אחיעזר חלק חלק ג ל

והוא בכזית וכמשכ"ל. וזה שייך לענין בעור, אבל לענין אכילה דכל שנפסל מאכילת אדם אינו חייב משום חמץ וחייב רק משום שאור והא באכילה לא פליגי ב"ש וב"ה. ומצאתי מקצת דברים בענין זה בס' מנחת ברוך, ובאחיעזר חיו"ד סי' י"א מבואר באריכות

ה) וראיתי במנחת חנוך במצוה י"ט שחידש דאפ"ל כמו באבר מן החי חלקו בחוץ פטור כיון דחידוש הוא דעצמות וגידין מצטרפין, א"כ אין לך בו אלא חידושו ודוקא אם אכלו בב"א אבל בכדי אכילת פרס אינו מצטרף ה"ה בשאור דחלקו בחוץ פטור, ולמש"כ הרמב"ם דגם בחמץ חייב אם נפסל מאכילת אדם חידוש הוא ודוקא בב"א אבל בכא"פ אינו חייב, ועפ"ז מיישב מש"פ הרמב"ם בפ"א מה' חו"מ דחצי שעור אסור מה"ת מקרא דלא יאכל דלהכי איצטריך קרא משום דלא חזי לאיצטרופי דאינו חייב בכא"פ יעו"ש. ובזה הי' מקום לומר במאי דפליגי בירושלמי נזיר פ"ו בכזית מצה שחלקו יעו"ש, משום דס"ל דאינו יוצא ידי חובת מצה אם לא הי' מחוייב בשעור אכילה משום בל תאכל חמץ, וכמו שאמרו כל שאי"ח על חימוצו כרת כו' וס"ל להירושלמי דה"נ בשיעור אכילה בעינן שיהא חייב עליו אם הי' חמץ, ועי' במג"א סי' תמ"ה ס"ק ד' דלכתחילה צריך לאכול ביחד וכ"מ בחולין ד' ק"ב דצריך לבלוע ביחד, ויש מקום לד' המ"א ע"פ שיטת הירושלמי. אולם באמת הדבר מתמיה לומר בחמץ דאי"ח בכא"פ דהרי מפורש בפסחים מ"ד לגבי חמץ כזית בכא"פ, וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מה' חו"מ ה"ד דאם אכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת ג' ביצים לוקה מה"ת, הרי מפורש דחייב מלקות בחמץ בכא"פ, וכיון דמפורש כן בחמץ מיני' דגם בשאור הדין כן דהא לענין אכילה כ"ע לא פליגי דשוה שאור לחמץ, וכמו דבשיעור אמרו דב"ש מודה ה"ה בשעורי אכילת פרס ופשוט

ועיקר הדמיון לאבמה"ח שחלקו מבחוץ פטור, נראה דלא דמי דבאמה"ח החידוש דגידין ועצמות מצטרפין לכזית, ולא מיבעי לשי' התוס' בחולין צ"ו דבעינן אבר שלם ואם האבר גדול אינו חייב עד שיאכלנו כולו ועל כזית אינו חייב וכיון שחלקו מבחוץ פטור, אלא אף לשי' הרמב"ם ושארי הראשונים דחייב בכזית ולא בעי' שיהי' אבהמ"ח שלם, מ"מ הא גם לשי' הרמב"ם חלוק אמה"ח שיש בו עצמות וגידין מאמה"ח שאין בו עצמות וגידין, דבאמה"ח שאין בו עצמות וגידין אינו חייב על כזית עד שיאכל שלם, ובאבר שיש בו עצמות וגידין חייב על כזית, הרי דחידוש הוא שעצמות וגידין דוקא מצטרפין לשעור כזית, אבל על כזית בשר אינו חייב משום אמה"ח אם לא שהוא אוכלו שלם והחידוש הוא לפ"ז הצירוף של גידין ועצמות עם בשר דעל בשר גרידא אינו חייב על כזית, וכיון דהחידוש הוא בצירוף גידין ועצמות לשעור כזית של אמה"ח, דבכה"ג הוי כשלם וכמו שפירש מברייתו. וכל' הרמב"ם בפ"ה מה' מאכ"א ולהכי כל שחלקו מבחוץ בטל הצירוף ולא מהני צירוף אכילת פרס, דרק בכזית אמה"ח של גידין ועצמות ובשר ביחד כברייתו חשוב כאבר שלם, וכל שחלקו מבחוץ אין לו דין אמה"ח. וכ"ז באמה"ח דהחידוש הוא בהצירוף, אבל בגיד הנשה אע"פ שאין בגידין בנו"ט ועץ הוא והתורה אסרתו ואין החידוש בהצירוף. אלא דהחידוש דעץ הוא והתורה אסרתו אבל מכיון שאסרתו תורה בלשון לא יאכלו יש לו דין שארי מאכלות אסורות ומצטרף בכדי אכילת פרס אף שאין בו בנותן טעם כמו בשארי איסורים ולוקה בודאי על אכילתו] בכא"פ, וה"ה בשאור ובחמץ דאע"פ שאינם ראויים לאכילה חיובם בכא"פ ורק באמה"ח דבעינן שלם ובאבר של בשר בעינן כולו שלם, ובאמה"ח של עצמות וגידין ובשר בעינן שיהא שלם כברייתו וכא"פ אין בו צירוף. [ובזה י"ל ג"כ משה"ק המנ"ח מזבחים ד"ע דמבואר בנבלת עוף טהור דהו"א לפי שחידוש הוא אפי' ביותר מכא"פ מצטרף, משום דשאני חידוש דאמה"ח דהחידוש הוא בצירוף גידין ועצמות. ובפיקר קושיתו יעו' בחת"ס חאו"ח סי' ק"פ ובהגהות הרש"ש נדה מ"ג, דהכוונה שלא ירד למעיים והוא בביה"ב ולהכי ראוי שיטמא במשא יעו"ש, וע"כ הו"א דאפי' ביותר מכא"פ מצטרף כיון דעודנו בביה"ב]

