אחיעזר חלק חלק ג כו

בסי' תמ"א סק"ג עיי"ש. ולפ"ז א"ש ג"כ מאי דקאמר אא"ב למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה דאע"פ שהוא ביד ישראל מ"מ מה שיצטרך לשלם אם יאבד או גם אם יאנס הוא מחמת החוב ולא מחמת החמץ. ובזה יש לתרץ ג"כ מה שמקשים לד' הברכי יוסף דבהפרשת חלה חייב באחריותו מפסחים ד' מ"ו ע"ב דשאני התם דהא אם נאבד חייב באחריות כמו בכה"ג רק משום דצריך לקיים מצות נתינה ולא משום תשלומי החלה וראיתי שהמחברים הרגישו בסברא זו. (ובלח"ה לק"מ דהמזיק מת"כ או שאכלן פטור מלשלם ואין עליו חיוב בידי אדם)

אולם לפי האמת נראה שאינו כן, דאם בחיוב אחריות שצריך לשלם אי מיגנב ומיתביד חשוב כדידי', כש"כ היכא שאי מיגניב או מיתביד יהי' שלו למפרע, דכיון שישלם חובו ממילא יהי' החמץ אז שלו חשוב בודאי כשלו, וכן מצינו בקדשים שחייב באחריותן דחשוב כשלו, אע"ג דהתם חיוב האחריות ג"כ לא מצד תשלום הוא בא אלא מצד חיוב הנדר שעליו מעיקרא שאמר הרי עלי ואפ"ה חשוב שלו אלא די"ל דלהכי אמר בירוש' תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש די"ל דדהגל"מ כממון דמי, אבל לרבנן אע"פ דאיתרבי משום לא ימצא, מ"מ כיון דהאחריות הוא משום הנדר ולא מחמת החמץ לא איתרבי

ג) ובבאור ד' הרא"ש שכ' דלרבא צ"ל בהרהינו, אפ"ל בהא דקני למפרע במעכשיו וכן לאביי משום למפרע הוא גובה, אע"ג דנכרי מישראל קונה במשיכה לר' יוחנן (וכ"כ התוס' דרבא ס"ל כר' יוחנן), עפמש"כ ר"י הלוי הובא בנימוקי יוסף בקדושין דבמשכון ליכא קנין משיכה כיון שאינו קונה לגופו רק לשעבוד, ויעוי' בקצה"ח סי' ע"ב דכל היכא דליכא משיכה קונה מעות ולפיכך מהני קנין מעות של הלואה. ואע"ג דלרבא מיירי במעכשיו מ"מ כיון דאי"ל שעבוד על שאר הנכסים ג"כ דינו כשעבוד וליכא בזה קנין משיכה וקנה במעות, אבל אם נימא שפטרו מאחריות ואין שום אחריות על הישראל ודמי לאפותיקי מפורש, ואם נאבד המשכון א"צ לשלם ממקום אחר, וכיון שהקנהו מעכשיו אם לא ישלם החוב הוי קנין גמור ולא שעבוד ואיכא בכה"ג קנין משיכה שהרי קונה אותו לחלוטין על תנאי אם לא ישלם, ובזה בנכרי לר' יוחנן דקונה במשיכה אינו קונה במעות וא"כ במאי קנה הנכרי כשלא הרהינו אצלו, וע"כ פי' לרבא דמיירי בהרהינו, משא"כ לאביי דס"ל למפרע הוא גובה אף בלא אחריות מ"מ בעת הלואה הוא בא בתורת שעבוד, ואח"כ כשגבהו לבסוף למפרע הוא גובה, וע"כ שפיר קונה במעות היכא דליכא משיכה (ויעוי' בצל"ח שהעיר קצת מזה באופן אחר)

