אחיעזר חלק חלק ג כח

ואכלה, משא"כ באיסור שאינו תלוי באכילה דמי לטומאה דקיי"ל דטומאה חמורה עד לכלב וכמש"פ כן הרמב"ם בפ"א מה' אה"ט הי"ג, וקרא איצטריך למעוטי סרוחה מעיקרא דסרוחה מעיקרא טהור, וכמש"כ התוס' בבכורות כ"ג בד"ה ואידך לחלק בין איסור לטומאה דאיצטריך קרא לסרוחה מעיקרא משום דהו"א דמטמאה אע"ג דלא חזי לאכילה מידי דהוה אשרץ וש"ז יעו"ש. ולהכי אע"פ שנפסלה מאכילת אדם מ"מ לגבי דין בעור והשבתה שאין זה מדיני מאכלות אסורות לא פקע מיני' דין חמץ וחייב בבעור מן התורה אע"פ שא"ר לחמע בה עיסה. ובדין סרוחה מעיקרא ס"ל להראב"ד דדוקא היכא דנסרח קודם שנתחמצה דהיינו קודם שנתהוה סיבת האיסור חשוב סרוחה מעיקרא, אבל בנתחמצה ולבסוף נסרחה אין זה סרוחה מעיקרא ולהכי חייב בביעור, וזהו שי' הראב"ד בפ"ד מה' חו"מ הי"א במלוגמא שנסרחה דא"צ לבער שכ' הראב"ד הך דירושלמי דמיירי בנסרחה ולבסוף נתחמצה דס"ל דאין חילוק בין תוך הפסח ובין קודם הפסח דכל דנתחמצה מקודם לא הוי סרוחה מעיקרא כיון דכבר הי' אוכל וסיבת האיסור של החמץ לא נפקע במה שנסרחה וכ"ז שלא נפסלה מאכילת כלב לפני הפסח חייב בבעור אע"פ שא"ר לחמע בה עיסה אחרת, וכן בבגדים שכבסו בחלב חטה שם. ומהאי טעמא בפת שעיפשה דקתני דחייב לבער מפני שראוי' לשחקה ולחמע בה עיסות אחרות ע"כ בנפסלה מאכילת כלב מיירי, דאילו מיירי בנפסלה מאכילת אדם גרידא חייב בבעור בלא טעם דראוי לשוחקה דדין בעור כדין טומאה, וסרוחה מעיקרא לא הוי, וע"כ בפת שאור מיירי ובנפסלה מאכילת כלב, דמ"מ חייב בבעור מפני שיכול לשוחקה. ובפת דחמץ אפי' אם יכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אינו חייב בביעור דלא פליג בזה הראב"ד על שי' הרי"ף והרמב"ם, משום דבפת דחמץ דאינו עומד לכך כיון דנפסל מאכילת כלב והוי כעפרא בעלמא ואינו עומד לשוחקה ולחמע בה נתבטל מתורת אוכל, משא"כ בפת דשאור דעומד להחמיץ אחרים דחייב בבעור, וכמו דאיתי' לאיסור שאור בכל האיסורים. ומוכרח מהברייתא דמיירי בפת דשאור ואפי' נפסל מאכילת כלב חייב בביעור לשי' הראב"ד

אבל הרמב"ם שפ' בפ"ד מה' חו"מ הל' י' וי"א בהקילור והרטי' והתריאק שנתן לתוכו חמץ דמותר לקיימו בפסח ומלוגמא שנסרחה א"צ לבער וכן בבגדים כו' שאין בהם משום בל יראה ובל ימצא שאין צורת החמץ עומדת, ונראה דאפי' בלא נפסלה מאכילת כלב ועי' בד' הה"מ ולח"מ שם, משום דס"ל דכיון דמלוגמא נסרחה לפני הפסח כמש"כ הה"מ הוי כסרוחה מעיקרא (וכ"כ הר"ן בפ' כ"ש) דכ"ז שלא הגיע זמן איסור חמץ ולא נאסר בפועל ונפסד מאכילת אדם לא חל עליו חיוב בעור כמו שלא חלה הטומאה, ורק בדין הפת שעיפשה התנה הרמב"ם שם משנפסלה לאכול לכלב משום דהא הפת ראוי לחמע בה כמה עיסות והוי כשאור וכמש"כ הר"ן, ול"ש בזה דין שא"ר לגר וגם סרוחה מעיקרא כיון דראוי' עדין להחמיץ בה ונבלה שא"ר לגר הוא שאין לה תיקון. משא"כ בזה שיכול לחמע בה עיסות אחרות ולהכי חייב בבעור, לבד בנפסלה מאכילת כלב דהוי כעפרא בעלמא וזהו מסברא גם בטומאה ולא איצטריך קרא להכי. ולכן הברייתא דפת שעיפשה מיירי בפת דחמץ ולולי הטעם דיכול לשוחקה. לא הי' חייב בביעור משום דכיון דנפסלה לפני הפסח הוי כסרוחה מעיקרא ואיצטריך לטעמא דיכול לשוחקה

