אחיעזר חלק חלק ג כז

ויאושו יאוש. ולפ"ז יתכן לומר כיון דנכרי מישראל לא קנה משכון כלל הוי כנפקד וחשוב כיד הבעלים: דאף דא"ח בדיני שמירה מ"מ שומר מיהא הוי ולא מהני היאוש, ולהכי שפיר קאמר דנכרי לא קנה משכון דאלו היה קונה משכון כמו ישראל ממילא הי' זוכה הנכרי והי' נפקע מרשות הבעלים לגמרי כאמור

ה) ואולי י"ל קושיתו כיון דע"י המשכון נפטר מהחוב ממילא יש לאותו חמץ שיווי ממון, דהא יש לו בזה גורם לממון וחשוב יש לו בעלים דהא אם יאנס מחויב לשלם להנכרי, ונהי דאין אחריות זה מחייבו בב"י משום דהוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי ביד נכרי כמש"כ המג"א, אבל עכ"פ לענין זה מועיל שיש לו זכות ושיווי דחפץ בקיומו להפטר מחובו, ואין לומר כי מטי עידן איסורי' מיאש, דהא יצטרך לו אותו חמץ להפטר מחובו אצל הנכרי ואם יאנס יתחייב לשלם, וע"כ בכה"ג לא יצא מרשותו, ונפ"מ לפ"ז היכא דהנכרי פטרו מכל אנפי אחריות אף אם יאנס ובכה"ג אין להישראל שום גורם באותו החמץ דמחובו כבר נפטר, בזה שפיר יועיל היאוש שיזכה הנכרי ויהי' החמץ מותר בהנאה לאחה"פ אף אם לא אמר מעכשיו, ודבר זה צ"ע. סימן ה'

א) הרמב"ם בפ"א מה' חו"מ ה"ב כ': "ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא". והראב"ד כ' ע"ז דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אינו זקוק לבער והשאור אע"פ שנפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשוחקו ולחמץ בו כמה עיסות, אא"כ יחדו לישיבה וטח פניו בטיט, ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שהוא ראוי לשוחקה כו' בפת של שאור קאמר דאי בחמץ לא הי' צריך לזה הטעם עפ"ל, והכ"מ כ' להגיה בדברי הראב"ד דוקא לשעוריהן ולאכילה, אבל לענין בעור יש הפרש ביניהם, דהא אמרו בריש ביצה דלאכילה מודו ב"ש דשוים. והה"מ והכ"מ מבארים מחלקותם בהברייתא דפסחים מ"ה דהפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי' לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות רשב"א אומר כו' אבל כופת שאור שיחדה כו' ומפרש הראב"ד דמיירי בפת שאור ונפסלה מאכילת כלב (דאלו בנפסלה מאכילת אדם גרידא ובחמץ בלא הך טעם דמפני שראוי לשוחקה חייב לבערה כיון דראוי' לאכילת כלב וכמבואר בברייתא שני' שם הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה כו' דנשרפת עם הטמאה, ולא הוזכר שם לפי שיכול לחמע כמה עיסות אלמא דלא בעי' תנאי זה שיכול לחמע), והרמב"ם מפרש בפת חמץ כסתם לשון הברייתא דנקיט פת סתם, וב' הברייתות מיירי בנפסלה מאכילת אדם לבד ורק לפי שיכול לחמע בה כמה עיסות חייב בבעור. ובתוספתא, הובא בסמ"ג ובהג"מ שם, מבואר כד' הראב"ד, דבתוספתא תני שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים, מאימת קרוי שאור משיפסל מאכילה לכלב. והפר"ח והגר"א בסי' תמ"ב ס"ק כ"ד תמהו מהתוספתא לשי' הרמב"ם, ולפ"ד הכ"מ דגם הראב"ד מודה באכילה דשוים שאור וחמץ אינו נראה כן מהתוספתא, והפמ"ג התעורר ע"ז. [ובמשנה ברורה בבאור הלכה סי' תמ"ב סעי' ט' כתב לתרץ בפשיטות התמיה על הרמב"ם מהתוספתא, די"ל דס"ל להרמב"ם וכל העומדים בשיטתו כמ"ש הכ"מ שם דאף דחייבה התורה לשאור אף שנפסל מאכילת כלב היינו כשנפסל מחמת חימוצו שנתחמץ כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה אף לכלב דמשום זה לא נחשב כעפר וזוהי כוונת התוספתא דחימוץ קשה כזה אינו ראוי לכלב, אבל אם השאור נתקלקל כ"כ עד שאינו ראוי לכלב מחמת עיפושו שאף אם לא הי' נחמץ כ"כ ג"כ לא הי' ראוי לכלב מחמת שנתעפש ונפסד שפיר י"ל דזהו נחשב כעפר וכמש"כ הרי"ף דלכך אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב אינו חייב בביעורו משום דהוי כעפר, וע"כ מה לי אם החמץ נעשה עפר או השאור נעשה עפר', אולם מדברי הפר"ח והגר"א נראה שאין מחלקים בכך, וע"כ מביאים סייעתא להראב"ד מהתוספתא]

