אחיעזר חלק חלק ג מב

החכם צבי דבכה"ג אזלינן כשעת מציאתן ודאי, וצ"ל לדבריהם בשי' הרמב"ם שהחמיר שאאמד"ר או כמשכ"ל לתרץ לדברי רבנו ירוחם כמו שחלקתי לעיל דשאני שרץ בפי חולדה דהוי כרובא, וכ"ז לשי' החכ"צ דשי' הרמב"ם דאף לחולין מהני כשעת מציאתן, אבל אם נימא בשי' הרמב"ם כשי' התוס' דזה אינו אלא לענין תרומה וקדשים אין ראי' מד' התוספתא

ז) והנה במתניתין דפ"ו דטהרות המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור, ופירש שם הרא"ש גוסס שנתעלף ואינו ידוע אם חי או מת כשהוא ברה"י ספיקו טמא ואפילו ברה"י הראשון כלים שנגעו בו טמא יעו"ש והא במתניתין מיירי בפשוטו דהחזירוהו לרה"י ושם נמצא מת כמו שפ' הרע"ב שם, ומוכח לפי פי' הרא"ש דאפילו בגוסס דרוב גוססין למיתה ונמצא מת ברה"ר טהור ולא אמרינן חזקה דהשתא כשעת מציאתן למישוי ודאי, כמש"כ התוס' בפסחים צ"א במפקח את הגל, ונסתר כל היסוד, אם לא דנימא דהרא"ש מפרש שגם עתה בספיקו ולא נתברר שמת. אולם נראה דאין סתירה מזה דהא כשעת מציאתן בעינן גם במקום מציאותן כמבואר בנדה ד"ד והכא דקדק המשנה דהחזירוהו לרה"י וא"כ מה שנמצא מת ברה"י לא אמרינן כשעת מציאתן משום דאין מחזיקים ממקום למקום לטמא ברה"ר. [ועי' במשנה אחרונה שכך כ' דלהכי נקיט והחזירוהו לרה"י, ומה שתמה שם אמאי מטמאין ברה"י הראשון הא אין מחזיקים טומאה ממקום למקום, תמיהני דהא ברה"י טמא אפילו נגד חזקה א"כ מאי דאין מחזיקים ממקום למקום ל"ש לענין רה"י דטמא בודאי]. ולמש"כ הרא"ש לפרש מתניתין דמסוכן בגוסס אפשר דמפרש ג"כ הך דתוספתא מעשה במסוכן שהיו מטלטלים אותו ממקום למקום וטהרו הראשונות דאפילו בגוסס אין מחזיקים חזקה דהשתא ממקום למקום והא דטהרו ברה"ר אף דגם ברובא דליתא קמן ברה"ר טמא כמבואר בתוס' בריש חולין בד"ה ברי לי דרוב פעמים א"א ליזהר, והא רוב גוססין למיתה, נראה דאע"פ דרוב גוססין למיתה היינו שימות בודאי, אבל אם מת באותו רגע שנגע בו אדם או כלים זה הוי ספק השקול, ורק בחזקת חי דמעיקרא איתרע בודאי כיון דרוב שימות בודאי, וכ"כ השאג"א בשו"ת החדשות סי' א' דאם אמרו לו קרובך גוסס זה יום או יומים אכתי א"צ להתאבל עליו דאע"ג דרוב גוססין למיתה מ"מ אין רובן מתים בזמן מועט מהתחלת הגסיסה עד שיעברו ג' ימים יעוי"ש, ולהכי לענין ספק שנגע בו בתוך ג' ימים הוי ספק השקול וברה"ר טהור. והא דמפרש הרא"ש בגוסס ולא פירש כמש"כ הרמב"ם שנתעלף כסתם מסוכן, אפשר דס"ל להרא"ש דבכה"ג דרוב חולים לחיים וחזקת חי גם ברה"י טהור, (וביותר י"ל דחזקת חי הוי כחזקת הגוף שכ' הש"ש דחז"ה מהני לטהר גם ברה"י דגם ברה"י טהור כמש"כ, ורק בגוסס דרוב גוססין למיתה אותרע חזקת חיים לגמרי, והא דראוהו חי מבערב דתני בתוספתא ברה"ר אפילו אם נפרש שם בסתם מסוכן הא כ' התוס' בנדה ד' דרה"ר לאו דוקא, ולהכי במסוכן כהאי כתות הראשונות טהורות ולא טמאו אלא האחרונות משום חזקת חי]. והנה המגיה לפי' הרא"ש כ' דלהכי פירש הרא"ש דאף הכלים שנגעו בו טמאים לרבותא דאע"פ דהכלים הוי אין בו דעת לשאול מ"מ טמא ותמיהני מאיזה טעם יטמאו הכלים מן הדין כיון דהוי אין בו דעת לשאול [ואף לענין תרומה וקדשים באין בו דעת לשאול טהור כמבואר בנדה ד"ה מכדי האי מטה] אם לא שהובא בידי אדם ואין כאן רבותא

