אחיעזר חלק חלק ג לו

רבנן לקידושין מיני' (אם מת כמש"כ באס"ז לכתובות דהא אם בעלה חי תצא מזה ומזה ובכה"ג לא הפקיעו) מ"מ בודאי היא יבמה לשוק ואסורה מן התורה בלא חליצה ולא אמרינן דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני'

אולם המחוור בזה בשי' הפוסקים דס"ל להקל גם בספק מסל"ת הוא להיפוך מד' העין יצחק דס"ל דגם בפסולי עדות ומסל"ת נאמנים מן התורה, משום דהוי עבידי לגלויי ודייקי ומינסבא, וכן מוכרח משי' הרא"ה והריטב"א והובא בנמוק"י וכ"כ ביש"ש ביבמות דס"ל דנאמנות ע"א מה"ת שהכריחו לומר כן דאל"כ איך יכולים בי"ד לעקור דבר מן התורה וע"כ דנאמנים מן התורה, ועדיין יקשה לדידהו בפסולי עדות דנאמנים, איך יכולים לעקור דבר מה"ת, וכן נראה שי' הרמב"ן דמסל"ת נאמן מן התורה, משום מילתא דעבידי לגלוי, יעוי' ברא"ש מו"ק פ' ואלו מגלחין שהביא בשם הרמב"ן דמתאבלים ע"פ ע"א ועד מפי עד ונכרי מסל"ת דמילתא דעבידי לגלויי היא ולא משקרי אינשי כדאמר גבי קידוש החדש דע"א מהימן מ"ט כל מילתא דעבידי לגלוי לא משקרי אינשי כדאיתא בר"ה כ"ב וכן אמרינן ביבמות גבי ע"א ביבמה לשוק יעו"ש ומבואר מדבריהם דמסל"ת נאמן ג"כ משום מילתא דעבידי לגלויי, דמדמה לע"א בקידוש החדש דהתם בודאי נאמן מן התורה דאע"פ שיש לחלק בין עבידא לגלויי דקידוש החדש דאפשר לברר תיכף וכן בבכורות ל"ו, משא"כ הכא דרק אפשר שיתברר הדבר ואינו בודאי וכ"כ בתשו' הריב"ש סי' קנ"ה והתשב"ץ סי' פ"ב לחלק, אבל הא הרמב"ן מדמי להדדי וכ"כ הרמב"ן במלחמות בפט"ו דיבמות דאיפשטא האיבעי' דטעמא דע"א נאמן משום דעל"ג לא משקר כדאמרינן בר"ה בקדוש החדש דע"א נאמן דכל מילתא דעל"ג לא משקר כו'. וכ"כ התשב"ץ בתשו' סי' פ"ב בשם הרמב"ן דע"א נאמן מה"ת גם במסל"ת והיורשים יורדים לנחלה על פיו ומפשטות ד' הרמב"ם סוף הל' גירושין מבואר דעד כשר נאמן מה"ת רק מה שהאמינו שפחה ועד מפי עד, זהו קולא שהקילו חכמים כו', וזהו שלא כד' הריב"ש בסי' קנ"ה

ונראה דהרמב"ם והרמב"ן לשיטתייהו אזלי אי אמרינן מילתא דעל"ג בעכו"ם דבחולין דס"ג לוקחין ביצים מן העכו"ם ודילמא דעוף טמא נינהו, אמר אבוה דשמואל באומר של עוף פלוני טהור, והרמב"ם בפ"ג מה' מאכ"א הי"ח פסק דאף באומר של עוף פלוני טהור ישראל נאמן אבל לא נכרי, וכמו שביאר שם הה"מ, וכ' בשם הרמב"ן דנכרי נאמן באומר של עוף פלוני טהור, דאפילו נכרי לא מרע נפשי', והב"י ביו"ד סי' פ"ו הביא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן הרי דפליגי בזה אם יש להאמין לנכרי במלתא דעל"ג, ולפ"ז לשי' הרמב"ן נראה דמלתא דעל"ג נכרי נאמן מה"ת והא דבעינן מסל"ת אאדמ"ר שהחמירו בזה. ולהכי י"ל דספק מסל"ת להקל ואע"ג דאתחזק איסורא מ"מ י"ל דחזקה דדייקא מרע להחזקה. ולשי' הרמב"ם דס"ל דמילתא דעל"ג לא מהימן נכרי מן התורה, ורק הנאמנות של מסל"ת מדרבנן לפיכך ספיקו להחמיר, ועי' ברמב"ם פ"ג מה' קדוש החדש הי"ד שדבר זה עשוי להגלות וע"א כשר נאמן עליו הרי שהצריך עד כשר דוקא במילתא דעל"ג ומהא דקיי"ל ביבמות בגר שאמר נתגיירתי בב"ד של פלוני אינו נאמן אע"פ דהוי על"ג אילה"ק ע"ד הרמב"ן דהתם י"ל דבאתחזיק לא מהימן גם בעל"ג וכמש"כ הנובי"ק חאה"ע סי' כ"ז, אבל בעדות אשה משום דדייקא ומינסבא מרע לחזקה. שוב ראיתי בבית מאיר סי' י"ז שהרגיש בזה בקצרה

