אחיעזר חלק חלק ג כד

בודאי ראוי לקונסו שאסור לאאה"פ אע"פ שלא עבר בב"י בשביל הבל יראה של הנפקד. אולם לא אדע למה הצטרך הצל"ח לזה אפי' אם נימא דקנסו להמפקיד בשביל הנפקד שעובר בב"י מ"מ הא אנו דנין ע"ז אם הנפקד עובר בב"י, וכיון דהמפקיד אינו עובר אם נימא שגם הנפקד אינו עובר ראוי להשהותו לאחה"פ ומותר לאחה"פ לפי שלא עברו על ב"י לא המפקיד ולא הנפקד ממילא יש בזה חיוב אחריות להכי עובר הנפקד, ואע"פ דכיון שעובר אסור לאחה"פ מדרבנן וממילא אין אחריות עוד על הנפקד ובדין שלא יעבור מ"מ א"א לומר שאינו עובר דא"כ יש בו אחריות וראוי שיעבור עליו בבל יראה, -- ולפי שי' הצל"ח דאי נימא דעובר אין בו שווי ממון ע"כ אינו עובר, ממילא לא משכח"ל גם לר"ש חיוב אחריות אף לדעת הגאונים דהמפקיד אינו עובר דכיון דאי נימא דהנפקד עובר ממילא אינו ראוי להשהותו ואין בו גם גורם לממון ופקע מיני' חיוב אחריות דהא גם המפקיד מחוייב להפריש את הנפקד מאיסור ב"י ואי אמרת דעובר הנפקד ואין בו שיווי ממון ממילא אינו עובר ומאיזה טעם כתבו הגאונים דהנפקד עובר כיון דאין חיוב אחריות על ישראל הנפקד

גם מה שחילק הצל"ח בדברי הגאונים דהיכא דיש על המפקיד חיוב אונסין חייב בביעור מדרבנן והיכא דליכא חיוב אונסין שקיבל הנפקד גם אחריות אונסין אי"ח בביעור גם מדרבנן, ומתרץ בזה קושית הר"ן ממתניתין דכל שעה דמלוה על חמצו ולהכי אינו אסור לאחה"פ בכה"ג הוא כמילתא בלא טעמא, כיון דמן התורה אין נפ"מ למה חילקו בחיוב ביעור מדרבנן, ועוד דכ"ז בנפקד נכרי אבל בנפקד ישראל הא בודאי גם המפקיד מחויב בביעור להפריש את הנפקד מאיסור כמשכ"ל, וכיון שמבואר בדברי הגאונים דנפקד ישראל מחויב לבערו היכא שקבל עליו אחריות אף דגם לר"ש אין חיוב אחריות בפועל הרי מוכרח מזה דלא כהצל"ח וטעמו של דבר דבחמץ שעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו משגיחינן בלאו דב"י כמו שלא הי' איסור חמץ ולולי איסור חמץ הי' ברשותו עובר עליו, וכל היכא שאיסור חמץ גורם שתפסק אחריות ולולי האיסור הי' לו גורם לממון כממון דמי עובר בב"י, ובחמץ ריבתה תורה דגול"מ כממון דמי לכו"ע והוי כשלו ממש וכיון דלולי איסור חמץ הי' לו גול"מ עובר בב"י ומה"ט עובר ג"כ בב"י בטוה"נ כמשכ"ל משום דלולי איסור חמץ הי' לו טוה"נ לפיכך עובר עליו, (שו"מ שכ"כ המקו"ח בסי' תמ"ח לדינא בנידון הנוב"י במת ערב פסח והניח החמץ ליורשיו יעוי"ש) (ומש"כ הצל"ח שם דבשל גבוה לא משכח"ל חיוב אחריות דאע"פ דהקדש אינו עובר בב"י מ"מ הא לר"י דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה איננו ראוי לפדיון וממילא דפסק חיוב אחריות כמו בשל ישראל, אכתי משכח"ל בקדשים שחייב באחריותן שאמר הרי עלי ובזה אע"פ שנאסר החמץ לא פקע חיוב אחריות נדרו וכמו שמבואר בירושלמי בקדשים שחייב באחריותן אי אתה רואה. ואפ"ל דלר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה א"כ פקע דין הקדש מיני' כקדשי בה"ב שמרדו וכקדשים שמתו כיון דלא חזי לכלום לעולם, והא דחייב באחריותו משום הנפקד שאמר הרי עלי אע"פ דהחמץ איתא בעיני' ג"כ נתחייב באחריותו דמה לי אי נפל הבית דחייב באחריותו כמבואר בחולין קל"ט לכו"ע ומה לי אם נאסר משום חמץ כיון דפקע הקדש מיני' הרי הוא מחויב להביא אחר לבה"ב, וא"כ כיון דנאסר משש שעות ומעלה ומחויב להביא אחר א"כ אין הקדשים נוגע להמקדיש כלל והרי הוא כהפקר דעלמא דפקע דין הקדש מיני', ולהכי ל"ש חיוב אחריות לר"י אף באופן שאמר הרי עלי, וכ"ז לר"י דס"ל דחמץ לאחרה"פ אסור בהנאה, אבל לר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר בהנאה ואין ב"י בשל הקדש לא פקע דין הקדש מיני' ולא דמי למרדו כיון דראויים לאחה"פ ממילא דיש בזה חיוב אחריות באומר הרי עלי, ולמש"כ דלא כהצל"ח משום דכיון דלולי איסור חמץ הי' מחויב באחריות עובר בב"י וא"כ גם לר"י בשל גבוה באמר הרי עלי אע"פ דעכשיו אין נפ"מ כלל ומחייב להביא אחר, מ"מ כיון דלולי איסור חמץ הי' כשלו משום גורם לממון לפיכך עובר עליו בב"י, א"כ ה"נ בקדשים שחייב באחריותן עובר בב"י