ה) כל זה כתבתי לצדד דהיכי דאיכא רוב ודאי מעיקרא לסלק החזקה מהני חזקה דהשתא, ומש"כ הרמב"ם ולפי פי' הרבינו ירוחם דהוי ספק מגורשת הוא באופן שאין הרוב ודאי. אולם יותר נראה דמש"כ רבינו ירוחם דהוי ספק מגורשת אין הכרח מזה דהוי ספק מגורשת מן התורה, שהרי הרמב"ם שם בפ"ו מה' גירושין כ' גם בגוסס דאם הניחו גוסס אע"פ שנתנו לה ה"ז ספק מגורשת, וכ"ה בטוש"ע סי' קמ"א, ואע"פ דרוב גוססין למיתה והא לא חילק ג"כ בזמן דגם בגוסס לאחר ג' ימים ה"ז ספק מגורשת, והא בודאי אין זה ספק תורה דלשי' התוס' משוה לה כמים שאל"ס דאם ניסת לא תצא, וגם לשי' החולקים דאם ניסת תצא מ"מ בודאי אין זה אלא מדרבנן משום סמוך מיעוטא לחזקה, ועי' במראות הצובאות סי' י"ז סעי' כ"ט שהביא ד' האבן העוזר ביו"ד סי' של"ט דהא מוכח מד' הרמב"ם והשו"ע בגוסס דהוי ספק מגורשת ואפילו בדיעבד תצא, והחכ"צ האריך בזה דבודאי גם בדיעבד תצא מ"מ אין זה אלא מדרבנן כמו בכל הנך דאין מעידין שכ' הרמב"ם בפ"י מה' נחלות דהחמירו דאע"פ שאינו אלא מדרבנן מ"מ עשאוה כשל תורה דאפילו בדיעבד תצא, ומש"כ הרמב"ם דהרי היא ספק מגורשת אע"ג דמן התורה אינו גט כיון דרובן למיתה, מ"מ מדרבנן הוי ספק מגורשת ואם נתיבמה אפילו בדיעבד תצא, עכ"פ הרי מפורש בד' הרמב"ם דהוי ספק מגורשת בגוסס, כמ"כ יש לומר בכונת רבנו ירוחם דכל זמן שלא נודע אם הי' בעלה קיים בעת נתינת הגט הוי ספק מגורשת מיהו מדרבנן כמו בגוסס, ואפילו בדיעבד תצא, גם לשי' הריב"ש דהוי רוב גמור, ואיכא חזקה דהשתא מ"מ בדיעבד תצא, ולא מיבעי להריב"ש דס"ל דרובא לא עדיף מב' חזקות והוי ספק השקול מחמרינן מדרבנן, וגם לד' החולקים ע"ד הריב"ש דרובא עדיף מב' חזקות מ"מ תצא מדרבנן כמו בגוסס [ובאמת הב"ח בתשו' הביא בשם תשובות המיוחסות להרמב"ן דכל הני דר"א בן פרטא דרובן למיתה אאמד"ר ומ"מ אם ניסת תצא, וכן חלקו כמה מגדולי האחרונים ע"ד הריב"ש דרובא לא עדיף מב' חזקות, וספק דחומרי חיים וחומרי מתים אאדמ"ר, וא"כ כל עיקר הדין בזה דספק מגורשת ואינה מגורשת אאמד"ר דמן התורה הא רובן למיתה. אולם לא אדע איך יפרנסו דהג"מ דב"ב השתא מה ספינה שרובן לאבד נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים, הא התם מחמרינן מדרבנן, משא"כ לענין דין ממון, ולשי' הריב"ש א"ש דהכא ג"כ איכא ב' חזקות חזקה דהשתא וחזקת ממון של היורשים, וע"כ מקשה הש"ס שפיר מה ספינה שרובן לאבד כו' ועי' באס"ז שביאר יפה פשטות דהג"מ ומה ספינה]

והנה בסי' בית אפרים חתר למצוא מקור לד' הרמב"ם מסוגיא דב"ב קנ"ג בההיא מתנתא אמר רבה הרי מת וקברו מוכיח עליו א"ל אביי השתא מה ספינה שרובן לאבד נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרוב חולים לחיים לא כש"כ. ותמהו ע"ז התוס' דהא שאני הכא דאיכא חזקה דהשתא, ומפרש הרמב"ם דברי אביי דלעולם נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים אע"פ שאנו מוצאים אותם השתא מתים, ומזה מוכיח הרמב"ם דינו. אולם אכתי קשה מנ"ל לאביי הכי להקשות ולפרש המשנה לכשנמצאו עתה מתים, וגם מש"כ הבית אפרים דהא הרמב"ם פסק כאביי דלא ס"ל חזקה דהשתא אף דבודאי מת עתה אמרינן שמאותו חולי חזר ונתרפא, להכי כ' הרמב"ם דוקא אם נודע הא לאו הכי נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים, אין זה ראי' דשאני התם דרוב חולים לחיים, ולהכי מספקינן שנתרפא מחליו ומת מתוך חולי אחר, ועיין בשו"ת קהלת יעקב בסי' ח' שסמך מד' הגמ' למש"כ הרמב"ם צירוף דאבד זכרו היינו כיון דנאבד זכרו ולא שב אין לנו לבקש סבות אחרות, וזהו הפירוש בדהג"מ מה ספינה שרובן לאבד היינו כמו שפירש הרשב"ם דאבודן מוכיח עליהם דמה שלא שבו אין