אחיעזר חלק חלק ג כא

תשביתו עכת"ד. והנה מש"כ דאם זכה בו הנכרי לא אוקמי' רחמנא ברשותו ולהכי ישראל המפקיד אי"ע כ"כ הנוב"י והרבה מהאחרונים והיא סברא ישרה, אולם מה שמחלק המקו"ח בחמץ מופקד אצל ישראל דבקיבל עליו הנפקד אחריות ויש לנפקד גורם לממון. לפיכך החמץ של הנפקד ויצא מרשות המפקיד, תמיהני כיון שנאסר בהנאה איזה אחריות יש על הנפקד, ונהי שעובר בבל יראה כמו שעובר בחמץ שלו דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ולולא איסור חמץ הי' לו אחריות והוי כממונו, אבל עכשיו אין לו אחריות בפועל, וכמו שיצא החמץ מרשות המפקיד דהוי שלו ממש כמו"כ יצא מרשות הנפקד ולא נכנס לרשותו כלל, והד"ק מה בכך שהנפקד עובר בב"י משום קבלת אחריות יעבור גם המפקיד דהוי שלו ואינו ברשותו ולא נכנס לרשות ישראל. וכן מה שהעלה המקו"ח לדינא דלא מהני אם מוציאו תוך הפסח לרשות נכרי דאין החצר קונה לנכרי דלאו ממון הפקר הוא רק ממון ישראל, שהרי כבר עשאו רחמנא ממון ישראל, הוא תמוה למאד, דאטו אם עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לבל יראה ותשביתו הם קנין ממון הישראל, הרי החמץ אסור בהנאה כשארי איסוה"נ ומצווה לבערו והוי הפקר ולמה לא יזכה הנכרי ובודאי דהוי של הנכרי ממש כמו שזוכה בשארי איסורי הנאה. אלא שי"ל סברא אחרת דכיון דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ונתחייב בבל יראה ובהשבתה לא מהני אפילו זכה הנכרי להפקיע מידי בל יראה כמו שלא מהני האיסוה"נ להפקיע מבל יראה ורק באופן שזכה הנכרי והוי שלו מקודם שנתחייב בב"י לא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ודבר זה צ"ע

יב) ועל כן נראה שהחילוק בין קבל עליו הנפקד ישראל אחריות או לא הוא מטעם אחר, דבודאי גם הגאונים מודים לסברת הרא"ש דכיון שהשאילו הנפקד לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו, אלא דבחמץ כיון דכשהגיע זמן איסורו נאסר בהנאה אין זה ממון של המפקיד ול"ש לומר דכיון שהשאילו הנפקד לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו דהא אין זה ממונו כלל. ולכן בהפקיד אצל נכרי אם נימא דאין המפקיד עובר לפי שאין זה ביתו א"כ למאי דקי"ל כר"ש דלאחר הפסח מותר הוי ממון הישראל דיש בו גורם לממון וממילא ראוי שתהא הרשות שאולה להמפקיד לשמירת ממונו ובדין שיעבור בב"י, אולם כיון שהגיע זמן איסור ונאסר בהנאה זכה הנכרי בחצרו והוי של הנכרי ממש ולא העמידו הכתוב ברשות ישראל בכה"ג להכי אינו עובר כמש"כ המקו"ח אבל בישראל אם לא קבל הנפקד ישראל אחריות ואינו עובר עליו הנפקד וחשוב ביתו של המפקיד דאעפ"י שאסור בהנאה מ"מ אי נימא דאינו עובר יש להמפקיד בזה דין גורם לממון, דהא אין הנפקד ולא המפקיד עוברים בב"י וראוי החמץ להשהותו לאחר הפסח ומותר מן התורה, וממילא דיש להמפקיד גורם לממון ובחמץ רבי קרא דגול"מ כממון דמי ועובר בב"י ולהכי עובר המפקיד, משא"כ כשקיבל הנפקד ישראל אחריות והנפקד עובר בבל יראה אפילו אי נימא דאין המפקיד עובר ג"כ לא הוי גורם לממון, דהא אסור להשהותו עד אחר הפסח משום קבלת אחריות של הנפקד וממילא אין להמפקיד שום זכות ממון בהחמץ ול"ש לומר דכיון שהשאילו הנפקד לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו דהא אין זה ממונו כלל, ולהכי אין המפקיד עובר בבל יראה, וזהו החילוק בין קבל הנפקד ישראל אחריות או לא קבל, דבלא קבל שאי"ע הנפקד יש גול"מ להמפקיד ולהכי הוי ביתו ועובר, משא"כ כשקבל עליו הנפקד ישראל אחריות ואין בו גול"מ להמפקיד ואינו ממונו ואינו שאול בית הנפקד לשמירתו ולא הוי ביתו ואינו עובר עליו. אולם לפי"ז למש"כ הר"ן דבהפקיד אצל נכרי צריך בעור מדרבנן ואסור לאחר הפסח כמו שמוכח בפ' כל שעה בהמלוה על חמצו יעוי"ש, ממילא י"ל דגם בלא קיבל עליו הנפקד ישראל אחריות מ"מ כיון דאסור בהנאה לאחה"פ מצד חיוב בעור מדרבנן אין להמפקיד עוד שום זכות בהחמץ ואין בית הנפקד שמור להמפקיד ומה"ט בדין שלא יעבור עליו המפקיד מן התורה אף שלא קבל עליו הנפקד אחריות. וי"ל בכונת הגאונים שזכרו אחריות אצל הנפקד ישראל מעיקר הדין דמכילתא דכל היכא שקיבל עליו ישראל הנפקד אחריות אינו עובר המפקיד מן התורה, אבל היכא שלא קבל עליו הנפקד אחריות עובר המפקיד מדין תורה, אבל להלכה למש"כ הר"ן דאסור בהנאה לאחה"פ מדרבנן לפי שצריך בעור מדרבנן באמת גם היכא שלא קיבל עליו הנפקד אחריות אינו עובר המפקיד

