אחיעזר חלק חלק ג נג

האיסור מצד עצמה י"ל דדינו כשאר איסורי דרבנן, ועי' במל"מ פ"ד מה' סוטה מש"כ בד' הרמב"ם שם דאם עבר ונשא מעוברת ומינקת חבירו דה"ז שותה אע"ג דכל ביאה שאסורה מד"ס אין המים בודקין את האשה היינו דוקא ביאה שאסורה מצד עצמה, אבל מעוברת ומינקת חברו שאין האיסור אלא מחמת תקנת הולד אין זו ביאה אסורה מד"ס יעו"ש ובשו"ת באר יצחק חאה"ע הוכיח מזה דאיסור מינקת קילא משארי איסורי דרבנן, ובאמת אין ראי' מד' הרמב"ם דרק לפי שאין זה איסור עצמותי להכי שותה, והב"י בתשו' ה' כתובות סי' ב' החמיר מאד באיסור מינקת חבירו והא הש"ס בכתובות מדמהו לאיסור הבחנה, ועי' בשו"ת הריב"ש סי' ש"ס] וכיון שאיסור זה משום תקנת הולד הרי הוא כשארי איסורי דרבנן שיש להקל במקום חולי אף שאין זו סכנה היכא דגמלתו, ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' שנ"ט מה שהביא בשם הריטב"א בדין מינקת דבאופן דהוא רק משום לא פלוג רבנן יש להקל כשיש טעם בדבר יעו"ש

תבנא לדינא בנ"ד הנה בגרושה מצדד בשו"ת משכנות יעקב חאה"ע סי' ה' לסמוך על דעת הר"ש הזקן ושי' רש"י אשר לדעתו סובר כהר"ש, אולם הגאונים המחברים לא הסכימו אתו בזה, ומדרש"י בסוטה כ"ד שפירש בד"ה מעוברת חבירו שמת והניחה מעוברת ומניקה או שגירשה והיא מעוברת או מניקה שאסרו חכמים להנשא וכו' הביאו ראי' דלא ס"ל כהר"ש והקילו רק היכא שלא התחילה להניק, ובכל זה יש לנו עמוד גדול שי' הר"ש, ועוד צידדו בשו"ת מוהר"ח הכהן ובשו"ת שאילת דוד בשי' רש"י דגמלתו דוקא היכא דגמלתו כדי להנשא, אבל אם גמלתו מחמת חולי בזה לא גזרו. וכפי שדרשתי וחקרתי בזה חדלה להניק בגלל חולשתה ומחלת עצבים ע"פ דעת הרופא שצוה שלא להניק ובנ"ד אשר לדברי הרופא יש חשש מחלת עצבים אשר תוכל לבא עי"ז לידי סכנה ע"י עיכוב הנשואין הא נתבאר שיש להקל בזה, וגם למש"כ השימ"ק בב"ק ד"פ בשם המאירי דדבר שאסרו חכמים ותקנו משום חשש פסידא ראוי להחמיר אפילו במקום סכנה בגמלתו שהוא משום גזירה בעלמא ואין הפסד להתינוק יש להקל. ובעיקר ד' המאירי נראה דלא קיי"ל כוותי' במקום סכנה וגם אם ע"י עכוב הנשואין תבא לידי חולי שאין בה סכנה יש לצדד ג"כ להקל כמש"כ בשי' הרמב"ם דצערא דגופה עדיף, והרי יש לנו בזה עמודים גדולים שי' הר"ש הזקן להתיר הגרושה ושי' הרמב"ם דחוששין לצערא דגופה, ובפרט שמחלת עצבים קשה תוכל להביאה לידי סכנה ג"כ, ועי' בחת"ס חאה"ע סי' פ"ב לענין יבמה לשוק היכא דאיכא סכנה לדברי הרופאים שתמתין עד שיגדל, והובא בפ"ת אה"ע סי' קנ"ט ס"ק א' וכל הטעמים המבוארים בחת"ס שם לאיסור ל"ש בזה], ואם כי החמירו הב"י ושארי גדולי האחרונים בדין מינקת, מ"מ נראה דראוי להזדקק בזה להתירה כיון דלדברי הרופא יש חשש מחלה קשה, ואם יסכימו גדולי הרבנים בעירנו לזה הנני נמנה עמהם. סימן יז

ע"ד השאלה באשה עתים חלימה ועתים שוטה, אם להתיר לישא אשה על אשתו או לתת לה גט בעת חלימותה, והנה בעיקר הדבר בעתים חלימה ועתים שוטה הדרך היותר מרוח להתיר ע"פ מאה רבנים ולצאת ע"י זה מכל החששות, וכמש"כ בשו"ת הב"ח הישנות בסי' צ'. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' כ"ט וכ"כ בשו"ת מאמר מרדכי להגאון ר' מרדכי זאב איטינגא ז"ל בסי' מ"א שכ' בסוף התשובה עכ"פ דבר תורה לכל ישראל מאת הרבנים האחרונים להתיר לישא אשה על אשתו בהיתר מאה רבנים אף בעת חלימותה, וכ"כ בשו"ת משכנות יעקב אה"ע סי' כ' דאי אפשר להתיר בעת חלימותה רק ע"י היתר מאה רבנים, ואם כי בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' קכ"א מסתפק דאולי בעת חלימותה לא תקנו הגאונים, ויותר טוב לגרשה, ולסמוך ע"ד הטו"ז. אולם השו"מ בח"א סי' קכ"ד מסכים ג"כ להתיר ע"י מאה רבנים. ובשו"ת מנחת אהרן הנספחות לס' מקור מים חיים מצדד ג"כ מתחלה להתיר ע"י מאה רבנים. אולם באשר הוא עני ואי אפשר לקבץ חתימות מצדד להקל ולסמוך על הטו"ז, ובפרט באופן שגם בעת חלימותה לא נתרפאה לגמרי, ודעתה אינה צלולה כהוגן, וכמו שראה מעכ"ת מה שהשבתי להרה"ג בלייפציג מה שיש לפקפק בזה

