אחיעזר חלק חלק ג כה

עלה דעובר עליו בב"י כמ"ש השאג"א משום דדמי לגול"מ א"ש בפשוטו דהא אין עשה דתשביתו כלל. אולם לפמש"כ השאג"א דבקבלת אחריות עובר במ"ע דתשביתו נדחה, אלא דיש פנים לומר בשי' הר"י דס"ל כשי' רש"י בחומש בגי' המכילתא דנתמעט חמצו של נכרי מבתיכם, ובתשביתו דכתיב ג"כ בתיכם אי"ע ובקבלת אחריות דלא איתרבי לתשביתו, אי"ע, וכיון דליכא בזה תשביתו ול"ה נל"ע בטוה"נ והואיל אי בעי מיתשיל עלה, דל"ה רק כמו קבלת אחריות לפיכך עובר עליו אפי' במשהה ע"מ לבערו

טו) והנה השאג"א תמה ע"ד הר"י דס"ל דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו דא"כ בכל לאו הנל"ע גזל פאה ומשכון ואונס שגירש ונותר יהא מותר לעבור הלאו כשדעתו לקיים העשה, והא מד' הר"י מוכח דגם איסור דרבנן אין בו כשמשהה ע"מ לבערו והאריך לסתור דעת הר"י. ונראה דשאני חמץ דאינו ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, והטעם דהוי אינו ברשותו אע"פ דחזי לאחה"פ אם לא יעבור בב"י משום דהא מ"ע דתשביתו מתחיל משש שעות ולמעלה וכמש"כ המקו"ח וכיון דהכל מצווים עליו לבערו משום תשביתו ואינו ראוי להשהותו אין בו דין ממון לענין ב"י, מ"מ חידוש שחדשה התורה דאם משהה את חמצו ואינו מקיים מ"ע דתשביתו עד אחה"פ הרי מותר בהנאה ויש לו דין ממון ולפיכך גזרה תורה דעובר עליו בב"י כיון דבעצם החמץ יש לו דין ממון לאחה"פ אלא דמ"ע דתשביתו מעכב, אבל אם עובר נגד התורה ואינו משביתו עובר בב"י, אבל אם משהה אותו ע"מ לבערו לכשיקיים מ"ע דתשביתו הרי אגלאי מילתא למפרע שלא הי' בו דין ממון ואינו שלו וא"ע בב"י, ותשביתו שפיר מקיים דהא בתשביתו אין חדוש כלל דלולי תשביתו הוי ממונו וכיון דמקיים מ"ע דתשביתו הרי למפרע אין החמץ שלו ואינו עובר בב"י, ואף לריוה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה כ' המקו"ח דהוי אינו ברשותו משום מ"ע דתשביתו והא דראוי להסיקו תחת תבשילו הוי כמו שלכדה"נ, ונמצא דבעצם המ"ע דתשביתו שבא משש שעות ולמעלה סותר הלאו דב"י וע"כ ס"ל לר"י דרק במשהה ע"מ שלא לבערו עד אחה"פ ליהנות ממנו נגד המ"ע דתשביתו עובר על ב"י, משא"כ כשמשביתו בתוך החג אינו עובר למפרע, ולא דמי לכל לאו הנל"ע דבמקלקל ע"מ לתקן בודאי אסור לקלקל, אלא דבזה אי"ע בב"י דבכה"ג לא חידשה תורה, וכיון דב"י הוא חדוש אין לך בו אלא חדושו באופן שמשהה ע"מ להשהותו עד אחה"פ ולא במשהה ע"מ לבערו דבזה באמת העשה מתקן הלאו למפרע דע"י קיום העשה נמצא שלא עבר על ב"י לפי שאינו ברשותו

ובמש"כ י"ל משה"ק השאג"א מפסחים ה' ש"מ מדר"ע דלית לי' מתוך דאי אית לי' מתוך יש בו צורך קצת כמש"כ התו' משום בל יראה, והא במשהה ע"מ לבערו אינו עובר וליכא צורך קצת ומנ"ל דר"ע לית לי' מתוך יעו"ש. ולמש"כ י"ל דדוקא אי תשביתו מערב יו"ט א"כ הא קדמה מ"ע דהשבתה לבל יראה ועי"ז הוי חדוש דאינו ברשותו שאינו רשאי להשהות כמשכ"ל ועובר על ב"י ולא חדשה תורה רק במשהה עד אחה"פ, אבל אם נימא דתשביתו ביום הראשון א"כ הלאו דב"י והעשה דתשביתו בהדי הדדי קאתי וכ"ז שאינו משביתו הרי הוא עובר בעשה ול"ת ולכן הו"ל לאו דב"י כשארי נל"ע דאיכא איסורא ויש בו צורך קצת. אולם כל זה לד' המקו"ח דגם לריוה"ג אינו ברשותו משום תשביתו אבל למש"כ השאג"א דלריוה"ג הוי ברשותו ובידו לבטל ולהפקיר, ולריוה"ג אין זה חידוש וכמו שהוכחתי בסי' א' אות א' וכמו שמוכח מהתוס' כ"ט שם, דלהכי מעל לריוה"ג משום דראוי להסיקו תחת תבשילו, ומ"מ כתבו אליבי' במשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר, כשמבערו לבסוף. א"כ אין זה מספיק מש"כ דטעם דבל יראה חדוש הוא לפי שאינו ברשותו דלריוה"ג דמותר בהנאה אין זה חידוש כלל. סימן ד הערות בפסחים דל"א

