אחיעזר חלק חלק ג כב

דעת הר"מ כד' הראב"ד שאינו עובר וכמ"ש הרמב"ם בפתיחה שם יעוי"ש. וצ"ל דאעפ"י דאחרי מ"ע דתשביתו הרי הוא כשארי איסוה"נ וזכה הנכרי מ"מ כיון שגרמה לזה מ"ע דתשביתו הרי הוא ברשותו גם לענין בל יראה, וכמו שכל חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ומאי דהוי אינו ברשותו לר"ש דמותר לאחה"פ לולי האיסור דב"י הוא משום מ"ע דתשביתו וכמשכ"ל באות ה', וה"נ מה שגרם מ"ע דתשביתו שלא יהא בו דין ממון ושיזכה הנכרי עי"ז לא מהני להוציאו מידי בל יראה ולא דמי להמשליך ברה"ר אחר חצות וזכה נכרי, דאעפ"י שעבר הישראל על תשביתו מ"מ לא עבר על בל יראה שכ' האחרונים דבכה"ג לא קנסו לאחר הפסח, דשאני התם דקנין הנכרי לאו משום גרם דתשביתו ואיסוה"נ, דאלו לא הי' נאסר מצד חמץ והי' משליך לרה"ר הוי הפקר והי' זוכה הנכרי, וממילא דהוי אינו שלו בפועל משא"כ בזה המופקד ושמור לטובת הישראל רק משהגיע זמן איסורו ונתחייב בהשבתה ונאסר בהנאה ואין בו דין ממון זכה הנכרי, ולולא חיוב השבתה לא הי' זוכה הנכרי, ממילא כמו שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לחמצו שברשותו ה"נ עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו להמופקד ביד נכרי

אולם למש"כ יקשה ע"ד הגאונים דס"ל דהמפקיד חמצו ביד נכרי אינו עובר עליו משום דהנכרי זכה, כמש"כ המקו"ח, אבל עדיין יתחייב לבערו מן התורה משום מ"ע דתשביתו, דהא לולא חיוב השבתה לא הוי מאיסוה"נ כיון דראוי להשהותו לאחר זמן, וממילא שלא הי' זוכה הנכרי כלל, ומשום זה ראוי שיחויב במ"ע דהשבתה וא"כ אין ראי' מהמכילתא דמיירי לענין הלאו דב"י דמקיש שם בתים לגבולין ולפיכך אינו עובר משום דכבר זכה הנכרי, אבל במ"ע דתשביתו מנ"ל דבכה"ג אינו עובר דהא מה שהוא ביד הנכרי הנפקד חשוב ברשותו של המפקיד וכיון שלא זכה בו הנכרי "בתיכם" קרינן בי'

וכנראה בשי' הגאונים דס"ל דכיון דאיסוה"נ אין לו בעלים כלל גם בחמץ אע"פ שמותר לאחר זמן ויש לו שיווי ממון אין לו בעלים ורק דין דבר הגול"מ יש לו וכמו שאמרו בפסחים כ"ט בהקדש דתלוי אי גורם לממון כממון דמי, וכיון דקיי"ל כרבנן דר"ש ודהגול"מ לאו כממון דמי אינו חשוב בעלים והוי הפקר וכל נכרי המחזיק בו זכה, ולהכי זכה הנכרי הנפקד בחצירו ועל כן אין הישראל מחויב במ"ע דהשבתה

ולמשנת"ל בשי' הגאונים, דלהכי אם הנפקד ישראל לא קיבל עליו אחריות עובר המפקיד משום דכיון דהנפקד אינו עובר אם גם המפקיד לא יעבור הרי ראוי להשהותו מן התורה ויש בו גול"מ דעבר בחמץ לכו"ע, ומ"מ אינו עובר רק במ"ע דתשביתו דהוא משש שעות ולמעלה, אבל כיון שנתחייב המפקיד בהשבתה שוב אין בו גורם לממון ואין בו דין ממון ואין חצר הנפקד קנוי להמפקיד והוי אינו ברשותו וע"כ אין המפקיד עובר אחרי כן בבל יראה משום דהוי אינו ברשותו, והגאונים שכתבו דהנפקד קבל עליו אחריות היינו שאין המפקיד חייב בביעורו כלל, אבל היכא שלא קבל עליו הנפקד אחריות המפקיד חייב במ"ע דתשביתו אבל בבל יראה אינו עובר, מיושב בזה המכילתא שסתם הדין לגבי בל יראה ולא נזכר מדין אחריות לגבי הנפקד משום דבין בנכרי ובין בישראל כל שנפקד ביד אחר אינו עובר בב"י אף שלא קבל עליו הנפקד אחריות בנכרי משום דזכה הנכרי, ובישראל משום דכיון דנתחייב בהשבתה שוב החמץ ברשות הנפקד ולא ברשות המפקיד דאין בו דין ממון לפי שא"י להשהותו משום מ"ע דתשביתו. אולם לדידן דגם לר"ש חמץ לאחה"פ אסור בהנאה מדרבנן משום דקנסא קנסו, ואפילו היכא שמופקד ביד הנכרי לד' הגאונים כמש"כ הר"ן בפ' כ"ש במלוה על חמצו, דכיון דצריך בעור מדרבנן אסור לאחה"פ וכיון דנאסר משעות דרבנן לפני השבתה וזכה הנכרי והוי שלו וגם אינו רשאי להשהותו לאחר זמן דאח"ז ג"כ אסור בהנאה מדרבנן להכי גם מ"ע דתשביתו אין בו אפילו שלא קבל הנפקד ישראל אחריות, ואין חילוק לפ"ז בין קבל עליו הנפקד ישראל אחריות או לא קבל עליו הנפקד אחריות