ולמש"כ לסתור דברי הצל"ח דגול"מ כממון דמי בחמץ וכמו שהחידוש בשלו משום דלולי איסור חמץ הוי ברשותו כ"כ באחריות כיון דבלאו איסור חמץ יש בו גול"מ עובר. והנה לר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה החידוש בין בלאו דב"י ובין בעשה דתשביתו. אבל לר"ש דס"ל דלאחה"פ מותר בהנאה והוי גול"מ לאחה"פ לולי הלאו דב"י ורק משום דמחוייב בע' דתשביתו הוי אינו ברשותו ובמ"ע דתשביתו אין בו חידוש דהא לולי תשביתו יש בו גול"מ כמש"כ באות י' א"כ י"ל דהיכא דלולי חיוב השבתה אין בו גול"מ אינו עובר במ"ע דתשביתו, ולפ"ז עדין יש לדון לשי' החולקים על הגאונים דהמפקיד עובר א"כ פסק האחריות מישראל הנפקד וממילא אין גם למ"ע דתשביתו גול"מ לגבי הנפקד, והא במ"ע דתשביתו אין כאן חידוש וכיון שאין בזה חיוב אחריות כלל א"כ מה"ט אין על הנפקד ישראל מ"ע דהשבתה וב"י שפיר עובר משום דב"י הוי חידוש גם בשלו וגול"מ כממון דמי, אבל בתשביתו דאין בו חידוש כלל בשלו א"כ בשל אחרים בקבלת אחריות שהמפקיד ישראל בדין הוא שאין הנפקד מחוייב במ"ע דתשביתו

ולפמש"כ דכיון דעל תשביתו אין חידוש בישראל שהפקיד חמץ אצל נפקד ישראל שקבל עליו אחריות אין הנפקד מחוייב במ"ע דתשביתו, נראה דגם בטוה"נ למש"כ באות ד' דלהכי עובר בב"י אף שאין טוה"נ בחמץ וגם שאין טוה"נ ממון רק לגבי בל יראה דנתרבה גול"מ כמ"ש השאג"א, רק משום דלולי איסור חמץ הי' לו טוה"נ ובכה"ג עובר בב"י כמו שעובר הנפקד ישראל משום שקבל עליו אחריות, משום דלולי איסור חמץ הי' בו אחריות והי' בו גול"מ ומה"ט עובר בב"י, אבל על מ"ע דתשביתו אינו עובר משום דבתשביתו אין חידוש וכיון שאין בזה כעת טוה"נ אינו עובר ובזה מיושב משה"ק השאג"א לד' רש"י דהמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר, א"כ במפריש חלה בטומאה ביו"ט כיון דמשהה על מנת לבערו א"כ מאי איכפת לן דתחמיץ ויעבור בב"י הלא משהה ע"מ לבערו אח"כ. ולמש"כ א"ש דדוקא בחמץ שיש בו מ"ע דתשביתו והוי נל"ע ומתקן למפרע אינו עובר במשהה ע"מ לבערו, אבל בטוה"נ למשנ"ת דאין בו מ"ע דתשביתו משום דהא לכשנחמץ אין בו טוה"נ ואפי' ישהה אותו לאח"ז לא יהא ממונו דהא טוה"נ אינו ממון ורק גול"מ יהא לו והוי כגורם דגורם, אלא דב"י עובר משום דלענין ב"י עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כמו שלא הי' איסור חמץ כלל, וממילא דיש לו עכשיו טוה"נ קודם שנתחמץ ויש לו גול"מ, וכ"ז בב"י דהוי חידוש משא"כ על מ"ע דתשביתו דאין בו חידוש אלא שעובר משום דאי אמרת דאינו עובר יש בו גול"מ לאחה"פ, וכ"ז בחמצו ממש אבל בטוה"נ דגם אי אמרת דאינו עובר אין בו גם לאחה"פ רק גול"מ ובאופן זה הוי גורם דגורם א"ע במ"ע דתשביתו, והא דהואיל אי בעי מיתשיל עלה י"ל דלא גרסינן, כמ"ש רש"י בסוף הסוגי'

והנה למש"כ הצל"ח והמקו"ח דאין מ"ע דתשביתו בקבלת אחריות י"ל דלהכי בטוה"נ והואיל אי בעי מיתשיל