אחיעזר חלק חלק ג מח

ל"ת נאמן כמו שמצדד הח"מ והב"ש, דהא ל"ש בזה הוכיח תחלתו על סופו, דאע"פ דנאמר דלהכי ע"י שאלה אינו נאמן דיש בזה ככונה להעיד ומ"מ הוכיח תחלתו ל"ש במה שמשיב על שאלתו, ובודאי אין כונת המהריב"ל דבאותו מעמד הי' שהעיד בב"ד והסיח לפי תומו מיד, דבכה"ג הרי מפורש בד' הנמוק"י בשם היש מפרשים דאינו נאמן גם ע"י שאלה, ומכש"כ לכשהעיד בב"ד, אלא לכשהעיד בב"ד והסיח לפי תומו אחרי זמן, ובזה דן להסתפק משום הוכיח תחלתו על סופו, וכן מפורש במהריב"ל שם דלאחר זמן של איזה ימים מיירי

ואחר החפוש בספרי המחברים ראיתי בס' מטה יוסף סי' ח' שכ' ג"כ לדייק מד' המהריב"ל בנ"ד דהיכא דהי' מתחלה ע"י שאלה מהני אח"כ מסיח לפי תומו, ומש"כ המהריב"ל שם מאן לימא לן שבתחלה סיפר ע"י שאלה לרבותא נקטי' דאפילו שאלה אין כאן, ועל כן נראה דאם הי' מתחלה ע"י שאלה ואח"כ מסיח לפי תומו בודאי דהוה ספיקא דדינא ובמחלוקת האחרונים היא שנוי'. ואם הוא ספק אם מתחלה הוה לפי תומו ואח"כ ע"י שאלה או אם מתחלה ע"י שאלה ואח"כ לפי תומו, דאע"ג דלכאורה הוה ספק אחד אם הוא מסל"ת מ"מ י"ל כיון דהוי ב' הגדות הוה ספק ספיקא, ספק במציאות אם מתחלה הסיח לפי תומו, ואפילו אם הי' ע"י שאלה מתחלה מ"מ הוי ספיקא דדינא, שמא מהני מסל"ת אח"כ. ואע"פ שהחמירו האחרונים בס"ס באשת איש משום חזקת איסור, מ"מ הא בספיקא דדינא לא מהני חזקה כמש"כ המל"מ בהל' טו"צ, ויעו"י בפרמ"ג בשפ"ד סי' ק"י אות כ"ח שכ' דאם החזקה הוא כנגד שני הספיקות כיון דס"ס כרוב עדיף מחזקה, אבל כשהחזקה הוא נגד ספק אחר מוקמינן הספק על החזקה והוי כודאי, ונמצא דהספק השני הוה ספק דאורייתא ולחומרא, אולם נראה דזהו דוקא היכא דספק אחד מגרע החזקה והספק השני שהוא ע"י תערובות אינו מגרע כלל החזקה, דאין בכח ספק אחד לגרע החזקה, אבל אם שני הספיקות מגרעים החזקה מהני בודאי נגד חזקת איסור א"א, ועי' בפרמ"ג בשפ"ד סוף סי' י"ח. וגם כבר כתב הנוב"י לדון דחזקת דייקא ומינסבא מגרע חזקת א"א, וגם בעיקר הדין בספק מסל"ת הביא בב"ש שם תשו' הרא"מ דס"ל דספק בפלוגתא אזלינן לקולא. ובמראות הצובאות תמה דהא הוה ספק דאורייתא. ובס' בית מאיר סי' י"ז כתב משום דלשי' כמה מהראשונים עדות ע"א כשר מן התורה משום מילתא דעל"ג, ומה שהחמירו במסל"ת אאמד"ר וכמו שכתבתי בארוכה בסי' ח', ולהכי בספק ספיקא אי הי' מסל"ת מתחלה או שהי' שאלה מתחלה ואח"כ הסיח לפי תומו, יש להתיר, אלא דבהעיד לפני בי"ד אם נתכוין להתיר בודאי אין מקום להתיר. רק אם נתכוין להעיד הניח המהריב"ל בצ"ע. סימן י"ג ב"ה ז"ך מ"ח תרצ"ה

