ובין כשהוא נולד מהול, והנה הרמב"ם והרא"ש והשו"ע הכריעו להלכה כבה"ג דצריך הטפת ד"ב, ופסקינן כר' יוסי ביבמות דבגר שבא ואמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו ונראים הדברים דהטפת ד"ב הוא דאורייתא, כדמשמע בשבת קל"ה דדריש מקראי וביבמות ע"ב [ואף שמצאתי ביש"ש שכתב דהטפת ד"ב בגר שנתגייר כשהוא מהול הוא מדרבנן ומברכין ע"ז מפני שגם על דרבנן מברכין מסתימת הפוסקים לא משמע כן]

ופסקא דמילתא בנ"ד קדושיו הם ספק קדושין מה"ת [זולת לשי' היש"ש הוא ישראל גמור מה"ת וקדושיו קדושין ודאי מה"ת] עכ"פ למהוי ישראל גמור ע"פ הדין צריך הטפת ד"ב ודי לזה בדקירה בעלמא ע"י רופא או מוהל ישראל להוציא מעט דם וסגי בכך, אם יתר הפרטים הטבילה וקבלת מצוות נעשו כתורה. סימן כ"ח עש"ק שו"פ תרצ"ד

ע"ד מה שנשאל שיקרו מקרים לדאבוננו, שנושאים נשים נכריות ויש להם בנים ובנות ובאים אח"כ להתגייר ויש גם כהנים שנושאים נשים נכריות ונוהגים היו עד כאן שאם הבעל כהן לא גיירו את אשתו הנכרית, ואצלו הדבר מוזר, וכי איסור גיורת לכהן חמור יותר מאיסור נכרית, והביא מש"כ בשו"ת מהר"ם שיק בנשואי נכרים דאיכא איסור דאורייתא וחיוב כרת

והנה גם לשי' הטור דליכא לאו דלא תתחתן בשארי אומות מ"מ בבא על הנכרית קנאים פוגעים בו אם בפרהסיא וע"י נשואין הוי בפרהסיא, כמבואר בסנהדרין דע"ד והא אסתר פרהסיא הוא. וכן איכא כרת מדברי קבלה כמבואר בסנהדרין דפ"ב וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהל' איסו"ב וכן מוכח פשטות הגמ' בקדושין דכ"א ביפ"ת דהואיל ואישתרי לישראל אישתרי נמי לכהן יפ"ת והא לשי' הטור אין איסור "לא תתחתן" בשארי אומות, אלא עכצ"ל דגם לשי' הטור איכא איסור דאורייתא כיון דקנאים פוגעים בו. ודוח"ל דכונת הגמרא בז' אומות דוקא (ועי' בתוס' סוטה ד"ז) וע"ע בסה"מ להרמב"ם מ' ל"ת נ"ב דמבואר דאיכא איסור דאורייתא בישראל הבא על הנכרית, אלא די"ל לשי' הרמב"ם דאין