אחיעזר חלק חלק ג מד

הרמב"ם והראב"ד בבת ישראל הנשואה לכהן שהעידו עליה א' מחמש נשים אי אוכלת בתרומה, וע"י בש"ש ש"ז פ"ד מה שהשיג עליו, מ"מ כל זה בודאי שאינן נאמנות אוקמי אדינא, אבל בספק הא כ' הב"י דנקטינן לקולא]. מ"מ י"ל דבספק אם הי' על ידי שאלה דהוי ספק במציאות אזלינן לחומרא משום דהוי חזקת א"א ולא דמי לאיבעי, דחמותה הבאה לאחר מיכן דהוי ספיקא דדינא ולא אזלינן בתר חזקה אבל בספק במציאות יש להחמיר, אלא די"ל דדוקא לענין ספק א"א דאתחזיק איסור א"א ויש בזה חומר איסור א"א, משא"כ לענין יבמה לשוק דליכא חזקת איסור דא"א ספק דרבנן להקל, וידעתי שאין הדברים מוכרחים וקשה לגבב קולות, ובפשוטו נראה דכיון דמן התורה אינו נאמן רק במסל"ת וכיון שהוא ספק אי הוי מסל"ת הוי ספק בדאורייתא, וגם לענין אומדנות המוכיחות י"ל כמו שנסתפקתי דבעינן דהאומדנות יתירו מאיסור תורה כמש"כ התרוה"ד דהוי כמו רובא, וכמש"כ בשו"ת נטע שעשועים בכונתו, ולהכי היכא שאין אומדנות מוכיחות המוציאות מידי איסור תורה גם בספק מסל"ת יש להחמיר, וצ"ע לדינא להקל באיסור לאו מן התורה והדבר צריך הכרע

אולם למה שנתבאר בנ"ד שהרבה ראשונים ס"ל כרבה דאמרינן קברו מוכיח עליו ואזלינן בתר חזקה דהשתא, וגם שי' התוס' בפסחים צ"א דהיכי דאיתרע חזקתו אזלינן בתר השתא, והרמב"ם שמחמיר בזה דבעינן נודע קודם שהגיע גט לידה, והר"י דכתב דהוי ספק מגורשת י"ל דאאמד"ר כמש"כ בגוסס דהוי ספק מגורשת, וכיון דלהרבה ראשונים יצתה מחשש איסור תורה ואאמד"ר גם לשי' הרמב"ם, והוי ספק מסל"ת בדרבנן, דיש להקל בשעת הדחק

וידידי הרב הגאון מו"ה מאיר באסין נ"י פקפק בזה בצירוף היתר דספק מסל"ת לשי' הרא"ש דע"א ביבמה אינו נאמן, וכמבואר בשו"ע סי' קנ"ח ס"ג, ולהרא"ש במת בעלך ואח"כ מת בנך לא מספק"ל להש"ס כלל ועי' בב"ש שם, וכיון דלגבי יבמה לא דייקא משום דסניא לי', א"כ גם אם העיד עד כשר שנהרג בזמן שהוא קודם מיתת הילד, מ"מ ניהו דדייקא על עצם המיתה וההריגה, אבל על זמן הריגה לא דייקא, כיון שהדבר הזה נוגע רק לענין היבם דסניא לו וא"כ לשי' הרא"ש גם עד כשר לא מהימן בכה"ג עכ"ד. אולם לדעתי נראה דגם הרא"ש מודה בכה"ג דדוקא במעיד מת בעלך ואח"כ מת בנך שהוא משני מעשים אמרינן דדייקא על מיתת הבעל ולא על מיתת הבן אם הי' קודם או אח"כ, וכן במת יבמך לא דייקי. וכמ"כ מש"כ הרא"ש בתשובה על עדות העד שהילד הי' כלו לו חדשיו, בכל זה עדות מיוחדת הנוגע לדין יבום שאינו נאמן דבכה"ג ליכא דייקא ולא האמינוהו, משא"כ בנ"ד שמיתת הילד ידוע הזמן, והעד העיד שנהרג במלחמה באותו זמן, וזהו עדות ממעשה אחת ודייקא על דברי העד שאומר אמת שנהרג על פי אותו המעשה במלחמה, ואיך נחלק ונאמר דפלגינן דבורו ולומר שנהרג בזמן אחר, הלא עי"ז מוכחש גוף עדות ההריגה, ועל זה הא בודאי דייקי וכיון דדייקי על אמתת דברי העד בנוגע לההריגה, הרי ממילא נתברר שנהרג באותו זמן, דאי אפשר לחלק העדות ולומר ששקר הדבר שנהרג באותו זמן ונהרג בזמן אחר, אולם גם לו הי' נראה דליכא דייקא בזה לשי' הרא"ש כבר הוכרע להלכה כשי' הרי"ף והרמב"ם הובא בבאה"ט ובפ"ת שם דבמקום עגון יש לסמוך עליהם, ואף שלא במקום עיגון היכא שאינו נוגע רק לאיסור דרבנן כשנ"ת משום דרובן למיתה וחזקה דהשתא מסייעתו, דבכה"ג דהוי ספק דרבנן להקל, ובפרט למש"כ הפוסקים דגם לשי' הרא"ש הוי ספיקא דדינא, ובמת בעלך ואח"כ מת בנך דלא איבע"ל הוא משום דמה שאמר ומת בנך מגרע העדות שלו. ובזה שעדות העד הוא רק על מיתת הבעל הוי ספק איבעי' וכיון שאין זה אלא מדרבנן ספיקו להקל

