אחיעזר חלק חלק ג סד

אחריו, וכ' לתרץ דבעדות אשה נמי איכא הוכחה ואומדנא דדייקא ומינסבא אין לך רגלים לדבר גדול מזה, ואפ"ה אמרי' דא"נ אלא לעדות אשה משמע אפילו בגוונא דאיכא רגל"ד. הרי דעתו של הש"ש הוא דכל נאמנות דמסל"ת בעדות אשה הוא רק משום דייקא. ובפשוטו בעיקר הדין בודאי אין סברא לומר דמסל"ת יהי' נאמן יותר מע"א שהוא כשר מה"ת בעדות אשה לשי' הרמב"ם

והנה כת"ר במכתבו השני הביא שנתכוין לד' הנובי"ק סי' מ"ב בענין ע"א בקטטה, הובא בפ"ת סי' י"ז ס"ק קס"ח דבמסל"ת אין הטעם משום דייקא, דסברא דדייקא הוא דמשום כך לא ישקר העד כיון דיודע דהיא תדייק ותבדוק אחריו משא"כ במסל"ת דל"ש לומר שידייק בדבורו. אמנם בנובי"ת סי' קמ"ו הובא בפ"ת סי' קנ"ח ס"ק ג' כ' דלענין להתיר יבמה בעדות מיתת היבם גם לשי' הרי"ף רק ע"א הכשר מה"ת נאמן

ועיקר ד' הנוב"י דמסל"ת עדיף ולא משום דדייקא תמוהים דהוא נגד ד' הראשונים, דהנה הרמב"ן בבעיא דע"א במלחמה ביבמות קט"ו ע"א כ' וז"ל ולדידי איפשוט נמי מהא דתניא חבל וכו' ומת סתם במלחמה משמע וכו' ואפ"ה התירו נשותיהן עפ"י עכו"ם מסל"ת כש"כ ע"פ עד ע"כ. ולד' הנוב"י מה ראי' מייתי ממסל"ת דשם ל"ש דייקא לפ"ד הנוב"י ונאמן גם בלאו דייקא ולהכי נאמן גם במלחמה משא"כ בעד אחד דבעי' דייקא ובמלחמה לא דייקא. ובסוף ד' הרמב"ן הביא ד' הר"ח דכ' ש"מ אשה וע"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש עכו"ם מסל"ת, ומבואר דהיכא דליכא דייקא גם מסל"ת א"נ ובת' הרא"ש כלל ל"ב כ' לגבי נאמנות עכו"ם מסל"ת בעדות שבוי' שבת' רב פלטוי גאון התירה לכהן מק"ו מעדות אשה וכ' הרא"ש ע"ז וק"ו של גאון פריכא הוא וכו' אלא חכמים ז"ל סומכין על אשה דדייקא ומינסבא מתוך חומר וכו' עכ"ל. הרי מפורש דטעמא דמסל"ת הוא משום דייקא וגבי שבוי' אינו נאמן. וד' תשו' הרא"ש מובא להלכה בשו"ע סי' ז' ס"ב, עכ"פ לשי' הרא"ש דס"ל דאין ע"א נאמן ביבמה, מכש"כ במסל"ת דאינו נאמן. בעז"ה, י"ד כסלו תרצ"ה

ד) ע"ד שאלתו אדות אברך אחד, ששהה יותר מעשר שנים ולא זכו להבנות, ועל פי דברי הרופאים נראה שהמניעה מאתו, ואומרים שההכרח לבדוק את הזרע מקודם, ושואל אם רשאי להוציא ז"ל, לצורך בדיקת הרופאים, כבר התעוררו המחברים בענין זה ונשאלתי כמה פעמים, והוריתי להתיר, וע"י ב"ש סי' כ"ה סק"ב מש"כ אם נמצא דם בעד של אשה ספק אם הדם ממנה או ממנו נראה לכאורה דמותר להוציא זרע כדי לברר אם הדם ממנו, דאין איסור לשמש ולהוציא זרע, וה"ר מיבמות דע"ו דאם ניקב הגיד בודקין אם נתרפא, ומניחין בי' פוקרא, כדי שיוציא זרע ויש לדחות יעוי"ש. ובאמת יש לחלק דשאני התם דחששו כדי להתירו בקהל, ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ג כ' בתוך דבריו ואיברא לצורך שעה אף להוציא ז"ל להשחיתו על הארץ שרי, כדאשכחן לענין בדיקת הנקב בגובתא דשכי' דמתבינן לי' אבי פוקרא ביבמות דע"ו ש"מ דאיסור חמור זה הותר מכללו לצורך שעה, אולי התם דוקא ע"י גרמא וכמש"כ היש"ש ביבמות שם דין ט"ז. אולם הא מבואר בדהתו"ס יבמות דל"ד דלא חשיב מעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרעו ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא שרי. ואם שהב"י החמיר בזה בסי' כ"ה, מ"מ לצורך שעה י"ל דשרי, ובס' ערוך לנר ביבמות דע"ו שם כ' דמשו"ה התירו לפמש"כ התוס' בסנהדרין דנ"ט דזה תלוי במצות פו"ר ועל כן היכא שזהו תקון למצות פו"ר אין חשש בדבר, ולצאת ידי המחמירים בזה יעוי' בס' שדי חמד ובשו"ת דברי מלכיאל ח"א נראה דבדרך תשמיש היינו ע"י נרתיק דק שמלבישים על האבר בודאי שרי, ובירוש' ריש יבמות דרך סדין בעל נראה דהתם מיירי באופן שיכנוס הזרע והסדין הי' רק כדי למעט הנאתו דהרי נטע ה' ארזים והוליד בנים. ויעוי' בשו"ת דברי אלי' סי' כ"א שהורה להקל ע"י סדין כמו במוך מחשש סכנה בעיבור יעוי"ש. וע"ע בס' תורת מרדכי מה שצידד בזה