ו) והנה הדין פשוט דדוקא חרכו קודם זמנו מותר לקיימו, אבל לאחר זמנו אפילו נפסל מאכילת כלב צריך לבער, ולאו דוקא בפת שעפשה שראוי לחמע בה עיסה אלא אפילו דאינו ראוי לחמע בה עיסות חייב לבער. ולכאורה צ"ע מאי שנא דבכל האיסורים וגם בטומאה דכל שנפסל מאכילת כלב טהור וכמבואר בבכורות כ"ג וכמש"פ הרמב"ם בפ"א מה' טו"א הי"ח ובפ"א מה' אה"ט הי"ג, וכיון דהוי כעפרא בעלמא למה יהא חייב לבער, ונהי דאיסור הנאה לא פקע מיני' דהא לשי' הרבה פוסקים גם אפרן אסור, אבל כיון דנתבטל מתורת אוכל מהיכ"ת יהא מחוייב לבער, ונראה דכיון דנתחייב בהשבתה כ"ז שלא נתקיים בו מצות שריפה לר"י ופרור וזרי' לרוח לרבנן עדיין בחיוב השבתה קאי, אבל בבל יראה באמת אינו עובר כיון דנפסל מאכילת כלב, ועפ"ז י"ל דאי נפסל אחר ו' שעות מאכילת כלב דלא עבר עליו בב"י אח"כ ורק מ"ע דתשביתו, מותר בהנאה לאחה"פ. וראיתי שכ"כ המקו"ח בסי' תמ"ב סק"ח לדינא דדוקא דנסרח בפסח, אלא שלא נתברר בדבריו הטעם לנכון

ז) בתוס' פסחים דכ"א ע"ב בד"ה כל מקום הקשו וא"ת יהא נהנה מחמץ בכרת דהא כתיב כל אוכל חמץ ונכרתה כו' והמגי' למשנה למלך תמה דהא בחולין דק"כ בד"ה אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיב בי' כ' התוס' אע"ג דהוא אסור בהנאה, הנאת חמץ ליכא בי' כרת אלא לאו, וא"כ הרי מוכח דעל הנאה ליכא כרת, דאל"כ קרא דנפש לרבות השותה למ"ל דהא איכא כרת משום הנאה ונראה כיון דחרכו לפני זמנו מותר, היכא דנפסל מאכילה לפני הפסח, א"כ לולא קרא דנפש לרבות השותה, הו"א היכא דהמחהו לפני הפסח ונתבטל מתורת אוכל בכה"ג מותר בהנאה. ולהכי איצטריך קרא דנפש לרבות השותה גם בכה"ג שהמחהו לפני הפסח אבל אם המחהו בתוך הפסח הו"א דחייב כרת גם משום הנאה, וכמדומה ששמעתי הערה זו ויש לחלק. סימן ו' לגדול אחד

א) מש"כ הדר"ג בשם הגאון ר' אליעזר גארדאן זצ"ל להקשות על דברי הח"י באו"ח סי' תמ"ג דנפקד שלא מכר את החמץ בע"פ נעשה ש"ש עליו דהוי שומר אבידה, דא"כ למה עקרו קנין מעות במטלטלין שמא יאמר נשרפו חטיך בעלי' הא לכשתפול דליקה הוי המוכר שומר אבידה וכל היכא דהוי ש"ש לא חיישינן. וכ"כ הקשה מעכ"ת מב"מ צ"ג דש"ח שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות בשכר ולא קידם פטור ואמאי הא הוי שומר אבידה דהא ברי הזיקא הוא כמ"ש התוס' בב"מ ל"א. וכן תמה לפי המבואר בחו"מ סי' ע"ב ס"ה ובש"ך שם דנאמן של הקהל יש לו דין ש"ש משום פרוטה דר"י בשיטוח וניעור ופי' משום מצות גמ"ח וא"כ מה"ט בש"ח ששמר יותר מחיובו דהוי ג"כ גמ"ח ליהוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף, והקשה ע"ז מכמה מקומות, ומזה הכריח כת"ר חידושו דכל שהי' ש"ח בתחילה אינו נעשה עוד ש"ש משום פרוטה דר"י משום אומדנא ע"פ דהתוס' כתובות מ"ז דאנן סהדי כאילו התנה עם המפקיד שגם אם ישמור יותר מכדי חיובו שלא יהי' רק ש"ח, ובזה מתורץ כל הקושיות דאנן סהדי שהתנה שלא יהי' שומר אבידה היינו שלא