אחיעזר חלק חלק ג כט

דלא מצינו חידוש שמחוייב על אכילה דהוי כעפרא בעלמא, וכמשכ"ל הכ"מ דגם הראב"ד מודה שאי"ח על אכילתו כל שנפסל מאכילת כלב, מה"ט אי"ח בבעור ג"כ. ולהכי בפת שעיפשה דראוי לחמע בה עיסה כ' הר"ן דהוי כשאור כיון דיש לו כח החימוץ לחמץ אחרים יש לו דין שאור. וכ' הפרמ"ג בסי' תמ"ב ס"ק י"ד דבפת שעיפשה חייב מלקות וכרת כשאור ולהכי חייב בבעור כשאור, ומה שאמרו בביצה ד' ז' אלו כתיב חמץ לא ידעינן שאור מיני', דחמץ ראוי לאכילה משא"כ שאור שאינו ראוי לאכילה, אע"ג דגם חמץ שאינו ראוי לאכילת אדם חייב היינו משום דגלי קרא בשאור, אבל אי לא גלי קרא בשאור לא הי' חייב לבער יעוי"ש, וכיון דחייב על אכילתו חייב על בעורו ג"כ, אבל בנפסל מאכילת כלב אינו חייב על אכילתו בחמץ ובשאור אי"ח על בעורם. ולפ"מ דמסיק בביצה ד"ז הקושיא דר' זירא דפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך דזהו שאור וזהו חמץ, ולמאי דקיי"ל כב"ה דילפי' בעור מאכילה, להכי פסק הרמב"ם דאיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא דאין חלוק בין שאור לחמץ בין לענין בעור בין לענין אכילה דבנפסלה מאכילת אדם חייב על אכילתו וביעורו, ובנפסלה מאכילת כלב אינו חייב לא על אכילתו ולא על בעורו

והנה בהא דאמרו בביצה שם אלו כתיב חמץ לא ידעינן שאור מיני' משום דחמץ ראוי לאכילה אבל שאור א"ר לאכילה, ז"א אלא לר"ש דס"ל נבלה שא"ר לגר אינה קרוי' נבילה, אבל לר"מ דס"ל נבילה שא"ר לגר קרוי' נבלה א"כ גם בחמץ לא נפקע איסור חמץ מיני' אע"פ שא"ר לאכילה גם בלא קרא דשאור, ואם דבודאי ר"מ מודה דנבילה שא"ר לגר האוכלה אינו חייב עלי' דהוי שלא כדר"א, מ"מ נפ"מ דלא פקע איסורי' מיני' ובחמץ נפ"מ לענין איסוה"נ למש"כ המל"מ דאיסוה"נ שנפסל מאכילת אדם כיון דאיסה"נ בא מאכילה מכיון דנפקע איסור אכילה שוב אין בו גם איסור הנאה וזה רק לדידן דנבילה שא"ר לגר אינה קרוי' נבלה אבל לר"מ דס"ל דנבלה שא"ר לגר קרוי' נבלה בודאי אסורה בהנאה ורק דהאוכל אי"ח דהוא כמו שלא כדרך הנאתן. ועוד דהא ר"מ ס"ל בפסחים מ"ב בחמץ נוקשה דהוא בלאו אע"פ שאי"ר לאכילה, א"כ גם בחמץ אסור באכילה אע"פ שא"ר וה"ה בחמץ שנפסל מאכילת אדם, וא"כ גם בחמץ שא"ר לאכילה חייב בביעור וע"כ הא דאיצטריך תרי קראי בלאו דב"י על שאור דאפי' בנפסל מאכילת כלב חייב בבעור, אע"פ דעל אכילת שאור שנפסל מאכילת כלב אינו חייב

ולפ"ז י"ל דהתוספתא דתני מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכילת כלב אתי כר"מ דלדידי' בשאור חייב בבעור גם בנפסל מאכילת כלב. וכל זה לשי' הרמב"ם, אבל לשי' הראב"ד נראה דחיוב בעור דחמץ ושאור אינם תלוים בדיני אכילה ואע"פ שאינו עובר על אכילתו חייב בבעור, ויש לו דין בעור כמו דיני טומאה ושאר דינים שאינם תלוים באכילה כמשכ"ל, ולהכי בשאור דאע"פ שאי"ח על אכילתו מ"מ לא פקע איסורי' מיני' כמו בשארי איסורים ומקבל טומאה ג"כ חייב בבעורו אע"פ שנפסל מאכילת כלב. ומה שאמרו בביצה אי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור שאינו ראוי לאכילה אימא לא, לשי' הראב"ד דחמץ אע"פ שא"ר לחמע בו עיסות מ"מ חייב בביעור דיש לו דין טומאה צריך לפרש דשאור אע"פ שא"ר לאכילה כלל ונפסל מאכילת כלב הו"א דאי"ח בבעור, והא דלא אמר דאיצטריך שאור דאפי' בנפסל מאכילת כלב חייב בבעור שחלוק מחמץ וכקושית הלח"מ א"ש בפשיטות משום דאע"פ דילפינן מחמץ מ"מ היינו יודעים דכמו בכל האיסורים יש איסור שאור בנפסל מאכילת כלב ה"נ בחיוב בעור ומהיכ"ת יחולק חיוב ביעור בשאור מכל האיסורים, ואע"פ דילפי' מחמץ ובחמץ אי"ח בנפסל מאכילת כלב הא הטעם בזה משום דהוי כעפרא בעלמא, משא"כ שאור דהוי אוכל שעומד להחמיץ וכמו שמקבל טומאה כן ישנו בבעור, ולהכי אמר דאיצטריך קרא דשאור, דהו"א דלהכי החמירה תורה בחמץ על בעור משום דראוי לאכילה, אבל לפי האמת אינו כן. או די"ל דגם לשי' הראב"ד יש לפרש דאי לאו קרא דשאור הו"א דחיוב בעור הוא בגלל אכילה ולהכי בחמץ ג"כ דוקא בראוי לאכילת אדם אבל בנפסל מאכילת אדם אי"ח בבעור, ועכשיו שגילתה תורה דחייב על שאור אע"פ שאי"ר לאכילה באמת חיוב בעור אינו תלוי באכילה כלל, ורק בחמץ בנפסל מאכילת כלב הוי כעפרא ובשאור דהוי אוכל העומד להחמיץ ומקבל טומאה ישנו בבעור ג"כ כמבואר בתוספתא דשאור הוי לכשיפסל מאכילת כלב