ד) ומשה"ק עוד בסוגיין שם דהא דקאמר אבל נכרי מישראל לא קנה משכון דתיפ"ל דאף אי קנה משכון מ"מ הא לא נפקע רשות הבעלים, וביותר לשי' התוס' דבשעת הלואתו לא קנה רק דחשוב כמצוי בידו וא"כ איך יפקיע קנין הבעלים יפה העיר. ונראה בפשוטו לפ"מ שמדקדק רש"י במשנה שם וז"ל: ולקמן בגמ' מוקי לה כשהרהינו אצלו כו' איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוי דידי' עכ"ל. וכן בלשון רש"י ד' ל"א בד"ה לא קשיא וישראל שהלוה פליגי מאן דאסר סבר כיון שהרהינו בע"ח קונה משכון וליכא למימר הכא מכאן ולהבא גובה, מבואר מדרש"י דס"ל כיון דבע"ח קונה משכון למפרע הוא גובה לכו"ע. וע"כ לא פליגי אביי ורבא רק בשעבוד חוב סתם שאינו נקנה למפרע שאינו נכנס לרשותו, אבל במשכון דשלא בשעת הלואתו יש לו קנין גמור לקדש בו את האשה גם בשעת הלואה יש לו קנין לענין זה שאם יוגבה יהי' גובה למפרע, וכיון דלמפרע הוא גובה להכי מותר בהנאה אי הי' נכרי קונה המשכון וע"כ אמר דנכרי לא קנה משכון לכו"ע. ויעוי' בט"ז סי' תמ"ג שדן במשכון ישראל דעל המפקיד החיוב לבער, ולפמש"כ יצדקו דבריו דבאמת הא לא נפקע כח הלוה הממשכן מהחמץ ורק דהכא מיירי שהוגבה המשכון ולמפרע הוא גובה בכה"ג לכו"ע. (וקצת יש לתמוה לפ"ז בדהתו"ס שם בד"ה אלא לפמש"כ דמיירי שלא בא לידי גבי' למ"ד אינו עובר ס"ל דלא קני לי' והרי הי' ברשותו תיפ"ל דאף אי קנה לו מ"מ הא לא נפקע החמץ מהבעלים). שוב מצאתי במקור חיים שהרגיש מזה וכ"כ הריב"ש בסי' רצ"ו בשם הרמב"ן דפסחים מוכח דבמשכון למפרע הוא גובה. ולכאו' יש להעיר לפמש"כ האחרונים בשו"ת נוב"י מהדו"ת סי' ס"ג ובצל"ח סי' תמ"ג, ועי' בפרמ"ג דהא דאסור בהנאה לאחה"פ היינו דוקא היכא שעבר על בל יראה אבל משום מ"ע דתשביתו גרידא לא קנסו, ולפיכך דן הנוב"י' במת ער"פ ולא נכנס החמץ ברשות היורש דמשום תשביתו לחוד לא קנסו ואם השליך לרה"ר אחר חצות וזכה בו נכרי כיון שכבר יצא מרשות הישראל לרשות הנכרי לא עשה הכתוב כאלו הן ברשותו דרק בחמץ שלו אלא שנאסר בהנאה ואינו ברשותו עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, משא"כ אם זכה הנכרי והוי אינו שלו, יעוי' בספריהם שהאריכו בזה

ולפ"ז ק"ל במשכון שהרהינו אצל הנכרי כיון דמטי זמן איסורי' קמיאשי הבעלים מיני' אף בשעות דרבנן, וכמו דאמר בב"ק ס"ז וא"כ כיון דמונח ברשות הנכרי הא זוכה הנכרי בחצירו כמ"ש הפוסקים דגם בנכרי חצר קונה משום יד אף דליכא גבי' שליחות, וממילא כיון דהוי של הנכרי ולגבי הישראל אינו שלו לא עבר על בל יראה, ואף חיוב אסור דרבנן להשהותו אין עליו, וגם מ"ע דתשביתו מה"ת לא רמי עליו דמשעה ששית כבר נאסר החמץ וזכה הנכרי ובכה"ג הא לא קנסו, א"כ בדין שיהי' מותר החמץ לאחר הפסח (דמה שאמרו בב"ק שם זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות הוא בישראל דעובר בבל יראה וגם דאי יקנה לא יהי' בידו לומר הרי שלך לפניך: משא"כ בנכרי הא קונה ממילא בשעה שנאסר בהנאה והוי הפקר וזכי לי' חצרו)

ולכאו' הי' מתורץ בזה מאי דשני כשהרהינו אצלו, והא כשלא אמר מעכשיו לא מהני לרבא לשי' הרא"ש, א"כ עיקר חסר מן הספר דהו"ל לשנויי כשאמר מעכשיו, אבל לפ"ז א"ש דכיון שהרהינו אצל הנכרי ממילא קנה הנכרי ויצא מרשות הישראל לגמרי. אבל לפ"ז קשה על המסקנא דאמר דנכרי שהלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר משום דנכרי לא קנה משכון, דנהי דלא קנה בתורת משכון אבל יזכה בתורת מציאה כזוכה מן ההפקר דחצרו קונה לו שלא מדעתו ובודאי שאם יבוא הישראל לפדותו ביד הנכרי לעכבו לעצמו, ואי"ל משום דחצרו לא עדיף מידו וכמש"כ בשמ"ק ב"מ כ"ו ובמהרש"ל שם בד' התוס' ד"ה דשתיך שפי' דכיון שבא לידו קודם היאוש לא מהני וה"נ בחצרו דהא רבא ס"ל דיאוש של"מ הוי יאוש והכא לרבא קאי דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה. ועוד דהא בחמץ הוי כאבודה הימנו ומכל אדם דמהני היאוש לכו"ע. ולכאו' הי' נראה ליישב דהא באמת יאוש ברשותו לא מהני כמ"ש הנתיבות ובחמץ שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לא מהני היאוש להפקיע מידי בל יראה, אע"פ דהוי כאבודה הימנו ומכל אדם, מ"מ הא בחמץ עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לא מהני היאוש כל זמן שהוא ברשותו ורק בב"ק דס"ו דמיירי שהוא ביד הגזלן שפיר מקשה דיקנה ביאוש משא"כ במשכון ביד הנכרי. אלא דבאמת הא גם משכון הוי אינו ברשותו וגדולה מזו פירש"י היכא דאקדיש לוה דמצד השעבוד הוי אינו ברשותו) כיון שממושכן להמלוה. אך בזה י"ל למש"כ הגרעק"א לחקור בגזל ולא נתיאשו הבעלים דשניהם א"י להקדיש לפי שאינו ברשותו דהוא מצד קנין הגזלן (ובאבידה הוי ברשותו וכדמוכח ג"כ בב"מ דעובר משום לא תגזול), ומה"ט גם במשכון כיון דמלוה קנה משכון הוי אינו ברשותו