אחיעזר חלק חלק ג נט

הוא בעמידה והיא יושבת, והלכך אצלו מעכב. מ"מ צ"ע כיון דבעינן ראוי לבילה, וקריאה ורקיקה בעמידה והא לר' זירא דבעינן ראוי לבילה תפסול גם בקטעת, ושי' התוס' והרא"ש ושארי ראשונים מבואר דהא דועמד ואמר אינו אלא אסמכתא בעלמא, ועי' בפי' סדר חליצה אות ס"ד

והנה לפמש"כ עפ"ד המהרשד"ם בשי' הרי"ף והרמב"ם דהא דאינו יכול לעמוד על עקבו אאמד"ר ובודאי נראה כן משי' הרא"ש שכ' הטעם כדי שיראו שטורחת בחליצה, ועי' בנובי"ק חאה"ע סי' צ"ד ועי' בסדר חליצה מהרב מהר"ם אות ס"ו כדי שידביק המנעל לרגל ולא נדע איזה מקור לזה, והה"מ בפ"ד מה' יבום וחליצה כתב דפסול משום שאינו ראוי לבילה ולדחיסה, וצ"ב היכן מצינו לדחיסה מצוה מן התורה, ונראה דכל זה מדרבנן כמ"ש המהרשד"ם והמבי"ט בקרית ספר. אולם מלשון הרמב"ן במלחמות שכ' ואיני יודע במה נתקשה בעל המאור בזה תדע דהא מקשינן א"ה למעלה מן הארכובה נמי ואי בנחתכה שוקו מי מצי לתרוצי ולמיזל בזו כלל דתיסוק אדעתין דהאי חליץ ואפילו שמא דחליצה לית לי' עכ"ל, מבואר מלשון הרמב"ן דלא הוי חליצה כלל ועי' בב"ש סי' ק"ל מה שהביא בשם המהרי"ו בזה ונראה לדבריהם דהוי פסול תורה. מ"מ נראה דבאופן שהולך על ב' אצבעותיו לגבי חשש איסור תורה יש בזה ס"ס, ספק כשי' רש"י והראב"ד דלדידהו חשיב מעל רגלו ואפילו לשי' הרמב"ם משום דא"א למדחסי' ספק שאאמד"ר כמ"ש הרא"ש והמהרשד"ם והמבי"ט, ולגבי דרבנן הא יש לסמוך בשעת הדחק ע"ד הראב"ן להכשיר בחליצת שמאל אולם החת"ס בתשובה כ' דהראב"ן הי' חברו של ר"ת והרשב"ם וגדולי הפוסקים הם תלמידיו ובני בניו כידוע ואין אחד מהם מביא דעתו אפי' לחלוק עליו וע"כ דלא חששו לו

גם בעיקר חליצת שמאל דפסולה נסתפק בשו"ת גנת וורדים אי הוה פסול תורה או מדרבנן ועי' בהמגיה להרדב"ז בח"ד סי' ב' אלפים שהאריך בזה. וראיתי בקרית ספר להמבי"ט שכ' יבם שרגלו ימנית חתוכה ובעי רגל ימין דיליף גזי"ש רגל רגל ממצורע דכתיב רגלו הימנית אם חלצה משמאלו כשר מן התורה יעוי"ש (ואולי יש שם איזה שבוש). ולכאורה הי' נראה לצדד להקל במקום עיגון מכל הלין טעמא. אולם בשו"ע סי' קס"ט סעי' ל"ד שהעתיק לשון הרמב"ם היתה רגלו עמוקה לאחור או הפוכה על צידה או שמהלך על אצבעות רגליו אינו חולץ עכ"ל, ונראה דאין חלוק, וכמו בהיתה רגלו עקומה לאחור דפסול לכל השיטות ואין תקנה, כמו כן במהלך על אצבעות רגליו אינו חולץ ומסתימת השו"ע השוה הדין וננעלו שערי היתר, בכ"ז במקום עיגון גדול ראוי להתיישב בדבר, אם אפשר למידחסי' בישיבה כמש"כ בשו"ת מהר"ם פאדווא בסי' כ"ג ועי' בשו"ת עין יצחק ח"ג סי' י"ג. כללו של דבר אם אפשר הדבר ביבום אין ספק בדבר, ואם אי אפשר ביבום רק ע"י חליצה אם יכול למידחסי' גם בצער על עקבו בודאי יש להקל ולסמוך ע"ד המהרשד"ם והמהר"א ששון ולחלוץ בב' רגליו בימין ובשמאל, ויקרא את היבם ויראה אופן עקימת הרגל ויודיעני מזה ואודיע החלטת דעתי למעשה. סימן כא ב"ה ו' כסלו תרפ"ה

