אחיעזר חלק חלק ג מט

מעוברת היא צרתה, וכן באומרת ניתן לי בן במדינת הים מת בעלי ואח"כ בני דמסתמא דרים שם בין אנשים אחרים כדרך כל הארץ ויש אפשרות להודע וסופו לבא לידי גלוי, בזה דוקא חששו שמא יבאו עדים וסמכו על זה דבודאי יתגלה הדבר, ובזה מצינו בפ' ח"ה בענין כל דאלים גבר דהיינו במקום דאיכא למיקם עלה דמילתא סמכו דסוף יודע הדבר, אבל בכל המקומות שזכרנו אין הכרח ושום סברא שיבאו עדים דאפשר שאין שום אדם הי' אצל זה ע"כ לא חיישינן וכ"ש בנ"ד שביום הרג רב בעו"ה נהרגו מסתמא כל מי שהי' שם ולא ניחוש מסתמא שמא היו עדים שם. ואם אמרה מכבר בזמנו בעת שנאבד שנהרג מהכרת המלבושים ולא הי' נוגע לדין יש לסמוך על עדות זו גם אח"כ כשיש נפק"מ, ועי' תוס' ריש גיטין ד"ה ואם יש עוררין גם אם יש ידיעה כעת ע"י אחר בודאי נאמן על זה, אבל אם עיקר הידיעה כעת מפיה שהכירה אז הבגדים יש לדון בזה לפמש"כ הב"ש דלהכי באומרת מת בני ואח"כ מת בעלי חולצת ולא חיישינן שמא יבאו עדים ויתברר להיפך משום דנמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה משום דשאחד"א במה שאמרה מתחילה מת בני ואח"כ מת בעלי, אבל בזה שנתברר לעיל דל"ש בזה שאחד"א כיון דלא אמרה שמת רק שהכירה הבגדים ואם יכחישו העדים ויאמרו שהוא חי או שמת אחרי מיתת בעלה הא אתה מצריכה כרוז לכהונה. אולם בעיקר הדברים נראה דתירוץ הב"ש אינו מוכרח וי"ל כמש"כ המשנה למלך ספ"ג מהל' יבום הל' י"ג בתירוץ השני דהיינו טעמא דלא חיישינן בבבא הראשונה כשאמרה מת בני ואח"כ מת בעלי שמא יבאו עדים ויגידו חילוף הדברים ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, דלהא אין לחוש כיון שהיתה בחזקת היתר לשוק לא משקרא לומר מת בני ואח"כ מת בעלי לאסור עצמה לשוק, אלא ודאי קושטא קאמרה ולהציל עצמה מאיסור יבמה לשוק ובודאי אין לחוש שמא יבאו עדים להכחישה משום חשש כרוז לכהונה יעו"ש, וה"נ בזה כיון שהיתה מתחילה בחזקת היתר לשוק שהי' לה בן מהכ"ת ניחוש שמשקרת בהכרת הבגדים של בנה משום חשש כרוז בעלמא כמש"כ המל"מ. ועוד נראה למש"כ התוס' ביבמות דצ"ד ד"ה כי תיבעי לך דמשום דמרחמא ליה אינה מונעת מלדקדק שפיר ואע"ג דדייקא שפיר מ"מ איהי גופא לא מהימנא לומר מת בנה ואח"כ מת בעלי שלא האמינוה רבנן אלא במיתת בעלה משום עגונה, אבל לאפוקי מחזקת איסור ליבם לא רצו להאמינה ואע"ג דדייקא. וכונתם דבזה ליכא עגונה משום דאפשר בחליצה, אבל אם נאסור גם מחליצה הרי באמת תתעגן, וא"כ מיושב ג"כ קושית הב"ש דלא חיישינן שמא יבאו עדים באומרת מת בני ואח"כ מת בעלי ויתברר להיפך ולא תחלוץ ג"כ דהרי בכה"ג יש בזה עגון, וקושית הגמ' הוא מסיפא דליחוש דילמא אתי עדים ואמרו כדקאמרה היינו דבאמת כדברי', אבל ליחוש דילמא משקרא ותתעגן לא חיישינן משום דאיכא דייקא והוה בזה"ז דאין דין יבום נוהג לא שייך מרחמי ליה או סני לי' בודאי דאין לחוש ונאמנת לחלוץ וכמש"כ המחברים באהע"ז סי' י"ז סעיף ד' דבזה"ז דלא נהגו ביבום, יבמתה נאמנת. ועל כן נראה דאין לחוש כלל מצד הנאמנות ומותרת להנשא לשוק ע"י חליצה ומה שהוסיף מעכ"ת שתדור על דעת רבים מלהנשא לכהן כפי מה שמובא בב"י ס' קנ"ו ובב"ש אם אמנם בשו"ת עטרת חכמים חאה"ע סי' כ"ה מפקפק בזה שאין לנו לחדש דבר מה שהוא נגד פשטות הגמ' והפוסקים הקדמונים שמבואר שמצד חשש הצרכת כרוז לכהונה אין תקנה וכמש"כ התו"ס בשבת דקל"ו ואם הי' תקנה בשבועה אין בזה עיגון תשבע ותחלוץ, מ"מ מהמבואר מד' הבית מאיר ס' קנ"ו ע"ד הטו"ז שעכ"פ הי' לו להשביע הנני מסכים אתו בזה לצרף גם לסניף שתדור עד"ר מלהנשא לכהן סימן י"ד עוד בענין עגונות