ד) והנה מש"כ הכ"מ להגיה בד' הראב"ד דוקא לשעוריהן ולאכילה אבל לענין בעור יש הפרש ביניהם דהא אמרו בריש ביצה דלאכילה מודו ב"ש דשוים, תמהני דלפ"ז למאי דקיי"ל כב"ה וילפינן בעור מאכילה, א"כ כמו דלענין אכילה אין הפרש בין שאור לחמץ ובנפסלו מאכילה אי"ח על אכילתן ה"ה לענין בעור בנפסלו מאכילת כלב אי"ח בבעור כמו בחמץ כיון דשוים הם, ועכצ"ל בשיטת הראב"ד דמה שאמרו דילפי' בעור מאכילה היינו בשעור דאין הבדל בין חמץ לשאור, אבל באיכות הדבר כל חד וחד כדיני', וכיון דשאור הוא מין אוכל כזה שעומד להחמיץ בו ושייך בכל האיסורים ובטומאה ה"ה לענין בעור, וזהו איכות החילוק בין שם חמץ ושאור, א"כ מה"ט י"ל גם לענין אכילה דמה שחייבה תורה על אכילת שאור הוא מה שנקרא שאור, ואע"פ שנפסל מאכילת כלב הוי שאור וע"ז לא שייך ההיקש ודברי הכ"מ שגבו ממני וצ"ע

אולם מל' הראב"ד כמו שהוא לפנינו שכתב לענין בעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אינו זקוק לבער והשאור אף שנפסל חייב לבער ופתח בתרתי לענין בעור ואכילה וסיים בחדא נראה דגם לשי' הראב"ד אי"ח בשאור בנפסל מאכילת כלב כמש"כ הכ"מ, והצל"ח הרגיש בזה וכתב דההפרש לענין אכילה הוא גם לשי' הרמב"ם דבחמץ שנפסל מאכילת אדם דחייב בבעור מ"מ על אכילה אי"ח מלקות דהא כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך אכילתן, אבל שאור הא יצא מכלל כל איסורין וחייבתו מלקות וכרת על אכילתו. ולמשכ"ל לשי' הרמב"ם דחיוב בעור תלוי באכילה וכל שראוי לחמע בו עיסות אחרות יש לו דין שאור ג"כ כמ"ש הר"ן ואפ"ל דחייב על אכילתו ג"כ כמ"ש הפרמ"ג, אבל לשי' הראב"ד שאין חיוב בעור תלוי בדין אכילה וחיוב בעור דחמץ אע"פ שאי"ר לחמץ בו עיסות אחרות, ולהכי לשי' הראב"ד כל היכא דהחמץ אי"ר לאכילה שנפסל מאכילת אדם אינו חייב על אכילתו דחמץ אין לו דין שאור כלל, ובשאור דבודאי חייב אע"פ שאי"ר לאכילה דהא גלי רחמנא מ"מ י"ל דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי, ולכן בנפסל מאכילת אדם דישנו באכילה אלא דהוי שלא כדרך הנאתן הא מצינו בשארי איסורי תורה שחייב בכה"ג כמו בגיד הנשה שאין בו טעם והתורה אסרתו, ומה שאינו ראוי לגר לא נפקע עי"ז בשאור שם איסור דהא ראוי להחמיץ, אבל בנפסל מאכילת כלב דלא מצינו באיסורים שחייבה תורה על אכילה זו וכיון דלא גלי רחמנא בזה י"ל דגם בשאור שנפסל מאכילת כלב אי"ח באכילה. ולפ"ז יפרש הראב"ד התוספתא דריש ביצה לענין בעור, ולהכי כ' התוספתא מאימתי קרוי שאור דהא לשי' הראב"ד בחמץ אע"פ שאי"ר לגר דנפסלה מאכילת אדם חייב בבעור א"כ בכל חמץ שהוחמץ עד שאי"ר לגר חייב ג"כ ואימתי הוא ההבדל בין שאור וחמץ לב"ש, ע"ז פי' התוספתא דכל שחימוצו קשה עד שאי"ר לאכילת כלבים מפני החימוץ שבו נקרא שאור