אחיעזר חלק חלק ג מא

ס"ל חזקה דהשתא, ולשמואל באמת לא קטלינן בכה"ג כמו שתירצו שם, ועי' בתשובות רעק"א סי' ק"ל מה שפלפל בסוגי' דיבמות פ"ח ובפירש"י שם [ואולי נחלק ונאמר דאע"פ דחזקה דהשתא מהני לגבי איסור וטומאה וממון מ"מ לענין קטלא לא מהני דאין זה בירור ודאי וצ"ע בסברא לחלק בין החזקות]

ו) ולכאורה יש להוכיח דאף בספק השקול ניזל בתר השתא מד' התוספתא שפ' הרמב"ם בפט"ו מה' אה"ט ה"ז היתה החולדה מהלכת בו פי' בשרץ שבפיה ונוגעת בככרות ספק חי ספק מת הרי הן טהורות בד"א בזמן שנטלתו והלכה לה, אבל אם נמצא מת בפיה הרי אלו טמאות, ראוה חי בפיה אע"פ שמצאוה מת בפיה הרי אלו טהורות עכ"ל ומוכח דבלא ראינו חי בפיה מחזקינן לי' לודאי טמא למפרע דהא אפילו בטומאה צפה מטמאינן בודאי, וכ"כ בשו"ת עמודי אור סי' פ"ג שהוכיח מד' הרמב"ם דאף בשרץ בפי חולדה דהוי ודאי בכלל חומרי חיים וחומרי מתים בראוה חי בפיה אף שעכשיו הוא מת לא מחזקינן למפרע יעוי"ש, אבל עכ"פ הרי מפורש דהיכא דלא ראוה חי בפיה אף שראוה חי מתחלה הוי ודאי טמא אף בספק טומאה צפה דאזלינן בתר השתא, והא שרץ בפי חולדה דמבואר בתוספתא פ"ד דמהלכת על ככר של תרומה ונגע ספק חי ספק מת רבי מטהר שחזקת שרצים מתים בפי חולדה וחכמים מטהרים וצ"ל דחכמים לא ס"ל כרבי דחזקת שרצים מתים, וכ"כ הגר"א בפירושו להתוספתא והרמב"ם פסק כרבנן הרי דס"ל דהוי ספק מ"מ בלא ראינו חי בפיה מחזקינן לודאי טמא למפרע אפילו בספק טומאה צפה משום דאזלינן בתר חזקה דהשתא, אלמא דאפילו בספק גרידא אזלינן בתר חזקה דהשתא, ומאי דמבואר בתוספתא במסוכן שהיו הכתות מתחלפות ולא טמאו אלא האחרונות בלבד, והפירוש דמסוכן שנתעלף ואינו ידוע אם חי הוא אם מת כמש"כ הרמב"ם ואפי"ה הראשונות טהורות משום חזקת חי ולא אמרינן דהא החזקה איתרע שיצא מכלל רוב, ומ"מ מהני חזקת חי עי' חת"ס חיו"ד סי' י"ב] נראה דכל מסוכן לא יצא מכלל חולה דרוב חולים לחיים וכמש"כ הרשב"ם בב"ב קמ"ו דמסוכן שאמר כתבו כתבו גט לאשתי יעוי"ש ולפיכך מוקמינן בחזקה דמעיקרא, משא"כ בשרץ בפי חולדה דגם לרבנן הוה ספק מת היכא דלא ראוה חי בפיה ואח"כ נמצא מת, אזלינן בתר השתא והוי ודאי טמא, הרי דאזלינן בתר חזקה דהשתא. וקשה לפ"ז ע"ד רבנו ירוחם בשי' הרמב"ם דכל שלא נודע אם הגיע הגט לידה ה"ז ספק מגורשת, אמאי לא ניזל בתר השתא כיון שהי' מתחלה בכלל מה שנותנים לה חומרי חיים וחומרי מתים מן התורה, אף דלא הוי רוב גמור כמשכ"ל הא גם בספק השקול ניזל בתר השתא

ואפ"ל בשי' הרי"ו דשרץ בפי חולדה באמת חזקת שרצים מתים בפי חולדה והוי כמו רובא והא דרבנן מטהרים משום דאף דרוב מהני ברה"ר לטמא, כמבואר בכתובות ט"ו ובתוספתא דטהרות ט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם כו' דבפירש הלך אחר הרוב, היינו לענין טומאת רה"י ורה"ר דילפינן מסוטה דהוי ספק השקול כמש"כ התוס' בחולין פ"ו לחלק אין בו דעת לשאול מס"ט ברה"ר, דבאין בו דעת לשאול דוקא ודאי טמא, אבל רוב הוי בגדר ספק דילפינן מדרב גידל, וכ"כ בשו"ת רעק"א החדשות סי' ק"ח דבאין בו דעת לשאול גם רוב הוי בגדר ספק וכן ראיתי בלקוטים להנתיבות

