אחיעזר חלק חלק ג נב

י"ג ס"ק י"ז דהיכא דקובעים על מי יהי' חל טפול הילד ואם נקבע החיוב על האשה נדונה כאלמנה ואין לה שום צד היתר במה שהיא גרושה אא"כ נקבע החיוב על הבעל שקיבל עליו בפירוש כל עסק טפול הילד ודוקא שהוא אמיד יעוי"ש, וכ"כ בס' תועפות ראם, אולם בשו"ת עין יצחק סי' י"ז האריך בזה לדחות דאע"פ דהחיוב על האשה מצד קבלתה דמי למינקת דעלמא שאין זו בכלל הגזירה וגם הא המינקת יכולה לחזור בה כדין פועל כמ"ש המח"א וה"נ יכולה לחזור, וגם להטעם דתתבע לבעל הוכיח דל"ש בזה, וכן ראיתי לכמה מחברים שדחו סברתם דלר"ש הזקן גם בכה"ג מותרת להנשא דאין זו בכלל הגזירה, וזה נראה הטעם שהרב המגיד והסמ"ג והרבה מהראשונים הבינו בד' הר"ש דאף במכירה מותר אף דכופה ומניקתו והרי היא משועבדת להניק משום דבעצמותה אינה משועבדת יותר משאר מינקת כמש"כ הש"ג, ועל הבי"ד לתת לה שכר הנקה וכמו שתמהו בזה הח"מ והב"ש בסי' פ"ד ובכה"ג אינה בושה לבא לב"ד, ועי' בשו"ת ב"ח החדשות סי' נ"ח. והנה הרמב"ם בפכ"א מה' אישות הי"א כתב האשה כל זמן שהיא מניקה את בנה פסקו לה מזונות הראוים והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה ה"ז אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יותר מדי או מאכלים רעים ימות הולד מפני שצער גופה עדיף עכ"ל ויעוי' בשו"ע סי' פ' סעי' י"ד הובאו ב' דיעות, דעת הרמב"ם דאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד שצער גופה עדיף ויש מי שאומר שיכול לעכב והוא דעת הטור, ונראה שהמחבר הכריע כד' הרמב"ם, והח"מ שם מקשה דבמאי מיירי אם להולד ספק סכנה ולה אין סכנה רק צער מהיכ"ת דמחמת צער תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק על זה, והב"ש כתב שם דאע"ג דלה אין ספק סכנה רק צער, מ"מ מותרת לאכול כמו דמבואר בנדרים פ' דכביסתם וחיי אחרים כביסתם קודם אע"ג דאינו אלא צער, מיהו שם ר"י ס"ל כן ורבנן חולקים על זה וס"ל דחיי אחרים קודמים, ומנ"ל להרמב"ם לפסוק כר"י יעוי"ש, עכ"פ מבואר שי' הרמב"ם דאפילו בידים תוכל לאכול מאכלים הרעים אע"פ שעי"ז תגרום סכנה להולד. וגם לשי' הטור מבואר בד' הח"מ דכל היכא דאיכא חשש חולי סכנה בגופה גם הטור מודה, וא"כ מה"ט י"ל דכיון דלדברי הרופא מניעת הנשואין תוכל לגרום לה חולי קשה של מחלת העצבים, מן הדין שתהיה מותרת להנשא מניקה בתוך כ"ד חודש כמו דמותרת לאכול מאכלים הרעים

אלא דבעיקר ד' הרמב"ם תמהו הר"ן והה"מ דהא בש"ס כתובות ד' ס' מבואר להיפך דלא תאכל דברים הרעים יעו"ש. ונראה דבאמת הא דאוכלת דברים הרעים אינם גורמים סכנה להולד בעצמותו אלא דעי"ז תפסק ותיעכב חלבה ולא יהי' להולד מה להניק, והא בגמ' דיבמות מבואר במינקת חבירו דמקשה א"ה דידי' נמי ומשני דידי' ממסמס ליה בביצים וחלב דידה נמי כו' לא יהיב לה בעל ותתבע ליורשים אשה בושה לבא לב"ד, ומזה יצא להר"ש הזקן להקל במינקת גרושה כיון דיש לו אב וימסמס לו בביצים וחלב, והחולקים עליו כ' הריטב"א מטעם שהיא באיבה עמו, וכשתיעקר חלבה בושה לתבוע ממנו, ועי' בשמ"ק כתובות נ"ט, וזהו דוקא באלמנה וגרושה, אבל באשה היושבת תחת בעלה אם תפסוק חלבה הרי יש לה בעל ואפשר להולד להנצל בביצים וחלב, והיא אינה מחויבת להצילו בגופה אף בממונה דאין אדם מחויב להציל בממונו והניצול מחויב לשלם, ומה"ט אין הבעל יכול לכופה להציל את הולד בצערה ואינה משועבדת לו על זה. ולהכי כ' הרמב"ם שאין הבעל יכול לעכב ולא דמי לפלוגתא דר"י ורבנן בכביסתם וחיי אחרים, דשם הסכנה ברורה וא"א להצילם בענין אחר, משא"כ בזה דאפשר להצילו ע"י חלב וביצים

