אחיעזר חלק חלק ג ס

שאמר המקדש הראמ"ל אם נתן הטבעת לידה, והמקדש אמר שלא נתן הטבעת לידה כלל והב' אמרה שקדשה בטבעת ונתכונה להתקדש, ולפי האומד שלה הי' לאחד מן העדים לראות לפי שעמד מקרוב, זהו תוכן ד' הגב"ע, בפשיטות נראה כמש"כ כת"ר דאין כאן בית מיחוש כלל לפי שלא ראו הנתינה והוי מקדש בלא עדים, וגם ידיעה בלי ראי' לא הוי שלא ראה אחד מהם שהטבעת יצא מתחת ידה, ועוד כיון שלא הי' הטבעת של המקדש והמשאיל את הטבעת באותו מעשה שחשב שהוא לשחוק הלא לא כיון להקנות, כיון שהי' כונתו לשם שחוק (ועי' עוד בשו"ת מהרי"ם פאדווא סי' כ"ו) וגם שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא ל"ש כאן כיון דגם לדברי' לא אמרה מפורש בבירור שהעד השני ראה הנתינה, וגם אם אמרה מפורש שראה שנתכונה להתקדש מ"מ כיון דהעדים חשבו שהוא לשם שחוק והתול וכן המשאיל את הטבעת, הרי קידש בדבר שאינו שלו. ומה שפקפק ח"א כיון דנתן הטבעת לשמחה בעת שלקח את האצבע בחזקה ואחרי עשרה רגעים שמע אשר אמר הרי את מקודשת לי ויש אומדנא דנתן לה הטבעת בעת אמירתו ויש אומדנא שקידשה, וניהו דעל המקדש אין איסור בחרם דר"ג משום דהוי ע"א בהכחשה אבל מ"מ לגבי דידה שוי אנפשיה חד"א, זה אינו כן כיון דהעד אומר מפורש שלא ראה, ועוד נראה במה שהחמיר בהגהות מיימוני שלא ליזל בתר אומדנות אף שנעשה לשם שחוק והתול, היינו לכשראו העדים הנתינה עם האמירה דמשום חומרא דא"א מחמרינן, אבל אם כל הקידושין הוא מצד אומדנא בודאי דמהני אומדנא שנעשה לשם שחוק לבטל את האומדנא. ומה"ט נראה במש"כ כת"ר דאם דברו עמה על עסקי קדושין דלא בעי אמירה כדקי"ל היכא דנעשה לשם שחוק לא מהני במה שדברו על עסקי קדושין כיון דהוא לשם שחוק אינו מוכיח כלל, וכיוב"ז כתבתי באחיעזר ס' כ"ד דגם להמרדכי דס"ל דמהני ידיעה בלא ראי' היינו דוקא היכא דהעד מוכיח שנכנסו על דעת לקדש קידושין ממש וע"כ אף דלא ראו גוף הנתינה ידיעה כראי' דהן הן עדי יחוד ודמי לראי' ממש, משא"כ דמעשה בעצמו הי' דרך שחוק, ניהו דבקדושין משום חומר דא"א לא אזלינן בתר אומדנא לבטל הקידושין, אבל גם לקיים הקידושין ולומר ידיעה בלי ראי' כראי' אאפ"ל דהא עפ"י הידיעה אמרינן שהי' לשחוק ובודאי לא הי' נתינה, וכיוב"ז כ' בתשובות חוט המשולש להגאון מוהר"ח מוואלאזין זצ"ל בסי' א' דאף דלא אזלינן בתר אומדנא בקידושין כל זה היכא שהוא נגד דברים שבפה, משא"כ היכא דכל החשש הוא משום דברים שבלב והט"ו כתב דבע"א יכול לומר להשטות נתכון, ובח"ס כתב דלא מצינו לחוש בקדושי ע"א רק בשניהם מודים, אבל כל שאין שניהם מודים שכיוונו לשם קידושין לא מצינו לחוש, א"כ כיון שהמקדש אומר שלא נתכוין לקדש, אע"פ שהיא נתכונה להתקדש אין כאן קדושין ול"ש בזו שוי אנפשיה חד"א

ומש"כ כת"ר כיון דביד המשאיל את הטבעת שהשאיל לשם שחוק לתבוע חזרה משום אומדנא דמוכח, א"כ אין הטבעת שלו: הדברים נכונים, וכיוב"ז הקשיתי שם ע"ד הגה"מ שמחמיר שלא ליזל בתר אומדנא בקדושין משום חומר דא"א, דהא כיון דבד"מ מהני אומדנא דמוכח כמו במברחת, א"כ בידו להוציא כסף הקידושין מהמתקדשת ובמה תתקדש, וכ' שם דנראה דבעובדא בתשובת מימוניי מיירי שהאומדנא הי' שמעשה הקידושין הי' דרך שחוק, אבל על עצם הנתינה לא הי' הוכחה לבטל המתנה, וכמש"כ התוס' בקידושין דס"ו דבע"א י"ל דכיון לשם מתנה, אבל באופן דהאומדנא הי' שלא כיון גם לשם מתנה לא החמיר הגה"מ, א"כ בזה שהטבעת אינו שלו הלא האומדנא שלא כיון לשם מתנה, והמשאיל בודאי לא כיון להקנות ובכל אופן הדבר פשוט בנ"ד שאין כאן שום חשש חד"א גם עלי' ואינה צריכה גט

