אחיעזר חלק חלק ג לא

יהי' ש"ש משום פרוטה דר"י ול"ה מתנה עמשכב"ת, זהו תו"ד

והנה תירוצו מובן על ש"ח שהוסיף על שמירתו דבודאי אנן סהדי והוי אומדנא, אבל במה שעקרו קנין מעות דלשי' כמה מהגדולים הובא בב"י סו' סי' קצ"ח דהקונה קנין גמור אף ש"ח לא הוי ולא נשתעבד ולא התנה כלל איזה אומדנא יש מהמוכר והלוקח שאם תפול דליקה שלא יהי' שומר אבידה. וכ"כ בהי' לו לקדם ברועים ובמקלות איזה אומדנא יש שלא יהי' שומר אבידה, וגם אם הי' מתנה לא מהני מצד עצמו דהא חיוב שומר אבידה לא בא מכח חיובי השמירה: ואף שנתבטל חיוב שמירתו ומעיקרא לא שעביד נפשי' מ"מ גם מי שאינו שומר חייב במצות השבת אבידה, אם לא דנימא דאיכא ג"כ אומדנא מצד המפקיד והלוקח שפטרוהו מתחילה מדין השבת אבידה לכשתפול דליקה ולכשיבואו זאבים או לכשיגיע זמן החמץ, אבל אומדנא זו מנ"ל ומהכ"ת יפטור המפקיד להשומר בדבר שכל אדם חייב בו אם יגיע לזמן שהי' אבוד ושיש ע"ז מצות השבת אבידה

ב) ובעיקר מה שהעיר בש"ח שהוסיף על שמירתו דיהי' ש"ש משום פרוטה דר"י הא לפ"ז יקשה בכל ש"ח דבקבלת שמירתו מקיים מצות גמ"ח ויש בזה פרוטה דר"י, ואי"ל משום שכבר נתחייב בזה בקבלת שמירה דהא במלוה על המשכון כ' הרשב"א דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י אע"ג דאח"כ הרי מוכרח לשמרו משום דבעת הלואה הי' פרוטה דר"י (ועי' בנמוק"י בב"מ שם מה שהביא תי' הרשב"א, והראב"ד תי' בענין אחר דמקיים מצוה גם אח"כ) ואע"ג דבודאי אאפ"ל שיהי' ש"ח ש"ש עי"ז שהרי התורה ירדה לדעת השומרים כמ"ש התוס' בכתובות נ"ו ואין דעתו להשתעבד במה שלא חייבה אותו תורה. ומה"ט גם בהוסיף על שמירתו דדרך ש"ח להוסיף על שמירתו הרי לא נשתעבד מתחילה יותר, מ"מ אין זה מספיק לגמרי דעכ"פ נילף מזה דע"י פרוטה דר"י לא הוי ש"ש וגם שומר אבידה לא יהי' ש"ש

ויעוי' בנתיבות סי' ע"ב ס"ק י"ט שכתב לחדש דפרוטה דר"י לא הוי רק במ"ע שמוטל עליו ואסור לקבל שכר ע"ז כגון בהלואה או בהשבת אבידה, אבל בגבאי צדקה שאפשר לקבל שכר ע"ז אין בזה משום פרוטה דר"י, והכריח כן מב"מ נ"ח דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה ולשמור את הזרעים יעוי"ש. ולדבריו פשוט דל"ש במה שהוסיף על שמירתו ברצונו הטוב משום פרוטה דר"י. ואף אם נימא דלא כהנתיבות כמו שנראה קצת כן מל' התוס' בשבועות מ"ב ד"ה ש"ח אבל בש"ח כמו שלא נעשה ש"ש משום פרוטה דר"י בקבלת השמירה מאיזה טעם שיהי' חילוק מגמ"ח זה לשאר מצוות כהשבת אבידה והלואה על משכון מה"ט גם בהוסיף על שמירתו ל"ה רק ש"ח. ועוד דבש"ח ששמר יותר מחיובו אף שיש לו פרוטה דר"י מ"מ הא לא קבל קנין מתחילה רק על חיובי ש"ח, ואפי' אם נימא שא"צ קנין כשי' הראשונים דבהסתלקות המפקיד משמירת החפץ סגי מ"מ אמירה והסכמה בעי שנתחייב הנפקד בדין ש"ש, ובמלוה על המשכון אנו דנים מתחילה דמשום פרוטה דר"י הרי נעשה ש"ש. וכן היתה הפסיקה, אבל מה שהשומר הוסיף על חיובו והי' לו הנאה בפרוטה דר"י אין זו אמירה ופסיקה המחייבת להיות ש"ש, אם לא דנימא כיון דדרך ש"ח להוסיף על שמירתו כמש"כ התוס' הרי יהי' לו אח"כ פרוטה דרב יוסף וא"כ כל ש"ח יהי' שומר שכר וז"א כנ"ל