א) ע"ד מה שהעיר גיסי מעכ"ת בפסחים ל"א דמקשה אא"ב למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה, והק' דמ"מ הא הוי באחריות של הישראל, לפי ההו"א שהוא ביד ישראל. והנה על ד' הגמ' לק"מ לפמש"כ התו' והרא"ש דמיירי שהוא בלא אחריות, אלא דד' הרא"ש תמוהים, שכ' דלרבא דמיירי במעכשיו והרהינו דאם לא הרהינו עובר הישראל מצד האחריות, וקשה מאי נפ"מ בין אביי ורבא דכמו דלאביי בע"כ צ"ל דמיירי בלא אחריות, גם לרבא במעכשיו כן. וכבר תמהו בד' הרא"ש יעוי' בק"נ שם ובתומים סי' ע"ב, ובמקור חיים סי' תמ"א כ' לתרץ דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה שעבוד כקנין ואין אוסרין החמץ להפסיד השעבוד של נכרי יעוי"ש היטב שכ' לתרץ בחכמה. אולם מד' הרא"ש מבואר בפירוש דלאביי מיירי שאין אחריות לישראל עיי"ש

ובד' הגמ' גופא ל"ק בלא"ה דאף אם הוא באחריותו מ"מ י"ל לפי המבואר בירושלמי פסחים ומובא בח"י סי' ת"מ דחמץ של נכרי שקבל עליו הישראל אחריות מותר בהנאה לאחה"פ, וא"כ מצד האחריות לא נאסר בהנאה. וא"ש ג"כ משה"ק הק"נ בד' הרא"ש שם על ד' הגמ' דמקשה בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ה"ה עובר, דהא י"ל בפשוטו כיון דבלא הרהינו מיירי והחמץ ביד ישראל להכי ד"ה עובר משום קבלת אחריות ונאסר בהנאה לאחה"פ אבל לפ"ד הירושלמי א"ש דמצד קבלת אחריות מותר בהנאה לאחה"פ

אולם מד' התוס' והרא"ש מבואר דמשכון שאני דכיון שיש לו שעבוד על החמץ או להיפך היכא שהחמץ הוא שלו ומשועבד להנכרי, אף דלמפרע הוא גובה מ"מ גרע מפקדון, דבזה הוה קנס לישראל שאין בידו לפדות המשכון דנאסר בהנאה, משא"כ בפקדון דמחזיר לו בעין וא"ל הש"ל (ויעוי' בתוס' שבועות מ"ד בד"ה שומר בלא דר' יצחק יאסור בהנאה יעו"ש), וגם בלא הרהינו היכא דאיכא שעבוד על החמץ גרע מפקדון ולפיכך נדחקו לומר דמיירי בלא אחריות

ב) ולכאורה הייתי אומר דע"כ לא מחייב חיוב אחריות בחמץ אלא היכא שהאחריות מחמת החמץ גופא כמו בשומר אי מיגניב ואי מיתביד, משא"כ היכא דהאחריות בא מצד אחר לא משום החמץ, רק שהחמץ הוא גרם לאחריות, דמה שמשלם אם נאבד המשכון הוא משום החוב ולא מצד החמץ, בכה"ג גרם הנאה לא ריבתה תורה. ומש"כ התוס' והרא"ש דמיירי בלא קבלו אחריות כונתם אחריות המשכון מצד שמירה במלוה הישראל על חמצו של נכרי או גם במלוה נכרי על חמצו של ישראל והחמץ ביד ישראל ולא קבל עליו הישראל שמירת החמץ, אבל מה שהישראל מחויב לשלם חובו אם יאבד המשכון אין זה אחריות מחמת תשלומי החמץ. ובזה מתורץ קו' המג"א