אחיעזר חלק חלק ג כג

חשוב רשותו ומצוי אצלו, ומה בכך שיפקיר ביתו כיון שהוא שמור אצלו ועומד בצדו חשוב מצוי אצלו, אבל במוציא את החמץ למקום הפקר שאינו שמור ת"י בעל החמץ בודאי מהני כמו דמהני לשי' הרמב"ן במופקד, ואם מוציאו לרה"ר למקום הפקר גם לד' החולקים ע"ד הרמב"ן אפשר דמהני דדוקא במופקד אצל אחר דפקדון הוי ברשותו ובידו להקנותו ולהקדישו ס"ל דעובר על ב"י, אבל ברה"ר שאינו שמור דהוי אינו ברשותו כיון דהוי מקום הפקר כמו שא"י להקדישו כ"כ אינו עובר על ב"י דהא אינו ברשותו ממש, והא דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו היינו משום אסוה"נ, אבל מה שאינו ברשותו בפועל כמו שאין הנגזל עובר בב"י כמ"כ אינו עובר אם מונח במקום הפקר ובירושלמי פ' כל שעה, לא יראה לך אית תניי תני לך אין אתה רואה רואה את בפלטייא, אית תניי תני אפילו בפלטייא, מ"ד לך אין אתה רואה רואה את בפלטייא בשהבקירו קודם לביעורו, מ"ד אפילו בפלטייא כשהבקירו לאחר ביעורו: ומבואר לכאורה דלאחר ביעורו היינו אחרי חצות אי אתה רואה אפילו בפלטייא, ולא מהני מה שהוציא לשוק, וזהו נגד חידוש האחרונים דבמוציא מרשותו למקום הפקר אחר חצות אינו עובר. ואולם אפ"ל בהמשך הירושלמי שם א"ר בון ב"ר חייא תיפתר בקדשים שחייב באחריותן, ואין לזה קשור ובאור, ואפ"ל דבקדשים דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא בנאבדו כמבואר בחולין דקל"ט דלא פקע רשות גבוה, ויש עליו אחריות אם כלה ונשרף כמו במת השור וכו' ובכה"ג עובר אפילו בפלטיא, וצ"ע. סימן ג'

יד) הצל"ח בפסחים ה' כתב לחדש ע"ד המבואר בשו"ע סי' ת"מ ס"ד ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל נכרי אע"פ שקבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו המפקיד. והבאר הגולה הגי' שם אף המפקיד שהרי פסק בשו"ע שם שאם קבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו הנפקד, והלבוש כ' שאין הנפקד חייב לבערו לפי שהמפקיד חייב לבער אבל הוא בלי טעם. והצל"ח בד"ה ואען ואומר יצא לחדש דהדבר תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש ולר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור מן התורה אפי' בחמצו של נכרי וא"כ תיכף כשהגיע חצות היום נאסר החמץ ונעשה כעפרא בעלמא ופסק אחריות מעל החמץ כגון שלא הי' במקום ההוא נכרי למוכרו. וכיון שפסק אחריות וגוף החמץ אינו שלו מהיכ"ת יעבור על בל יראה, ואע"פ שכל חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו היינו בחמץ שלו, לא כן בפקדון של אחרים. הא למה זה דומה לקבל הפקדון באחריות והתנה בפירוש שאינו מקבל אחריות רק עד שש שעות עכ"פ דבודאי אינו עובר הנפקד וה"נ הא כלה אחריותו, ולא דמי למקבל פקדון מהנכרי דאחריותו עליו דאע"פ שנאסר בהנאה לישראל הא אצל המפקיד הנכרי לא נאסר והנפקד חייב באחריותו. וכ"ז לר"י אבל לר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר בהנאה שייך שפיר אחריות דהא לאחה"פ יהא מותר, וכ"ז מן התורה אבל למאי דקנסו רבנן לפי שעובר על ב"י, אם עובר המפקיד ויש בזה קנס להמפקיד ואסור החמץ לאחה"פ משום קנסא ממילא דאין כאן אחריות לגבי הנפקד, אבל אם אין המפקיד עובר אע"פ שעובר הנפקד מ"מ לא יהא מזה קנס להמפקיד דהא הנפקד יכול לומר לו הש"ל וכמו שהעלה הנוב"י בתשובה סי' כ' בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דמותר לנגזל שלא קנסו חכמים לנגזל שלא חטא, וכיון דלאחה"פ מותר בהנאה אם עובר עליו הנפקד שוב יש בו אחריות דהא יש בו סופו ממון אצל המפקיד לאחה"פ להכי עובר עליו הנפקד, ולכן כתבו הגאונים שהנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד דתלוי זב"ז דכיון שאין המפקיד עובר ממילא עובר עליו הנפקד (ואע"פ שהר"ן כ' דחייב בבעור מדרבנן ואסור בהנאה לאחה"פ הא כ' בדעת הגאונים דהיכא דקבל עליו הנפקד גם אחריות אונסין אינו חייב בבעור גם מדרבנן) וכ"ז לד' הגאונים, אבל לד' החולקים עליהם רבינו יונה והרא"ש וכמש"פ בשו"ע סס"י ת"מ שהמפקיד עובר אע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות ממילא גם לר"ש אסור אחה"פ מדרבנן שקנסוהו הואיל ועבר עליו בב"י, ולפ"ז ל"ש אחריות על הנפקד שה"ה עפרא בעלמא ואין הנפקד חייב בביעורו, וכ"ז בחמצו של ישראל אבל בחמצו של נכרי ודאי הנפקד חייב באחריותו וחייב לבערו, והצל"ח האריך בזה לפלפל בסוגית הגמ' בפסחים דגם בשל גבוה אינו חייב באחריות מה"ט יעוי"ש, זהו תו"ד

