אחיעזר חלק חלק ג לה

סימן ח בענין עגונה ב"ה כ"ח שבט תרפ"ג

ע"ד העגונה שפרה אשת ר' משה מעקל מבעליצא הנה ע"פ הגב"ע היסוד בזה עדות העד ראובן ב"ר משה דוב ווערמאנסקי מאיוויע, שהעיד בשם בערקאווסקי מזעטל אשר פגש אותו שם בימי המלחמה, אינו זוכר באיזה יום ובאיזו שנה, ואמר לו כי מעקל וגם אחיו נהרגו במלחמה, ואחרי כי הכיר רק שני אחים הנ"ל, כונתו הי' בודאי על ר' משה מעקל כפי המבואר בפרטות בהגב"ע

והנה מתוך דברי העד ראובן הנז' שאמר שפגש אותו בימי המלחמה, נראה שהי' הפגישה. והעדות של בערקאווסקי קודם שיצא הקול בבעליצא. ע"י האח דוד הירש וע"י הסנדלר, ואין לחוש בזה שמא העיד העד בערקאווסקי מחמת הקול שיצא בתחלה שנהרג כמו שחששו בזה כמבואר בסי' י"ז סעי' י"א בב"ש שם, מתרוה"ד סי' ר"מ ובפסקיו סי' רמ"א דאפילו בעדות נהרג חיישינן מחמת הקול, ובאנו בזה לידי מחלוקת של המהר"י סמוט והר"י בתשובה בדין נהרג, ויש שמחלקים בזה בין עדות ישראל ועדות נכרי מסל"ת. אולם גם אם אנו מסופקים בדבר ולא נתברר מתוך דברי העד אם הי' לפני הקול או לאחר הקול כ' בתשו' פ"מ הובא בעזרת נשים סי' ל"ו דלא חיישינן שמעיד שמת או נהרג מחמת הקול אלא היכא שנודע שיצא הקול, ואחר שיצא הקול הגיד העד, אבל היכא דלא נודע דיצא הקול מתחלה מספיקא אין לחוש יעוי"ש. ולפ"ז אין לחוש בנ"ד בעדות מפי עד של בערקאווסקי מחמת הקול, ומה שאינו זוכר העד מפי עד באיזה יום ואיזו שנה הא קיי"ל דלא בעינן דרישה וחקירה בעדות נשים

אולם עדות זו אינה מספקת להתירה לכתחלה דהא ע"א במלחמה בעינן קברתיו, ואם לא אמר קברתיו לא תנשא כמבואר בשו"ע סי' י"ז ס' ל"ג ומחמת שהוא מקום עיגון גדול התישבנו יחד לבקש עצה ותרופה ולגבב קולות בזה מה שנמצא בספרי רבותינו

א) מה שהקיל בזה בתשו' מהר"י בן לב ובתשו' פרח מטה אהרן דעד מפי עד עדיפא, שהעד ששמע מפלוני שמת במלחמה, ולא חקרו ממנו שיאמר קברתיו, אעפ"כ מהני ואמרינן דמסתמא ידע שנקבר או שהיה בו איזה הזזה וטלטול ודוקא בעד המעיד בעצמו שמת ואינו יודע מהקבורה, ידעינן בודאי שלא אמר קברתיו, משא"כ בעד מפי עד, אפשר שעד ראשון ידע מהקבורה ג"כ, וגם די"ל דלא דמי לעד המעיד דאמרינן אלו דקדק היטב וראה שמת הי' מעיד דבר זה בבי"ד על דבר הברור, כיון שנאמר שנודע לו בבירור, ולא הי' די לו במה שראה שנהרג דסבר דמחו לי' בגירא, ע"כ שלא רצה לעמוד על הבירור וסבר שזהו הבירור ואיכא סברא בדדמי, אבל מי שאומר שהגיד לו אחד שנהרג שהי' בדרך ספור ולא בתורת עדות י"ל שפיר שראהו הרוג והכיר בו על ידי הזזה וטלטול או שהי' במקום שלא הי' סכנה והסתכל בו היטב שהכירו שמת, או למש"כ הח"מ באופן שלא ראה ההריגה בעצמו רק שמצאוהו הרוג, דבאופן זה עמד על המחקר וידע בבירור שמת ול"ש בדדמי ולא הי' להעד לספר הפרטים רק אמר לו בדרך ספור שנהרג, משא"כ במעיד לפני בי"ד, אלו דקדק הי' לו לומר עיקר העדות באופן ברור וכיון שלא אמר קברתיו חיישינן בדדמי, אלא שהמהרי"ק והמהרי"ט נחלקו בזה, ובשו"ת תפארת צבי חאה"ע סי' כ"ו צידד בזה לענינו להקל, יעו"ש. וכיון דבעיקר בדדמי נחלקו בזה הראשונים בע"א במלחמה הוי ס"ס בפלוגתא דרבוותא. ואם כי הפנ"י החמיר בקו"א בס"ס בא"א משום חזקת איסור, והנוב"י כ' דדייקא מרעי לחזקת א"א ובמלחמה ל"ש דייקא, מ"מ נראה כיון דחשש בדדמי אין זה אלא לכתחלה ובדיעבד אם ניסת לא תצא, י"ל דבכה"ג ל"ש חזקת א"א ועוד דבספיקא דדינא לא מוקמינן בחזקת א"א כמש"כ המל"מ בה' ט"צ, אולם אפשר דרבו החולקים על המהריב"ל ודעמו בזה ואינו מצטרף לס"ס, מ"מ בודאי יש לצרף לסניף