ולפ"ז י"ל דהא דמבואר בברייתא דלא תאכל דברים הרעים קאי על מי ששכרה מינקת דאף בפסקה קימעא מחויבת לאכול הרבה כי כל צרכי הולד עליה, וכיון שכן ממילא יש סכנה ברורה לפנינו אם תפסק או תעכב חלבה דבושה מלתבוע מאבי הילד למסמס ליה בביצים וחלב, והא כבר פסק עמה שתיניקהו עד שתגמלהו והיא סיבבה שתעכב חלבה, ויש כאן חשש סכנה, צערה וחיי אחרים חיי אחרים קודמים, ולהכי לא תאכל דברים הרעים בשביל צערא דגופה, אבל לד' הר"ן והה"מ והח"מ והב"ש אין נראה כן בכונת ד' הרמב"ם (שוב ראיתי בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' ס"ו מה שהביא בשם הרב ר' יעקבקא לנדא בן הנוב"י דברים קרובים לזה, והבית אפרים דחה מלשון הרמב"ם אע"פ שיהי' סכנה להולד, יעו"ש מה שהאריך בזה]

גם למש"כ לצדד בביאור דהר"מ נראה מצד הסברא דכל דאיכא חשש סכנה לגבי דידה מהראוי להתיר, דהא אפי' אם נימא דמחויב להכניס א"ע בספק סכנה בשביל להציל את חבירו מסכנה ודאית היינו דוקא בסכנה ודאית, אבל בודאי אינו רשאי להכניס א"ע בחשש סכנה להציל את חברו מחשש סכנה, ומה"ט כל היכא דעיכוב הנשואין לדברי הרופא תוכל להביא לידי חולי עצבים קשה שזה חשש סכנה מהיכ"ת נאמר דאסורה להנשא, אלא די"ל דהא איסור יש על הבעל כמו שאמרו ביבמות מ"ב דלא ישא אדם מעוברת ומינקת חבירו, ולגבי אחר אם החששות שקולים אמרינן מאי חזית להצילה מחשש סכנה ולבוא בשדי יתומים להכניס את הולד בחשש סכנה, אולם כל זה במינקת, אבל היכא דגמלתו דאין בזה חשש סכנה של הולד רק משום גזירה שגזרו חז"ל שמא תגמלנו, נראה דבכה"ג בודאי מותרת היכא שיש לה חשש סכנה, וביותר י"ל דבגמלתו אין האיסור רק עליה ולא עליו, דהנוב"י דקדק על שנויי הלשונות מהסוגיות דיבמות וכתובות, דביבמות אמרו לא ישא אדם מעוברת ומינקת חבירו ולא הגבילו זמן. ובכתובות תני אשה שמת בעלה לא תיארס ולא תנשא עד כ"ד חדש, האיסור עליה וקבעו זמן כ"ד חדש ויעוי"ש שהוכיח מזה כשי' הר"ש הזקן. ולמש"כ י"ל דגם לשי' הר"ת האיסור דכ"ד חדש אפילו בגמלתו האיסור רק עליה משום גזירה, אבל על הבעל ליכא איסור כל שגמלתו, וביבמות אמרו לא ישא אדם מעוברת ומינקת חבירו ולא קבעו זמן היינו דכל זמן שהיא מניקה אסור לישא אותה, אבל כל שגמלתו אין האיסור עליו דל"ש בזה בשדי יתומים לא תבא ופסיק ליה חיותיה כיון דגמלתו

ונראה דאפילו היכא דליכא חשש סכנה רק במקום חולי י"ל דהיכא דגמלתו דאין בזה חשש סכנה להולד אלא משום גזירה שמא תגמלנו מותרת להנשא, ולא מיבעי למש"כ בשי' הרמב"ם דצערא דגופה עדיף ומכש"כ במקום חולי, אלא אף לשי' הטור י"ל דלא חמיר איסור זה משארי איסורי דרבנן דמותר במקום חולי, ואף דבודאי נראה דאין להתיר איסור ביאה מדרבנן כגון איסור חלוצה לכהן וכיו"ב משום דהעלה לבו טינא [ואפילו בערוה דרבנן דלא הוי גילוי עריות עי' ש"ך סי' קנ"ז באיסור שניות וע"ע בב"ש אה"ע סי' ט"ו ס"ק י"ח דלענין שני' יעבור ואל יהרג אם נשא באונס היינו באונס של סכנה, ועי' בחי' רעק"א שם ובגליון מהרש"א, היינו לענין דין יהרג ואל יעבור אבל לא להתיר] ועוד חמיר מאיסורי אכילה שלא יאכל האיסור בעצמו כמבואר ביו"ד סי' קנ"ה, אולם כל זה היכא דאיסו"ב הוא מצד עצמותה. אבל בזה שהוא רק תקנה לתקנת הולד ואין