ע"ד ב' עגונות שבעליהן עם עוד נכרי אחד נדונו למשפט מות בימי המלחמה ונמצאו שלשה קבורים ביער עם בגדיהם, ומרובי טרדותי השיבותי בקצרה יסודות ההיתר לדינא

מה שהכירה בטב"ע כל הבגדים דלא חיישינן לשאלה, וגם חשש רחוק שישאלו האסירים שאין להם בגדים אחרים, ומי ישאל אצל האסירים, וגם לפי הנראה נקברו שם מיד (לפי הקול ומה שאמרו הנכרים) והב"ח בתשובה סי' פ"ו כ' דבזמן קצר לא חיישינן לשאלה, יעוי"ש, אלא דלשי' הב"י דגם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה יש לחוש גם באופן הרחוק ומילתא דלא שכיחא

אולם יש לדון בזה עפמש"כ המבי"ט הובא בק"ע אם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום אחר ואח"כ באותו דרך נמצא הרוג, מדאורייתא תלינן שזהו שנאבד, ותלי לה בפלוגתא דרבי ורשב"ג דרבי סובר דאמרינן דזהו קבר שאבד וזהו קבר שנמצא וקיי"ל כרבי מחבירו, וחזקו דבריו בשו"ת שב יעקב והשבו"י והכני"ח וגם המהרי"ק צירף היתר זה, והרבה מאחרונים חולקים על זה, משום דלא קיי"ל כרבי כמש"כ הטוא"ח בסי' תל"ט, והכרעתם דהיכי דלא שכיחי שיירתא באותו דרך כמו ביער לסמוך ע"ד המבי"ט, ועי' בבכורות ד' כ"ה ע"ב ורחב"א מ"ט ל"א כר"א אמר לך בשלמא שדה דרכה למיקבר בה כי היכי דקבר בה האי קבר אינש אחרינא אלא קדשים כו' ואידך אגב דמינגחו אהדדי שכיחי בהו מומא, מבואר דבמידי דלא שכיחי לכו"ע אין לחוש שמא אחר הוא ומחזקינן דזהו שאבד זהו שנמצא, ועי' תוס' פסחים ד"י שכ' דהיכי דאיכא רגל"ד גם רשב"ג מודה לרבי, ואין לך לא שכיחי ורגלים לדבר כזו, שנמצאו שלשה האבודים שני ישראלים ונכרי בתוך היער דבודאי אין דרך לקבור שם, ובודאי אמרינן דזהו שאבדו וזהו שנמצאו, ובשו"ת מהרי"ם סי' י"ז כ' דגם רשב"ג מודה לזה דהכא יותר תלינן שזהו האיש שנאבד הוא ההרוג שנמצא דיש הוכחה דאם איתא שהי' חי הי' בא לפנינו כיון דנודע מקומו ועכשיו נאבד, ואם הי' חי הי' חוזר למקומו, יעוי"ש שכ' ששייך בזה סברת הרמב"ן במלחמות ביבמות ד' קט"ו בסברת רבא דלא חיישינן לאחר וכאן נמצא כאן הי'

והנה יש מהאחרונים שסתרו ד' המבי"ט די"ל דאף אליבא דרבי לא מהני לסתור חזקת א"א וחזקת חי. אולם בנ"ד יש מקום לומר כיון דעל פי עדים ישראלים נודע שנידונו למיתה (דעדות נכרים מסל"ת שנידונו למיתה לא מהני כמש"כ התוס' בגיטין ד' כ"ח דנכרי מסל"ת מהני רק שמת, אבל יוצא למות או ליהרג לא מהני, וזה נראה ג"כ כוונת הרא"ש שם אחרי שהעלה דהלכה כלישנא קמא דרב יוסף, דביצא ליהרג בבי"ד של עכו"ם הוא כחזקת מת דודאי מיקטל קטלי' לי' ובלבד שיהי' ישראל מעיד שיצא ליהרג דכונתו דנכרי המעיד שיצא ליהרג לא מהימן כמש"כ התוס', ונסתר בזה מש"כ הקרבן נתנאל שם והוכיח מד' הרא"ש דאם נכרי אחר העיד שנהרג בערכאות אינו נאמן כמש"כ הטור בד' הרא"ש יעוי"ש) והא ביוצא ליהרג הוי רובן למיתה כמו ששנינו במתניתין בגיטין כ"ח שלשה דברים שאמר בן פרטא לחכמים עיר שכבשוה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנים עליהן חומרי חיים וחומרי מתים, והא לחד מ"ד בבי"ד של ישראל אין נותנים עליהם חומרי חיים, ולחד לישנא בבי"ד של נכרים אין נותנים עליהם חומרי חיים, א"כ אף לשיטת הריב"ש בסי' שע"ט שכ' בכל הני דתצא משום דרובא לא עדיף מב' חזקות והוי ספק השקול כספק תורה, מ"מ הא החזקות השתמשו, ואין עוד בזה חזקת א"א והוי ספק השקול [ובפרט לשי' הרא"ש דקיי"ל כלישנא קמא דרב יוסף דבבי"ד של נכרי הוא בחזקת מת] א"כ בכה"ג שאין בזה חזקת א"א