ב) יש לצרף עדות העד שאמר בשם גוי מסל"ת שנהרג במלחמה, אלא שהעד מסופק בדבר אם הישראל שאלו בזה או שהנכרי סיפר בעצמו, שזהו ספק מסל"ת ובש"ע י"ז סעי' ט"ו מבואר בהי' ספק אם מסל"ת אי לא אין משיאין את אשתו דספיקא דאורייתא לחומרא ויעוי"ש בבה"ט שהביא בשם המהר"א ששון, כשיש ספק אם היהודי דבר תחלה או הגוי דיש להחמיר דהוי ספיקא דאורייתא והנה בנכרי המסל"ת ואומר שמת במלחמה מבואר בסעי' נ' ברמ"א דיש מקילין שא"צ שיאמר קברתיו. וזהו מהמרדכי בשם רבינו שמחה ורבי נתן וראב"י, והח"מ כתב דלמעשה אין לסמוך על זה ובתשו' הרא"ם צידד להקל, והטו"ז הביא שם שראה בילדותו תשובה אחת בעגונה שנשאלה השאלה לפני זקני הדור וסמכו על דברי המרדכי להקל. ולפי הנראה שזו התשובה מובא בשו"ת ב"ח החדשות סי' ע' וע"א והביא שם המהרש"ל בתשובה ד' המרדכי שכ' המהרש"ל ואפילו את"ל מנין לנו להתיר מכח סברת הלב ונאמר שאף הגדולים לא פסקו הלכה למעשה כן רק שהסכימו שסברת הלב כן הוא ומהני הך סברא לצרף עם טעמים אחרים להתיר עכ"ל, ועיקר סברת המרדכי לחלק בין נכרי מסל"ת או ישראל מסל"ת משום דישראל נותן לבו בשעת מלחמה להעיד ולהתיר וחושב בדדמי משא"כ עכו"ם שמסל"ת ולא שם כונתו לשום דבר, ולהכי בישראל אף במסל"ת לא מהני ובעינן קברתיו משום דבשעת ראי' כיון להעיד, ולפ"ז לשי' המרדכי ודעמו דס"ל דנכרי מסל"ת לא בעי קברתיו, א"כ היכא דאיכא עד ישראל המעיד על ההריגה, ורק שלא אמר קברתיו וחיישינן בדדמי, ויש לזה נכרי ספק מסל"ת, מהראוי שיהני דלגבי בדדמי דאאמד"ר הא סד"ר להקל שאין אנו מאמינים לו רק בספק תורה, אבל בדרבנן יש בזה ספק שאמת הדבר שראהו הרוג, וכיון שראהו ולא נתן לבו להעיד ולהתיר ואינו אומר בדדמי אמרינן בזה ספק דרבנן להקל

והנה בעיקר הדין דספק מסל"ת דמבואר ברמ"א להחמיר וכן בכל ספק פלוגתא ועי' בב"ש שם אות מ"ז שהביא תשו' הרא"מ דס"ל בפלוגתא אזלינן לקולא, ובמראות הצובאות תמה ע"ז דאיך אפשר להקל בספק מסל"ת דהוי ספק דאורייתא, דהא בסימנים דמספק"ל אי סימנים דאורייתא ספיקא לחומרא ולא סמכינן על סימנים אמצעים, ובס' עין יצחק בסי' כ"ז פלפל בזה עפמש"כ הרבה פוסקים דנאמנות ע"א מן התורה, רק עדות הפסולים הוי מדרבנן וכן עד מפי עד ומסל"ת וכמש"כ התשב"ץ ח"א סי' פ"ב, אלא דאלו הפסולים נאמנים כמש"כ רש"י בשבת קמ"ה משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ולהכי בספק מסל"ת הוי כמו ספק בתנאי דנעקרים הקדושין למפרע ומוקמינן בחזקת פנוי' יעו"ש שהאריך בזה. וזה אינו נראה דהא מבואר ביבמות דפ"ח דגבי שאלה הוי ג"כ איתחזק איסורא, וכמש"כ הש"ש לחלק משום דעכ"פ הי' הקדש עד עתה, ואפי' אם נחלק דשאני הכא דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש הוי בגדר תנאי מתחלה ועדיף משאלה, מ"מ כיון דעד עכשיו הוחזקה אצלנו בחזקת א"א בלי שום ספק, לא גרע משארי חזקות שהוחזקו והוי בחזקת א"א ול"ש לומר בזה חזקת פנוי' כיון שהוחזקה בחזקת א"א, ועוד נראה דאע"פ דאפקעינהו