ועתה אבוא בקצירת אומר על דבר מה שהעיר בד"ת מש"כ על דברי האמרי בינה שה"ר דע"א עדיף מרובא מדהתו"ס בריש חולין בטמא במוקדשין שאמר ברי לי שלא נגעתי דמהימן אע"ג דרוב פעמים לא יכול ליזהר שלא יגע כמש"כ התוס' והעיר דאפ"ל דעד אחד נגד רובא הוי כספק השקול וספיקא דאורייתא לחומרא ולהכי לא מהני נגד רוב באיסורא, אבל בטומאה דס"ט ברה"ר טהור מהני ברי לי דהוי ספק השקול עכ"ד. לכאורה להך צד דנימא דרובא הוי כחזקה ואין ע"א נאמן במקום דאיתחזק מוכח בחזקה דאף ספק לא הוי, דהא אין ע"א נאמן היכא דאיתחזק היתרא כמבואר בשו"ע ס' קכ"ז ולא אמרינן דמ"מ תיאסר מספק, ועכצ"ל דדברי ע"א לא מהני כלום, ואם שיש לחלק בין רובא לחזקה דרובא הוי בגדר ספק כמש"כ הש"מ בב"מ אבל מה"ט נראה דבאמת מהני כנגד הרוב כמו שהעלה בשו"ת נובי"ק סי' ס"ט ובשארי אחרונים, ובאמת בביאור דהתו"ס בריש חולין נראה דאע"פ דרוב פעמים אינו יכול ליזהר מ"מ מטעם זה אינו חשוב דלא הוי בידו כלל, דמ"מ בידו הוא אם ירצה זהיר הוא שלא ליגע ולהכי נאמן אף אם נימא דאין ע"א נגד הרוב נאמן משום דחשוב בידו, וכמש"כ הש"ש בש"ו פכ"ג בס"ט ברה"י דע"א אינו נאמן מ"מ סגי בברי לי כיון דבידו ליזהר יעוי"ש ולפי"ז מיושב ג"כ מה שדקדקו בזה דלמה אחרים רואים אותם שחיטתם כשרה דהא אף בע"א סגי משום דאין ע"א נאמן בס"ט ברה"י או נגד הרוב רק דהשוחט נאמן משום דהוא בידו אבל אחר אינו נאמן רק אחרים. שו"ר שכ"כ בס' ראש יוסף להפרמ"ג בריש חולין יעו"ש

ומש"כ ע"ד הרשב"ץ המובא בשעה"מ פ"ט מהל' אישות באם אומרת נתקדשה בפני פלוני ופלוני והפו"פ הכחישוה מותרת ודוקא אם הלכו למדינת הים אסורה בטעמא דמילתא משום דלדברי' העידו שקר לפני בי"ד ונפסלו לעדות גם למפרע משום תרתי לריעותא דהרי פסולין לפניך וחזקת פנוי' וממילא נתקדשה בלי עדים וליכא כאן שוי אנפשיה חד"א, וכל זה במקום דבעינן עדות אבל באיסורים דלא בעינן עדות אפילו פלוני ופלוני מכחישים מודה הרשב"ץ דשייך שוי אנפשיה חד"א, עכ"ד ותמיהני דעד כאן אמרינן דהוי תר"ל אם ידעינן שהעדים נפסלו אך לא נדע באיזה זמן, אבל בסתם אם ראינו שהעידו עדות שקר לא נפסלו למפרע כמו דמוכח בב"ק דע"ג דכשהוזמו על הטביחה לא נפסלו במה שהעידו על הגניבה וכמו שהאריך בזה בש"ש שמעתתא ג' פ"ד והביא שם דהתו"ס נדה ד"ג וכן גם בהרשיע לפניך אין אנו מוסיפים מספיקא עוד רשע אחר ורק היכא שבאו עדים והעידו באחד שעשה עבירה שנפסל על ידה ואינם יודעים מתי אם קודם זמן מרובה או אח"כ בזה דמי למקוה שנמדד והוי תר"ל וזה פשוט וא"כ הכא במה שהעיד לפני בי"ד עדות שקר לא נפסל למפרע בעת עדות הקידושין

ומה שהעיר בשולי המכתב ע"ד תשובת רעק"א סי' רכ"ב שהקשה ביבמות דנ"ח דאם נימא דבעי עדים ביבום נמצא דקדמה שכיבת בעל לבועל שיבמה בלי עדים, ותי' דא"כ אין עדים שקדמה שכיבת בעל ובהאי גוונא אינו שותה, והקשה דמשכח"ל לפמש"כ הש"ך דפסולי עדות מחמת רשעה לא אמרינן תחילתו וסופו בכשרות א"כ משכח"ל שנפסלו מחמת רשעות באותו שעה, ואחרי כן עשו תשובה, באמת הש"ך בעצמו בסי' ל"ה חזר והתומים בסי' כ"ח הביא ראי' מתוספתא מפורשת בסנהדרין הי' יודע עדות כשהי' סוחר שביעית וחזר בו פסול ועי' בשו"ת רעק"א בסי' צ"ד שהוכיח מזה דעדים