וזה נראה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מה' טומאת אוכלין הי"ד. דלשיטת הרמב"ם כל אוכל שנפסד ונסרח עד שא"ר למאכל אדם אינו מקבל טומאה, והראב"ד שם כ' והלא משנה שלימה שנינו בטהרות כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול הכלב כו' ועי' בכ"מ שם דסרוחה מעיקרא לא צריך קרא. ונראה בביאור מחלקותם דהרמב"ם ס"ל דאם נפסד האוכל קודם שחל עליו הטומאה בפועל הוי סרוחה מעיקרא, והראב"ד ס"ל דסרוחה מעיקרא היינו קודם שנתהוה הסבה להטומאה דהיינו בהוית האוכל וכל שהי' עליו שם אוכל ודין טומאה לא חשיב סרוחה מעיקרא אע"פ שלא חלה עליו הטומאה בפועל יעוי"ש. וה"נ לענין חמץ ס"ל להראב"ד דכיון שנתחמץ וחל על האוכל האיסור ודין חמץ, לכשיגיע זמנו שוב לא נשתנה דינו אע"פ שנסרח קודם הפסח אם לא שנפסל מאכילת כלב כמו בטומאת אוכלין, והרמב"ם לשיטתו דכל שלא חלה עליו הטומאה בפועל ונפסד הוי כסרוחה מעיקרא, וה"נ כ"ז שלא חל עליו חיוב בעור בפועל כיון שנסרח קודם הפסח וכל שנתבטל צורת החמץ קודם הפסח וא"ר לאכילת אדם ואי"ר לחמע בה עיסות הוי כסרוחה מעיקרא וא"צ לבער, וע"כ גם בחמץ שנפסל מאכילת אדם תני בברייתא דרק משום שראוי לשחקה ולחמע בה עיסות אחרות חייב לבער הפת דחמץ שעיפשה, ובנפסל מאכילת כלב גם ביכול לחמע בה אינו חייב לבער כמבואר בברייתא השני' "והכלב יכול לאוכלה"

ג) ואם כי נתבאר לשי' הרמב"ם דמפרש הברייתא כפשוטו בפת דחמץ ובנפסלה מאכילת אדם אבל בנפסלה מאכילת כלב אע"פ שראוי לשוחקה אינו חייב בביעור כמבואר בברייתא שני' וכמש"כ הרי"ף שם, מ"מ בשאור שנפסל מאכילת כלב צ"ע מ"ט לא יתחייב בבעור כמו בשארי אסורים דלא נפקע דין שאור מיני' וכמו בטבל ותרומה ובטומאת אוכלין דהוי אוכל. ומה דתני בברייתא והכלב יכול לאוכלה י"ל דדוקא בחמץ לפי שאינו עומד לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות, משא"כ בשאור שעומד לכך וגם אם נימא דס"ל כיון דחמץ ראוי לשוחקה ולחמע בה עיסות הוי כשאור ממש ומדתני והכלב יכול לאוכלה הרי מוכרח דבנפסלה מאכילת כלב אינו חייב בבעור, עדיין קשה על הברייתא גופא מאי שנא דין חמץ משאר איסורים וקבלת טומאה דאיתנייהו בשאור אף בנפסל מאכילת כלב

ונראה בשי' הרמב"ם דס"ל דחיוב בעור דתשביתו ובל יראה תלוי בדין אכילה וכל שנפקע חיוב אכילת חמץ ושאור אין בו דין בעור. וכמו שאמרו בפסחים ד' ה' איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ (ויעוי' בר"ן בריש פסחים שכ' דבל יראה משום לתא דאכילה). ועי' בר"פ אלו עוברין במחלוקת רש"י ותוס' בתערובות חמץ ונוקשה אי עובר בב"י, ויעוי' בפ"י שם דלשי' התוס' דוקא בחמץ דחייב עליו כרת איכא בל יראה, ושי' רש"י דחמץ שישנו בלאו עובר פליו ג"כ בב"י וכ"ה שי' הרמב"ם דתערובות חמץ עובר בבל יראה דישנו בלאו וכמש"פ הרמב"ם בתערובת חמץ שישנו בכזית בכדי אכילת פרס. ועי' בטור ריש סי' תמ"ב דכל דבר שאינו אסור באכילה מן התורה מותר להשהותו וע"י מג"א שם, ויעוי' מג"א ס"ק א' מה שהביא ד' המ"מ דוקא שיש כזית בכא"פ. וי"א שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בבעור ואע"פ שהוא מעורב בכמה זיתים עובר שהרי יש שם כזית חמץ. והאחרונים כתבו דזהו כטומאת משא לענין ב"י כיון דסו"ס יש שם כזית חמץ מעורב משא"כ בחמץ שנפסל מאכילת אדם כיון דלענין דין אכילה כל שאי"ר לגר אינה קרוי' נבילה ונפקע שם חמץ מיני' ממילא אין עליו חיוב השבתה. ולפ"ז כל שאי"ר לאכילת אדם וא"ר לחמע בה עיסות אחרות פקע מיני' חיוב בעור, וא"ש בפשוטו שי' הרמב"ם בפ"ד מה' חו"מ הי"א דלא התנה שא"ר לאכילת כלב דאע"פ דראוי לאכילת כלב מ"מ אי"ח בבעור. ובשאור אע"פ דודאי שחייב כל שא"ר לאכילת אדם כמו שחייב על אכילת שאור שא"ר לאכילה, דחדוש חדשה תורה ומיני' דחייב בבעור ג"כ, מ"מ זהו דוקא בנפסל מאכילת אדם, אבל אם אינו ראוי לכלב