יד) כל זה כתבתי לפ"ד המקו"ח בשי' הגאונים והמכילתא דמה שאינו עובר בהפקיד ביד הנכרי לפי שזכה הנכרי והוי אינו שלו, אבל באמת מפשטות ד' המכילתא והגאונים נראה דאינו עובר לפי שאינו ברשותו, ואפילו אם נתכון הנכרי שלא לזכות דבכה"ג בודאי אין חצירו קונה לו מ"מ אינו עובר המפקיד. וכ"נ מד' הרמב"ן ופשטות הדברים כמש"כ השאג"א להוכיח דמש"כ הגאונים קבלת אחריות הוא שיעבור הנפקד, אבל המפקיד אינו עובר. ומשה"ק הרא"ש דהא כיון דשאול רשותו לממון המפקיד בית המפקיד קרינן בי' א"ש כמשכ"ל דכיון דכשהגיע זמן איסורו ונאסר בהנאה ואין בו דין ממון ממילא אינו קנוי להמפקיד, ואע"פ דלר"ש חזי להשהותו לאחה"פ מ"מ י"ל דדהגול"מ כממון דמי לא נתרבה רק על לאו דב"י על חמצו שראוי לאח"ז או על חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות, אבל לא נתרבה לשארי דברים וכיון דהרשות הוא של אחרים ורק שקנוי להמפקיד וכיון דדגול"מ בכה"ג לאו כממון דמי ואין לו דין בעלים וממילא אינו קנוי לו ואפילו תימא כיון דעכ"פ יש בזה שווי ממון להבעלים ויש חפץ בהשתמשות רשותו קרינן בי', י"ל דהמכילתא אתי כר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה, ולדידן דקי"ל דמדרבנן אסור לאחה"פ לפי שצריך בעור מדרבנן ממילא אין בו דין ממון ואינו קנוי להמפקיד ואינו ברשותו

ובזה י"ל ג"כ מה שתמה רבינו יונה ע"ד הגאונים מהא דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, הרי דחזינן דתלוי בממון ולא ברשות דכיון דהוי ממון הקדש חשוב רשות הקדש, וה"נ בחמץ כיון דהחמץ הוא של המפקיד ישראל ביתו קרינא בי' כמו שפי' השאג"א כונתו ולמש"כ א"ש בפשיטות דשאני חמץ כיון דאסור בהנאה ואינו ממונו של המפקיד אינו ברשותו קרינא בי', משא"כ בהקדש המופקד ביד הדיוט שפיר בית הקדש קרינן בי', -- ובל"ז יש לחלק דשאני הקדש דכ"א הוי כגזבר, וכל מקום שמונח ההקדש הוי בעליו (ויעוי' בירושלמי תרומות אי גזבר כבעלים דמי או כאחר דמי) וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואי אפשר לומר שאינו ברשות הקדש וע"כ בית הקדש קרינן בי' כיון שהוא ממון הקדש דתמיד זהו רשות הקדש, משא"כ בהדיוט שיש בעלים מיוחדים ורשות מיוחד ולהכי כל שהוא בבית אחר נתמעט מבתיכם, ולהכי דעת הגאונים עפ"י דרשת המכילתא שאינו עובר עליו (ועי' בדו"ח להגרעק"א במערכה פסחים אי בעינן גזבר דוקא מש"כ בזה)

והשאג"א כ' בשי' הרמב"ן דגם אם מוציא מרשותו סגי, והמקו"ח כ' ע"ז שזוהי תורה חדשה, ובאמת לשי' הרמב"ן ודעימי' ע"פ דרשת המכילתא בודאי דאינו עובר עליו כל שאינו ברשותו ואינו קרוי בבתיכם, דמה אם החמץ המופקד ביד אחר דשאול המקום להמפקיד חשוב אינו ברשותו, מכש"כ היכא שמוציא מרשותו ואינו שמור ביד הנפקד. והמקו"ח תמה ע"ז דלפ"ז במוצא חמץ ביו"ט דכופה עליו את הכלי הא יש לו תקנה להפקיר רשותו, ובאמת מד' השאג"א נראה דמהני שיפקיר רשותו, אבל בפשוטו נראה דלא בעינן בתיכם שיהא ביתו ממש כמו לענין מזוזה, דהא בבל יראה סגי במה שהוא אצלו בידו וכמ"ש המקו"ח לענין שכירות, דאע"פ שאין לו קנין הגוף מ"מ חשוב זה ברשותו א"כ לאו דוקא שכירות אלא כל שהוא משתמש ושמור אצלו