והנה מ"ש הצל"ח דלר"ש דלאחה"פ מותר בהנאה מן התורה שייך אחריות אע"פ שעובר המפקיד, תמהני דהא כיון דעובר המפקיד אסור להשהותו והכל מצווים עליו לבערו וממילא אין בו דין ממון ולא דמי לחמץ של הקדש דמעל לפי שאין בו ב"י, וא"כ גם לר"ש פסק אחריות מהנפקד

גם מש"כ הצל"ח בדעת הגאונים דלפי שהמפקיד אינו עובר להכי עובר הנפקד משום דיש בו אחריות לגבי המפקיד עדיין יקשה דמשש שעות ולמעלה דנתחייב בהשבתה ושוב אינו ראוי להשהותו וממילא אין בו דין ממון ופסק אחריות וא"כ איך יעבור בב"י, ואולי הצל"ח לשיטתו בפסחים כ"ט דבקבלת אחריות אינו עובר על תשביתו, אבל לפ"מ שהעלה השאג"א דילפי' שאור דהשבתה משאור דראי' וכ"כ הצל"ח בד"ה דלהכי אינו עובר בשל אחרים בהשבתה דלא כתיב גבי לך דילפי' שאור דהשבתה משאור דראי' ומחויב במ"ע דתשביתו וממילא שאינו ראוי להשהותו ואין עוד חיוב אחריות, מהיכ"ת יעבור עליו הנפקד, ואולי י"ל דכיון דנתחייב בהשבתה נתחייב ג"כ בלאו דב"י כמו שצדדנו לעיל באות י"ב, ואפשר דמש"כ הגאונים דהנפקד חייב בבעורו ולא המפקיד היינו על מ"ע דתשביתו דנתחייב בזה משום דלולי חיוב דתשביתו יש עליו אחריות, אבל על בל יראה אינו עובר גם הנפקד

גם בעיקר הנחה דלר"ש דמותר לאחה"פ אע"פ שעובר עליו הנפקד יש בזה אחריות לגבי המפקיד כיון דראוי לאחה"פ בפשוטו נראה דכיון דבתוך הפסח אסור בהנאה אם יגנב או יאבד אסור להמפקיד לקבל דמי אסה"נ ורק לאחה"פ רשאי ליהנות ולקבל אבל הדבר תלוי לפי פשטות הסוגיא דפסחים כ"ט בדין גול"מ דלר"ש מעל דכממון דמי, וא"כ למאי דקיי"ל כרבנן דר"ש דדהגול"מ לאו כממון דמי א"כ אין כאן בעלים כלל שיהא מחויב באחריותו (ועי' משכ"ל באות י"ג בס' הפנ"י דלגבי הדיוט אפשר דהוי ממון) ובדין הוא דגם אי לאחה"פ מותר בהנאה מ"מ אין כאן חיוב אחריות כלל למאי דקיי"ל דלא כר"ש בדהגול"מ וקשה על מש"כ הגאונים דהנפקד חייב בביעורו כיון דלסברת הצל"ח פסק האחריות היכא דהמפקיד ישראל מהיכ"ת יעבור הנפקד

והנה מש"כ הצל"ח דגם אם הנפקד עובר בב"י מ"מ לא קנסו להמפקיד כמו שהעלה בתשובה דמותר להנגזל, כבר חלקו המחברים ע"ז, ולהדיא מבואר בלקוטי הרמב"ן פסחים ל"א דאסור להנגזל משום דגם באונס קנסו יעוי"ש, וגם עיקר הדמיון לנגזל גם לפי שיטתו אינו עולה יפה דהא נגזל אנוס הוא וכיון שאין קנס להגזלן דיכול לומר הש"ל דעתו דמותר לנגזל, משא"כ במפקיד שאינו אנוס כלל וסופו לקבל מהנפקד חזרה ואע"פ שאינו עובר המפקיד מ"מ הא מחוייב גם המפקיד להפריש את הנפקד מידי בל יראה וחייב בביעורו כמו שאמרו שהכל מצווים לבערו וכיון שאינו אנוס