בדבר שאלת רומעכ"ת אשר בעת שהבולשביקים ברחו מעירו ברחו עמהם איזו אנשים יהודים ובתוכם הי' בחור אחד ושמו יהושע משה ב"ר אברהם דוד מילבערג ונהרגו כולם סמוך לעיר בילסק ונקברו אז שם ואין בעירו שום עדות על ההריגה ועל הקבורה, רק אחר המעשה הלז נסעו מעירו קרוביהם ואמותיהם לעיר בילסק לחקור אחר זה וראו את המלבושים של ההרוגים הנ"ל וגם שארי סימנים מהפרצופים שמסרו להם האנשים המתעסקים עמהם, וכפי המלבושים ושארי סימנים שמסרו להם אמרו אמותיהם וקרוביהם שהם הם האנשים שברחו מעירו עם הבולשביקים, וזה איזה חדשים אשר מת שם אברהם דוד מילברג אבי הבחור יהושע משה הנ"ל, ולר' אברהם דוד הנ"ל לא היו שום בנים חוץ מהבחור יהושע משה שנהרג ונקבר בעיר בילסק אז, וכעת אשת המנוח ר' אברהם דוד הנ"ל רוצה לחלוץ מחמת שלא נשאר שום בנים מבעלה הנ"ל, וכעת שאין עדים שבנה מת ויכול להיות שיבואו עדים אחר חליצה שבנה חי או שמת אחר מיתת אביו ומכשרינן החלוצה לכהן, כי החליצה אינה חליצה ויאמרו חלוצה מותרת לכהן, אפילו אם יכרזו שבנה חי והחליצה אינה חליצה איכא דשמע שהב"ד היו מתירין חלוצה לכהן ולא שמע בהכרזה כמבואר בגמ' ופוסקים, ובנ"ד שאמו של הב' יהושע משה הנ"ל הכירה במלבושים וגם בשארי סימנים ואומרת ברי לי שמת, כמו שפירש"י בכתובות ד' כ"ב שאלו הי' קיים הי' בא, והכא דאינו אלא איסור מדרבנן כי ספק חלוצה מותרת בדיעבד, ועוד הוסיף לזה ע"פ מש"כ המל"מ בפ"ג מהל' יבום והב"ש סי' קנ"ו דהיכא שאמרה מת בני ואח"כ בעלי חולצת אפי' אם יבאו עדים אח"כ ויאמרו להיפוך אסורה לכהונה מטעם שאחד"א, וה"נ בנ"ד שאומרת ברי לי שמת בני ואח"כ מת בעלי אסורה לכהן ואפי' אם יבאו עדים אח"כ מטעם שאחד"א, זהו תו"ד

והנה מש"כ לצדד מטעם שאומרת ברי לי, שאלו הי' קים הי' בא לא שייך רק בתרי ותרי באשם תלוי שמאמנת לעדים שאומרים שמת בברי, אבל בלא עדים לא שייך ברי מצד אומדנא אף שנוגע אח"כ רק לאיסור דרבנן, ואפשר שיבאו עדים אח"כ ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ומש"כ משום דשאחד"א אפי' אם יבאו עדים אח"כ כמ"ש הב"ש נראה דזהו רק אפי' עדים מכחישים אותו: דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אבל אם יבא הבן קיים לא שייך בזה שאחד"א כמ"ש התוס' ביבמות ד' פ"ח אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא שכ' התוס' שם דאע"ג דתרי כמאה, אבל בדבר הנראה וידוע לכל לא אמר רב אפי' בשני עדים לא תצא, ולא שייך בזה חד"א מדין נאמנות, ואם יבא הבן קיים שייך אתה מצריכה כרוז לכהונה ולא נאסרה מטעם שאחד"א. אולם יש לומר לפמש"כ הרשב"א ביבמות בריש פ' החולץ בהא דמשני מדרבנן לחומרא שהקשו א"כ אפי' אם הי' הולד של קיימא אמאי לא פסלה לכהונה לחומרא ותירצו דבולד שאינו של קיימא דוקא הוא דחמיר, ואהכרזה נמי לא סמכינן כיון דליכא ולד דלוכח חיישינן דילמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואתו למישרי חלוצה לכהן, אבל בזמן שהולד של קיימא סמכינן אהכרזה דאיכא ולד של קיימא דמוכח, ולקמן דאמרינן שמא יהי' ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה התם נמי לא מוכח עלה ולד צרתה דהא נתון במדה"י ואפי' בדיעבד לא סמכינן אהכרזה ופסולה לכהונה יעוי"ש והובא ד' הרשב"א במכתבו, ולפ"ז י"ל דאין חשש שמא יבא הבן ויהי' גלוי לכל דהא בכה"ג כיון דהולד מוכיח סגי בהכרזה כמ"ש הרשב"א

אלא דבעיקר הדבר לא שייך בנ"ד שאחד"א שאינה אומרת ברי לי בידיעה ברורה שמת רק ע"פ אומדנא של המלבושים הידועים לכל ושנאבד זכרו ולא שייך בה שאחד"א, ובודאי אם יבאו עדים שהוא חי לא נאסרה מטעם אומדנא שלה מקודם ושייך בזה אתה מצריכה כרוז לכהונה

אולם יפה העיר כתר"ה מד' השעה"מ בפ"ז מה' אישות הי"ב מובא בפתחי תשובה סי' ל"ח דלא חיישינן שמא יאמרו שהחלוצה מותרת לכהן ולא סמכינן על הכרזה, רק היכא דסמיא בידן לברר הדבר ולהביא ראי' ממדינת הים. אבל היכא דליכא סמיא בידנו לברר הדבר ולהביא עדים כמו הכא וצריכה להתעגן כל ימיה עד שימות הקילו יעוי"ש. ויותר מזה ראיתי בתשו' גאוני בתראי סי' ת' תשובת הטו"ז שכ' בתוך התשובה, דלא חשו חז"ל בגזירה זו אלא במקום דעבידא לגלוי', דהיינו בהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ואיכא למיקם עלה דמילתא ולהודע אם