אולם נ"ל ליישב מה שתמהו ע"ד הח"י בסי' תמ"ג כקושית הגאבד"ק טעלז זצ"ל דלמה עקרו קנין מעות, נראה דלא מיבעי לד' המהרש"ק הובא במל"מ בה' שכירות פ"ו ובקצוה"ח סי' ע"ב דאין שומר אבידה חייב בכל חיובי ש"ש כגון אם נטר כדנטרי אינשי דש"ש חייב משום דלהכי יהבי לך אגר לנטורי נטירותא יתרתא וזה ל"ש בשומר אבידה ובמלוה על המשכון דהוא רק ש"ש משום פרוטה דר"י והמפקיד אינו נותן לו שכר, (והקצוה"ח הסכים למהרש"ק ובאונס כעין גניבה ולא בגניבה יעו"ש), דלפ"ז שפיר עקרו קנין מעות כדי שיטריח להציל כש"ש ממש ולא כשומר אבידה, אלא אפי' אם נימא דלא כמהרש"ק, ושומר אבידה חייב כש"ש בכל גווני, מ"מ בודאי אי אתי' עלה מדין שומר אבידה אם יש לו היזק בעצמו להציל את שלו אינו מחויב להציל את של חבירו, ואם הי' שלו מרובה משל חבירו פירשו הראשונים דאם הי' שלא בפני ב"ד שאין יכול להתנות אף אם שלו דבר מועט אינו מחויב בהשבתה, א"כ אינו מחויב להציל את של חבירו אם יש לו פסידא, וכן אם הוא שלא לפי כבודו דאינו מחויב במ"ע דהשבת אבידה וכיון שלא נתחייב במצות השבה ממילא דל"ה שומר אבידה כלל, משא"כ אם מחויב בדין ש"ש שנתחייב בשמירתו דמחוייב בכל גווני, וא"כ א"ש הא דעקרו קנין כסף כי היכי דליהוי טרח ומציל כשלו ממש

ג) ומשה"ק רומעכ"ת בש"ח שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות בשכר דפטור דיתחייב מצד שומר אבידה, נראה דהיכא דרועה העדר בשדה אף שמחויב מדין מ"ע דהשבת אבידה להציל ממון חברו מהיזק ואם לא הציל עובר על לאו דלא תוכל להתעלם, אבל מ"מ הא לא נתחייב בשמירתו ושומר אבידה רק לכשהגבי' נתחייב בשמירתה ועי' בב"ק נ"ו שומר אבידה פירש"י שהכניס אבידת חבירו לביתו. אולם גם אם העדר בדירו וחצרו יש בזה מקום עיון דלכשבאו זאבים ויכול להציל ע"י הדחק ע"י שיקדם ברועים ובמקלות אפשר דהוי כדבר האבוד שאין דרכו להמצא וכן לכשנפלה דליקה אין דרכו להמצא ובכה"ג לא נתחייב בשמירה ע"י חצרו. וגם אם נימא דבכה"ג יש לו דין חצר וכמו שהוא בידו, מ"מ אפשר דחיוב השבת אבידה אינו גדול מחיוב ש"ח וכמו דש"ח אינו מחוייב לקדם ברועים ובמקלות בשכר משום דאינו מחוייב להוציא משלו מכש"כ בהשבת אבדה דאינו מחויב, (ועי' בסנהדרין ע"ג והשבות לרבות אבידת גופו דהו"א דה"מ למטרח אבל לא לאגורי משום דבאבדת ממון אינו מחוייב לאגורי, אך התם הכונה שיוציא משלו), עכ"פ ברועה דעל למתא שהי' לו הצטרכות שלו אינו מחויב למנוע ולהפסיד כדי לקדם ברועים ובמקלות בשכר וכל שלא נתחייב במ"ע דאבידה ממילא דאין עליו דין שומר אבידה, משא"כ בנידון הח"י בנפקד דבקל יכול למכור את החמץ קודם שיגיע זמן האיסור ומחוייב מדין השבת אבדה להתעסק במכירתו והחמץ מונח בביתו ובחצירו (ויש בזה להסתפק דהא מקום הנפקד קנוי להמפקיד עפ"ד הט"ז בחו"מ סי' קפ"ט ואכמ"ל) וכיון שחל עליו חיוב השבה ממילא דנעשה עליו שומר בזה ויש לו דין שומר שכר כשומר אבידה וא"ש

ד) ולכאורה יש להעיר דנראה דהא דשומר אבידה מחוייב באחריות לכשהתחיל בהשבה דוקא משהגבי' לאו מדין קנין הוא, וכמו דהכישה נתחייב בה לענין דין זקן ואינו לפי כבודו כמ"כ חייב באחריותה אף באופן שלא הי' בו דין קנין, וי"ל דדוקא משהתחיל להתעסק בהשבתה נתחייב באחריותה, משא"כ היכא שלא התחיל להתעסק בה שהיתה מונחת בחצירו ובביתו כמו בנידון הח"י עובר בשוא"ת שלא מכר על עשה ול"ת של השבת אבדה שלא טרח להציל ממון חבירו אבל לא נתחייב באחריותה. שוב ראיתי בשו"ת ראשי בשמים סי' צ"ו שפלפל בזה דמה הפרש יש לענין חיוב באחריות בין התחיל בהשבה ללא התחיל, ומסיק דדמי להתחלת המלאכה והתחלת השמירה הוי קנין מה"ט. עכ"פ נראה מסברא דאף דדי בהתעסקות