כללו של דבר שיש לסמוך על ד' שו"ת יעב"ץ שכ' דהיכא דאי אפשר בגרמא לעשות גם בידים, ודרך תשמיש ע"י נרתיק בודאי מותר לכו"ע. ב"ה. ווילנא י"ב שבט תרצ"ד

ה) ע"ד מה שנשאל רומעכ"ת באשה אשר לפי דברי הרופאים סכנה נשקפה לה אם תתעבר יען שהעבור והלידה קשים לה אי מותר לשמש במוך או בנרתיק שיהי' נתון על האבר ויקלוט הזרע אל תוכו, והנשאל יש לו בנים. וראה כת"ר את דברי האחרונים המתירים והוסיף נופך משלו להתירא דלהכי שרי ר"מ דש מבפנים וזורה מבחוץ, דקשה איך אפשר להתיר איסור דאורייתא הא אפשר למנוע מזה ותירץ דבאמת בהתחלת תשמיש אינו עושה שום איסור כלל ומשמש כדרך המשמשים ואח"כ לכשזורה הרי מוכרח משום שיש סכנת נפשות, נמצא שאין כאן מעשה איסור לא בתחלה ולא בסוף ורק שבעלמא אסור מדרבנן להכניס א"ע במעשה שבסופו יצטרך לדחות איסור דאורייתא זהו תו"ד. לדעתי בפשוטו נראה, כיון דמוכרח אח"כ לזרות ומתחלה עושה ע"מ לזרות וזהו מעשה אחד שעושה מעשה ע"י חציו, בודאי אין שום היתר בדבר מתחלה. ודוקא היכא שאחר תשמיש תסיר ע"י מוך הזרע משום סכנה, בזה י"ל דעושה מעשה היתר ואח"כ מותרת משום סכנה, ודמי לדין דאין מפליגין כמש"כ באחיעזר סי' כ"ג, אבל בזה שעושה מעשה ע"מ להוציא הזרע מבחוץ חשוב מתחלה מעשה איסור וחייב משום חציו

ועוד נראה דגם גרמא להוצאת ז"ל אסור וכמבואר בכתובות דמ"ו דילפינן מקרא דונשמרתם מכל דבר רע, מכאן אמר ר' פינחס שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ומשמע מסוגית הגמ' דשם דאין זה אסמכתא רק אזהרה מן התורה וכ"כ התוס' בע"ז ד' כ' (ותמיהני שלא מצאתי ברמב"ם ושו"ע דזהו אזהרה מן התורה ונשמרתם ולפה"נ דס"ל דהוי אסמכתא ועי' בס' המצות מל"ת לד' הרמב"ן מצוה י"א ובשערי תשובה לרבנו יונה הביא להלכה). והא דיבמות דע"ו דמניחין בי' פוקרא ומתירים ע"י גרמא היינו משום דבלא בדיקה אסור בפו"ר ולד' התוס' בסנהדרין דנ"ט השחתת זרע הוא משום פו"ר, משו"ה כדי להתירו בקהל שרי ע"י גרמא דקילא, אבל בידים לא דחמירא כמבואר בנדה בר"פ כל היד וכ"כ היש"ש ביבמות שם שלא התירו רק ע"י גרמא. ועי' בב"ש סי' כ"ה סק"ב שכ' למילף מהש"ס דיבמות דע"ו גבי לבדוק את הדם מן האשה או מן האיש ע"י הוצאת זרע, וכ' דיש לחלק דאין ראי' מיבמות דהתם הוי כדי להתירו בקהל. אולם טעם השני שכ' מעכ"ת דדש מבפנים וזורה מבחוץ שזהו אסור דאורייתא דוקא בעושה ומתכוין להשחית הזרע ולבטל מפו"ר דומיא דער ואונן, אבל באופן שעושה כן משום סכנה לא הוה דומיא דער ואונן זה נכון, ובאמת הדברים מפורשים בתוס' יבמות ל"ד, דלא חשיב מעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרעו ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא שרי, וכ"כ הטור והרמ"א באה"ע סי' כ"ה ס"ב. ואף שהב"י מחמיר בזה, מ"מ בכה"ג שרי.