אולם בנידון השאלה שנשאל מעכ"ת שחושש לבריאות הא' החולנית שתדע שבעלה נשא אשה אחרת בטרם שגירשה ועוד טעמים אשר אתו, ויותר טוב לגרשה בעת חלימותה ואחרי אשר ביאר בפרטיות מצב האשה, כי גם בעת שטותה היא שומרת את עצמה שלא ינהגו בה מנהג הפקר מזנות, וברוב ימיה היא חלימה בדעתה, ורוחה שלם, וגם בעת שטותה אינה מאבדת מה שנותנים לה. והנה בודאי נראה מפשטות דהג"מ ביבמות קי"ג דבשומרת א"ע ואת גיטה מתגרשת, וכמו שאמרו שם היכי דמי אילימא דיודעת לשמור את גיטה ויודעת לשמור את עצמה, מי נהגי בה מנהג הפקר, ובודאי דמיירי דהיא שוטה בשארי דברים, דבכה"ג גבי הבעל שנשתטה אינו מוציאה עולמית וכן הוכיח במישור בשו"ת תפארת צבי חאהע"ז סי' ח'. ומה נקרא שומרת את עצמה ממנהג הפקר נראה בודאי דהוא מזנות, וכמו שהביא כתר"ה מתשו' בעל התניא, וכן ראיתי בכמה אחרונים, א"כ אפילו בעת שטותה מעיקר הדין יכולים לגרשה, והט"ז בסי' קי"ט מסתפק וחושש להחמיר כיון דאינה יודעת לשמור את גיטה, דאין אנו בקיאים כ"כ לדעת מתי נקראת שימור לגיטה ובס' עטרת חכמים סי' י"ז כ' ע"ד הטו"ז שהוא יחיד בדבר הזה, ובשו"ת רש"ל מבואר שלא כדבריו, וכן מסתימת השו"ע, ובפרט שבאמת נפלא למה נאמר שאין אנו בקיאים בבדיקה זו, ומסיק שם בתשובתו סוף דבר דין שוטה אם ידעינן שיכולה לשמור את גיטה ואת עצמה, יכולים לגרשה מרצונה, ואין בזה נגד חרם דרבנו גרשון, דאף דשוטה אין לה רצון מ"מ עכ"פ לא הוי גט בעל כרחה, וכ' שמצא כעין זה בשו"ת מוהרי"מ פאדווא, וכל זה בעת שטותה אם יודעת לשמור את גיטה ואת עצמה. ובעת חלימותה הלא גם הטו"ז בסי' קי"ט מקיל דעיגון שלו חמור, ובאין זמנים קבועים לשטותה מתיר, וגם הגאון בעל מנחת אהרן מקיל בתשובתו לסמוך ע"ד הטו"ז, ואין לחשוש בזה שמא לא נרפאה לגמרי, כיון דבכל אופן הלא היא שומרת א"ע ואת גיטה וגם אם תחזור לשטותה הלא מעיקר הדין באופן שהיא שומרת א"ע ואת גיטה ראוי לגרשה

וע"ע בשו"ת שם ארי' סי' ב' שכ' ג"כ דאם היא יכולה לשמור גיטה וגם עצמה לפי ראות בי"ד יכולים למסור גט לידה להתגרש בו ואין לחוש למש"כ במהרי"ו דלא פלוג, וכן הביא בג"פ בשם רבנו ירוחם והמבי"ט דביודעת לשמור א"ע מתגרשת, וגוף האיסור איסור קל הוא מדרבנן, ולד' הרבה פוסקים אין בזה איסור רק לכתחלה ואם עבר וגירשה מגורשת, ולפי"ד מהר"ח כ"ץ גם מהרי"ו מודה כה"ג דיכולה לשמור עצמה דלאו בכלל שוטה היא כלל ול"ש בזה לא פלוג יעוי"ש דמסיק דחוכך להחמיר שלא להתיר חרדר"ג לישא אחרת כיון דבת גירושין היא

ויש להאריך בזה בכל פרט ופרט. אולם כבר האריך והרחיב הדבר בזה כבוד הרב הגאון מוהר"י יעקב וויינברג שליט"א ודבריו נכונים לדינא והנני מסכים עם מעכ"ת אשר לפי ראות עיניו יראה את המצב על כל מהותה להתיר לגרש את האשה בעת חלימותה כעת.