בדבר מה שנשאלתי מרומעכ"ת אדות פנוי' שזינתה ואמרה מפלוני, ופלוני מכחיש, והמקום רוב נכרים וילדה בת, וחשש רומעכ"ת משום פסול קהל, מצד הקרובים שהיו שם אביה ואחיה, שחשש הנמוק"י למיעוט פסולים, שכ' בסוף פ' אלמנה לכ"ג על מימרא דשמואל דאת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה, וד' הנמוק"י כגון פנוי' ואיכא מיעוט פסול, כגון אחיה ואביה ושארי קרובים, ומבואר דבאינה אומרת ברי חשו אף למיעוט קרובים. אולם באמת ד' הנמוק"י יחידאה הוא, ועי' בש"ש ש"ד פכ"ב דדוקא פסול נתין וממזר דהוא פסול כללי, משא"כ קרובים שאין פסולים רק לאלה. ובאמת הא מבואר בקדושין דף פ"א ע"ב א"ר אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו, ופירש"י דלא תקיף יצרי' עלייהו דאהנו בי' אנשי כנה"ג דלא מגרי בקרובתא. ועי' פנ"י שם דרש"י אתי לפרש הא דמתייחד עם אחותו אף לשי' הרמב"ם דאסור להתייחד עם אחותו מ"מ זהו מילתא דלא שכיחא, וכמש"כ הש"ש להוכיח מהא דאמרינן בכתובות די"ד אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הר"ז תינשא לכהונה אף בקרובות ג"כ משיאין לכהונה, ויעוי' בהפלאה כתובות די"ג בתוד"ה ואין אוסרין שכ' ג"כ דלא חיישינן לקרובים משום דבירושלמי כתובות איתא דלכן חייש ר"י לפסולים משום דזנות רצה אחר הפסולים לכן בקרובים לא חיישינן עי"ש

ועוד י"ל כמש"כ הש"ש לצדד, דאף לשי' הנמוק"י מודה היכא דאיכא תרי רובי, וכיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעה של נכרים דהולד כשר לא חיישינן. וע"ע בשו"ת ברית אברהם סי' ט"ו שכ' ג"כ דאין לחוש לד' הנמוק"י בזה וגם הא אומרת ברי שלא זינתה מקרובים, אם שהפלוני מכחיש, ופשוט שאין לחוש לפסול קהל, וע"ד פסול כהונה כיון דפלוני מכחיש, הלא ראוי לחוש לכתחלה כמש"כ כתר"ה. וראוי לרשום בפנקס גוף העובדא בפרטיות

וע"ד שאלתו אם לקרוא לה שם מישראל שעי"ז תוחזק ליהודית בת ישראל, הנה לפי שי' רש"י בקדושין ד' ע"ה והתוס' ביבמות ד' ט"ז, נראה שצריכה גירות בנכרי ועבד הבא על בת ישראל, דהולד כשר וצריך גירות. וכתר"ה כתב בזה כמה דברים נכונים. ובעיקר הדין בודאי ההלכה כרוב הראשונים שא"צ גירות, וכמו שהעלה בשו"ת חמדת שלמה חאה"ע סי' ד' בתשובתו להגאון מליסא והובא כ"ז בפ"ת סי' ד' ס"ק א'. ויעוי' ברשב"א יבמות ק"ב דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור וא"צ גירות, ויעוי"ש במרדכי פ' החולץ סי' ל"ט דמומרת שילדה מנכרי הולד ישראל וקידושיו קדושין. ויעוי' בירושלמי יבמות פ"ב ופ"ג דקדושין הל' ג' דבן הבא מן הנכרית קרוי בנה ואין מילתו דוחה שבת ומבואר דבן בתך הבא מן הנכרי דמילתו דוחה שבת לפי שהוא ישראל גמור וא"צ גירות, ויעוי"ש בדרישה בטור יו"ד סי' רס"ו שהביא דאלמנה שהמליטה זכר בשבת ואמרה שמיהודי נתעברה והי' ספק להר"ר משה שמא מנכרי נתעברה והורה שלא למולו בשבת, והדרישה חולק ע"ז, ונראה דטעמו דס"ל דיש לחשוש לשי' רש"י והתוס' שצריך גירות, וכ"כ בחדושי רעק"א הל' מילה שם. אולם מפשטות ד' הירושלמי מבואר כד' התפארת למשה המובא בפ"ת שם שדוחה שבת (וראיתי בס' שמלת בנימין שהאריך בזה שאינו דוחה שבת לפי שצריך גירות, אבל האמת שלדעת רוב הראשונים שא"צ גירות ודוחה שבת. וכן העלה בס' פסקי הלכות שא"צ גירות ודוחה שבת). עכ"פ בנוגע לעניננו בודאי אין לחוש מלקרוא לה שם מישראל. ואדרבה החיוב בזה להסיר כל חשש ולמנוע ממכשול שלא תמסר בידי נכרים. סימן כ"ב ב"ה יום ב' כ' מ"ח תרצ"ה לרב גדול אחד

אדשה"ט זה יותר משבוע ימים הגיעני יקרת מכתבו מרובי טרדותי אחרתי מלהשיב, וע"ד שאלתו אודות הקדושין בשמיני עצרת שהי' לפי דברי העדים לשם שחוק והיתול, ולפי דברי עד אחד בשעה שאמר המקדש שמחה ליעוו להב' פיגא הרי את מקודשת לי הי' בלי נתינת הטבעת לידה, ולפי דברי העד השני לא ראה בשעה