ועי' בשו"ת הרמ"ץ חאה"ע סי' י"ד אות ח' מה שצידד להקל בשעת מלחמה בשעה שהאנ"ח דרכם לדרוש זה על זה, שבצירוף אומדנות יש להקל, אף ע"י שאלה דהוי מסל"ת, משום דגם על ידי שאלה אין זה מתכוין להעיד

והנה בעדות האח שהי' אתו במחנה ונתחלקו לב' מחנות שנהרגו רובם ככולם, אין לחוש לכאורה דהא פסולי עדות שהאמינו חז"ל הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי או משום דייקא, וכיון דאין העד מעיד רק על דברים שרובן למיתה, ל"ש מילתא דעל"ג וגם דייקא ליכא, כיון דאינו מעיד שמת, וגם הא במלחמה ליכא דייקא, דנראה מדברי הראשונים והפוסקים, דכל שאין זה גוף העדות להעיד והוא ענין צדדי, אין אנו צריכים לטעם דעבידי לגלויי, ועל ההוכחות והאומדנות שיש לנו אף שבאים על ידי פסולים כיון שאין הם עדות המתירים אלא גלוי מילתא מהני עדותם

ואחרי כל הדברים האלה נראה שיש להקל ולהתיר להעגונה שפרה מעקל להנשא בלי חליצה, ובהתועדנו יחד בועד הרבנים ביום ב' סיון הסכמנו להתירה להנשא בלי חליצה סימן י' עוד בענין עגונה ב"ה ב' כסלו פורת לרב גדול אחד

ע"ד העגונה אשת שמואל מאיר נעלקין, שבעלה נסע לפני המלחמה לחו"ל, ולאחיו משה נעלקין בלאדז נתקבלה ידיעה מלשכת שר המלחמה בפאריז מיום 25 יאנואר 1919, על ידי אמצעות הבולשות בלאדז, כי שמואל נעלקין נהרג ביד האויב ביום 16 יוני 1915 על שדה המלחמה עכ"ל השאלה. והנה יפה דן הדר"ג דאין לחוש מה שנשמט בההודעה שם מאיר, דידוע שהרבה מבני ישראל שיש להם מן העריסה שני שמות ומשתמטים בספרי הפקידים וכותבים רק שם אחד (ואולי נכתב כן בתעודת הפספורט). וגם שם עירו, כיון שנשלח לאחיו בלאדזי, הרי ידעו שם עירו, וגם כנוי המשפחה הוא כשם אביו, כמש"כ האחרונים. (ובכלל נראה כיון שידעו להודיע לאחיו שאחיו נהרג הרי ידעו שזה אחיו, א"כ מה בכך שנשמט שם מאיר, ובודאי שאין לפקפק בזה)

אך מה שיש לפקפק בזה, דהא ע"א במלחמה בעינן קברתיו, ודעת רבנו שמחה דבמסל"ת לא בעינן קברתיו הוא דעה יחידית, ועוד דהא הוי מסל"ת בכתב, ורק שיש לדון דהא הוי ערכאות ומסתפק במלחמה אי מהני ערכאות וגם בלא קברתיו אי מהני ע"י ערכאות עכת"ד. והנה בגוף היתר ערכאות כבר הכריעו האחרונים להתיר, ובס' בית אפרים חאה"ע סי' ל"א פקפק בזה בשעת מלחמה שדרכם לברוח והשומרים עבידי לאשתמוטי בשקרא לומר שמת יעו"ש, מ"מ כבר הקילו בזה כמה מחברים, ועיקר הספק בזה אי מהני ערכאות גם בלא קברתיו ועדיפא מע"א, והנה למש"כ המהרי"ק בשרש קכ"א שכ' דעדיף ממסל"ת, ויש להתיר אפילו בלא טעמא דדייקא ומינסבא, וגם בלא טעמא משום עגונא הקילו בה, דהא אפילו בדבר שצריך עדות גמור להוציא ממון מחזקתו דבעינן שני עדים סמכי אחזקה דלא מרעי נפשייהו גבי שטרות העולים בעש"ג בשטרי מכר אף בלא טעמא דדינא דמלכותא כדמוכח להדיא בגיטין ד"י, ואפילו לענין ערוה להתיר א"א לעלמא הוי סמכינן אחזקה זו אי לאו דלאו בני כריתות נינהו עכ"ל, מוכח מד' המהרי"ק שיש לסמוך אפילו לענין ערוה מדין תורה, ולד' המהרי"ק י"ל דבערכאות לא חיישינן בדדמי, אלא