והלח"מ שם הק' לשי' הראב"ד דיש חלוק בין שאור לחמץ דא"כ אמאי איצטריך בביצה ד' ז' למיצרך קראי בשאור וחמץ הא ודאי מיצרך צריכי דאי הוי כתיב שאור הוי ילפי' חמץ מיני' אפי' נפסל מאכילת כלב ואי כתיב חמץ הוי ילפי' מינ' שאור דוקא בלא נפסל מאכילת כלב, וע"כ איצטריך תרי קראי ומה שתי' לשי' הראב"ד דזה אינו אלא מדרבנן הוא תמוה שזה נגד התוספתא, ומד' הראב"ד מבואר דחלוק מן התורה, וע"ע בשעה"מ שם

והנה לכאורה טעם הראב"ד דבשאור אפי' נפסל מאכילת כלב חייב בביעור הוא פשוט, דהא בכל האסורים כמו טבל ותרומה שאור אסור ואין חלוק בין ראוי או נפסל מאכילת כלב, ועיסה שנתחמצה בשאור של טבל ותרומה אסורה, ועי' בע"ז ס"ח, ולא נחלקו בזה כלל. ואין לחלק דשאני שאור של איסור שכבר נאסר ולא נפקע במה שנעשה שאור ואינו ראוי לאכילת כלב כיון דראוי להחמיץ, משא"כ בשאור דחמץ לפני הפסח שצריך לחול עליו איסור' שאור כשיגיע זמן האיסור וכיון דנפסל מאכילת כלב אינו חל עליו כמו בחרכו קודם זמנו, ז"א דהא שאור מטמא טומאת אוכלין ומקבל טומאת אוכלין וכמבואר במס' כלים פ"ח, הרי דירדה עליו טומאת אוכלין אע"פ שאינו ראוי לאכילה ולא חילקו בדבר אם השאור אי"ר לאכילת כלב שלא יקבל טומאה, ומה"ט גם בשאור דחמץ מאי נפ"מ אם ראוי הוא לאכילת כלבים או אינו ראוי, כיון דראוי להחמיץ אחרים חייב בביעור

אולם מש"כ הראב"ד להכריח דההיא דפת שעפשה חייב לבער מיירי בפת שאור ובנפסלה מאכילת כלב, דאי בחמץ ובנפסלה מאכילת אדם לא הי' צריך לזה הטעם מפני שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות, דלשי' הראב"ד אע"פ שא"י לשוחקה כיון דלא נפסלה רק מאכילת אדם וראוי לכלב לא פקע דין חמץ מיני' לכאורה צ"ע דהא קיי"ל כר"ש דנבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה ונותן טעם לפגם מותר, א"כ כמו בשארי איסורים כל שא"ר לגר מותר ה"נ בחמץ. והר"ן בפ' כ"ש בפסחים שם תמה מ"ט בנפסלה מאכילת אדם דחייב בביעור דהא קיי"ל כר"ש דנבילה שא"ר לגר אינה קרוי' נבילה, ותירץ דשאני חמץ הואיל ויכול לחמע בה כמה עיסות הו"ל כשאור יעו"ש וא"כ דוקא משום שיכול לחמע בה כמה עיסות, אבל בלא זה כיון דנפסל מאכילת אדם אינו קרוי חמץ כמו בנבילה. ומסו"ד הראב"ד נראה גם להלכה דאע"פ שא"ר לחמע בה עיסות מ"מ חייב בביעור אע"ג שהחמץ נפסל מאכילת אדם. וכן מבואר בד' הראב"ד בפ"ד מה' חו"מ הי"א בבגדים שכבסו בחלב חטה ובהשגות שם בהלכות אלו דדוקא בנפסלה מאכילת כלב, וכ"ז שלא נפסלה מאכילת כלב אע"פ שא"ר לחמץ בה חייב בבעור, והא באמת קיי"ל כר"ש ובכל האיסורים שנפסלו מאכילה פקע איסורם ובפרט בזה דהוי כמו סרוחה מעיקרא כמש"כ הר"ן בפסחים דכיון דנפסלה מאכילת אדם לפני הפסח הוי כסרוחה מעיקרא

ב) ונראה בשי' הראב"ד דס"ל דחיוב ביעור דתשביתו ודאיסור בל יראה אינם איסורים התלויים בדין מאכלות אסורות ודוקא בדין אכילה ילפי' מקרא דנבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה ושא"ר לגר אינה קרוי' נבלה משום דילפינן מדרשא לגר אשר בשעריך תתננה