ג) והנה הטו"ז כ' בסי' י"ז סט"ו אם יש ספק מסל"ת או ע"י שאלה ויש אומדנות מוכיחות יש להקל ואמרינן שהי' מסל"ת אפי' לכתחילה, ועי' בב"ש ס"ק מ"ט מה שהביא מתשו' מ"ב סי' כ"ח דלפעמים מתירים אף לכתחלה אם מוכח שאומר אמת כגון רוצח שהודה בלא עינוי שרצח לזה מוכח דאמר אמת וכן הכריעו האחרונים להלכה, ואם כי התם האומדנות על אמתת דברי הנכרי מצד עצמו, מ"מ נראה פעם באומדנות מוכיחות אחרות כמו בנאבד זכרו, דהא יסוד צירוף האומדנות הוא מפסקי מהרא"י סי' קל"ט שממנו מקור ד' הרמ"א דאם ניסת לא תצא והא שם מבואר טעמא דמילתא דהוי אומדנא דמוכח טובא שכמה שנים נשתקע שמו ואבד זכרו ואלו הי' חי הי' נודע ונשמע לנו וכה"ג מיקרי רובא דשכיח טובא ודמי למשאל"ס דאם ניסת לא תצא, ויעוי"ש מש"כ דבהגדת עכו"ם ע"י שאלה לא גרע ממשאל"ס, ועל דין זה של מהרא"י כ' הטו"ז דבספק מסל"ת מותרת אפי' לכתחלה, ונראה דגם באומדנא הבא מצד אחר שנאבד זכרו מהני ג"כ בספק מסל"ת להתיר לכתחלה, א"כ בנ"ד דיש אומדנות שאבד זכרו בספק מסל"ת מהני אף לכתחלה, וא"כ לשי' המרדכי דס"ל דמסל"ת לא בעינן קברתיו אפי' במלחמה, מהני בנ"ד דהוי מסל"ת ואע"פ דהנאמנות בא מצד צירוף האומדנות, אבל מ"מ כיון דנאמנים בזה בהגדתו דמוכח שאומר אמת ושראה שנהרג במלחמה, ועל גוף הראי' אינו מדייק הנכרי להעיד ואינו חושש בדדמי ולא בעינן קברתיו

ד) עוד נראה לצרף בזה דלמשנ"ת דיש לסמוך בספק מסל"ת בצירוף אומדנות גם לכתחלה, א"כ אפי' לד' המחמירים דנכרי לא עדיף מישראל במלחמה ובעינן קברתיו מ"מ כיון דבדיעבד אם ניסת לא תצא ומהני עדות הנכרי דאומר אמת, א"כ יש לצרף בזה שי' הפוסקים דשני פסולים לא אמרינן בדדמי, והכא איכא עדות עד מפי עד, ועדות הנכרי דספק מסל"ת, ובאחיעזר סי' י"ז אות ד' כתבתי לתרץ קושית המהרח"ש מראיית הרא"ש מסוגי' דיבמות קט"ו דמאה נשים כחד דמיין, ואדרבא משם מוכח דבב' פסולים לא אמרינן בדדמי יעוי"ש

עוד יש לצרף בזה עפמש"כ הנוב"י חאה"ע סי' ל"א לדון דביצא קול איתרע החזקה, ולהכי כ' המחבר בסי' י"ז דאף להמחמירים בספק ג' ימים אם יצא הקול מקודם מותרת לד"ה וכ' הנוב"י דהמחמירים בספק ג' הוא משום חזקת א"א ואם כבר יצא הקול שמת איתרע חזקת א"א ע"י הקול ומשו"ה מותרת לד"ה יעוי"ש, א"כ לפ"ז י"ל כיון דיצא הקול מתחלה שנהרג איתרע חזקת א"א ולשי' המהרי"ק בדבר שבערוה בלא איתחזיק מהימן ע"א מדינא, ובזה לא חיישינן בדדמי, ולא מיבעי' לשי' המהרש"ל בחי' לקידושין גבי כלב רץ אחריה, דמפרש דהתו"ס כתובות כ"ג דאיתרע מדאורייתא, אלא אפילו לדעת החולקים עליו כדמוכח ביבמות ל' היינו בספק קרוב לו או קרוב לה, אבל בשארי חזקה דאיתרע שאני, ועוד אפילו אי נימא דחזקה דאיתרע אאמד"ר מ"מ לגבי נאמנות ע"א י"ל דכל דלא הוי חזקה אלימתא ע"א נאמן, כיון שיש מקום ספק בלא דברי העד נאמן ע"א וכ"נ מד' הפנ"י בפ' האומר, ועי' בנובי"ק חאה"ע סי' ס"ט דחולק בכיוב"ז דבפרה אדומה דכבר נעשה מעשה והוזה על הטמא אף שיש לאוקמי על חזקת טמא רובא עדיף וה"ה דע"א נאמן בזה דנאמן גם נגד הרוב, ועי' בנוב"י סי' נ"ב שכ' שאין לסמוך על זה רק לצרף לסניף ועי' בחא"ש להגר"ש קלוגר ז"ל דע"א וקול מהני דע"א מרע להחזקה, וכן ראיתי בתשו' בית שלמה חאה"ע באיזה סימנים שמחזק בזה דעת הנוב"י. ולפ"ז נראה בנ"ד כיון שיצא הקול שנהרג במלחמה ועדות עמפ"ע בא אח"כ אחרי שכבר יצא הקול ואיתרע לחזקת א"א יש לצרף לסניף דל"א בדדמי

מכל הלין טעמא נראה דאע"פ דאין כל טעם אחד בפ"ע מספיק להתיר אבל בצירוף כל הטעמים ראוי להתיר, ובודאי דאין לגבב קולות במקום שיש איסור תורה אבל בחשש שאאמד"ר ושנחלקו בזה הראשונים ובמקום עיגון גדול בודאי ראוי לצרף לסניפים כל הטעמים.