ועי' ברמב"ם פט"ו מה' אה"ט ה"ז השרץ בפי חולדה כו' ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור מפני שלא נחה הטומאה, היתה מהלכת בו ונגע בככרות ספק חי ספק מת הרי הן טהורות, ובה' ח' שם וכל אלו הספיקות שטהרו חכמים מפני שאין בהם דעת לשאול, והראב"ד שם משיג דאע"פ שיש בהן דעת לשאול, ויעוי' בכ"מ שם דמקור דהר"מ מחולין ט' דשרץ בפי חולדה, דמשום שאין בו דעת לשאול הוא. ולהכי לשי' הרמב"ם באין בו דעת לשאול אף ברובא טהור כל דלא הוי ודאי טמא (וראיתי במקור חיים הל' פסח סי' תס"ז שכתב דספק טומאה צפה אינו אלא בספק נגע, אבל לא בספק אם הי' שם טומאה, ובאמת מד' התוספתא נראה דגם בספק דמטמא אם הי' השרץ חי טהור, אלא דלשי' הרמב"ם הוא מצד אין בו דעת לשאול, אבל מד' הראב"ד הא מבואר דכל זה מצד ספק טומאה צפה וכן נראה מד' התוספתא ואפשר דספק אם הי' טומאה שאני מספק במטמא, וגם לשי' הראב"ד דס"ל דטהור אף ביש בו דעת לשאול משום דהוי ספק טומאה צפה, הא ילפינן בנזיר ס"ד מקרא דבעינן טומאה ודאית י"ל דרובא לא הוי ודאי טומאה, ולהכי כל דלא הוי ודאי טומאה נחה טהור, ולהכי מטהרים רבנן בשרץ בפי חולדה אף דרובם מתים מ"מ לא הוי ודאי טומאה ועל כן כיון דרובם מתים באם נמצא אח"כ מת אזלינן בתר חזקה דהשתא, אבל בספק השקול לא אזלינן בתר חזקה דהשתא

אולם בפשיטות נראה לישב ד' רבנו ירוחם אף לפי פשטות התוספתא דרבנן דמטהרים בשרץ בפי חולדה דלא ס"ל הא דרבי דחזקת שרצים מתים כמש"כ הגר"א, מ"מ אין ראי' מהא דאם נמצא בפיה מת דהרי אלו טמאות דאע"ג דהוי ספק טומאה צפה מ"מ אזלינן בתר השתא, כמו שהוכיח העמודי אור, ובנה יסוד לדינא על התוספתא, דבפשוטו י"ל כמש"כ התוס' בנדה דכשעת מציאתן הוא רק לענין תרומה וקדשים וכמו שהחמירו בספק טומאה ברה"ר לענין תרומה וקדשים ה"נ החמירו בספק טומאה צפה, וזהו החלוק שבין ראוה חי מבערב, שם, ה"נ אם ראוה חי בפיה טהור, ואם לא ראוה חי בפיה הוי כלא ראוה חי בערב במת דאזלינן כשעת מציאתן לענין תרומה וקדשים, דהא מיירי בשרץ בפי חולדה שהי' מהלך ע"ג ככרות של תרומה ובתרומה אזלינן כשעת מציאתן, אבל לחולין לא מהני חזקה דהשתא אלא שהרמב"ם בדין כשעת מציאתן לא הביא כלל שהוא רק לענין תרומה וקדשים, וכמ"ש החכ"צ בסי' ג' דשי' הרמב"ם דאף לחולין מהני כשעת מציאתן, ועי' בנובי"ק סי' ל"א מש"כ בזה שאין הכרח לד' החכ"צ, וגם כתב לתרץ דצ"ל בנגע מבערב ספק חי ספק מת היינו באופן דבשעת הנגיעה הי' ספק אם הוא חי או מת דהא יש מתים ג"כ ואין חזקה דמעיקרא בכה"ג אזלינן בתר השתא לחולין, ועי' בשו"ת מהרי"ט סי' י"א מה שהשיג על דברי מורו הרב שכ' לענין קטנות דלהכי אזלינן בתר חזקה דהשתא כיון דנולד הספק מעיקרו והשיג על זה מהא דנגע באחד מבערב דספק חי אי ספק מת דהא הוי ספק מיד ואפי"ה לחולין טהור ומוקמינן בחזקה דמעיקרא. ולשי' הרמב"ם י"ל דבאמת בכה"ג שנולד הספק מיד מהני חזקה דהשתא למפרע, וזהו החלוק בין לא ראוהו חי מבערב או ראוהו חי דבלא ראוהו חי ונגע באחד שאינו ידוע אם חי הוא או מת ונולד הספק בשעת הנגיעה, ובלא ראוהו חי תני ואינו ידוע אם חי הוא או מת אבל בראוהו חי לא הי' ספק בשעת הנגיעה, ולדברי החכ"צ והנוב"י דמהני כשעת מציאתן אף לחולין כיון דנולד הספק מתחלה ואיתרע החזקה, יקשה באמת ד' הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין כיון דהוי ספק ע"י עיר שהקיפוה או מפולת מ"ט לא ניזל כשעת מציאתן, אם לא דנחלק דשאני בספק אם הוא חי או מת דאיכא מתים, משא"כ באדם ידוע שהי' לו חזקת חי, דהוי כראוהו חי מבערב, אבל הא מד' התוספתא מבואר דלא מהני מה שראוה חי קודם שהיתה בפי חולדה ואזלינן כשעת מציאתן, והרי מוכרח לפ"ז לד'