יג) והנה החולקים על הגאונים הרמב"ם ושארי ראשונים דישראל שהפקיד חמצו ביד נכרי עובר עליו וכמו דקי"ל להלכה, וצריך טעם כיון דבאמת הנכרי זכה בהחמץ מהיכ"ת שיעבור הישראל על בל יראה, כמש"כ המקו"ח דלא מצינו שעשאן הכתוב שאינו שלו כאלו הן שלו וכיון דנאסר בהנאה והוי הפקר וזכה הנכרי מהיכ"ת שיעבור המפקיד. ולכאורה הי' נראה דס"ל דכיון דנתחייב משש שעות ומעלה בהשבתה אע"פ שמיד נאסר בהנאה מ"מ כיון דבאים כאחד לא נפקע חיוב השבתה וכמשכ"ל כיון שלא זכה הנכרי מקודם שנתחייב בהשבתה, ועפי"ז הי' מקום לדון דכיון דבשעות דרבנן נאסר בהנאה קודם חיוב השבתה וכבר זכה הנכרי והוי שלו מהיכ"ת יתחייב הישראל בהשבתה, דהא לא עשאן הכתוב חמץ של אחרים כאלו הן ברשותו ושלו. אולם נראה דביסוד הדבר דאיסורי הנאה הוי הפקר, יש לדון דדוקא באיסוה"נ שאסורם איסור עולם הוי הפקר, וכן בחמץ לר"ש אף דמותר מה"ת לאה"פ מ"מ כיון דמחויב בהשבתה אין בו דין ממון, אבל בחמץ שאין בו חיוב השבתה ומותר להשהותו לאחה"פ לא הוי הפקר כלל כיון דחזי להשהותו וכמו דאמרינן דאוכל חמץ של הקדש מעל, ואע"פ דהתם לר"ש דוקא דדהגול"מ כממון דמי, י"ל כמש"כ המחברים לחלק דשאני הקדש דאין לו אלא מקומו ושעתו משא"כ בהדיוט יש בו שווי ממון מאי דחזי לאחר הפסח, ועי' פנ"י פסחים כ"ט [וע"ע באות ד' לעיל מש"כ לחלק] ולהכי לא הוי הפקר כלל. ולהכי בהפקיד אצל נכרי דאי נימא דאינו עובר לא הוי הפקר כלל כיון דחזי לאחה"פ, ומה שאמרו בב"ק דצ"ו דבא אחד ושרפו במועד דפטור לפי שהכל מצווים עליו לבערו גם אליבא דר"ש היינו בחמץ שלו וברשותו שמחויב לבערו או בגזל חמץ שמחויב ג"כ הגזלן לבערו מצד שהי' מחויב באונסין, אבל בחמץ שאינו מחויב לבערו מהיכ"ת יהא בו דין הפקר, וגם ל"ש לומר מכי מטי עידן איסורא קא מיאש מיני' דהא אינו מתיאש כלל כיון שראוי לאחה"פ, ומה"ט י"ל דלהכי עובר עליו דאי נימא דאינו עובר לא זכה הנכרי, ואע"פ דאם עובר עליו זכה הנכרי מ"מ כיון דאם אינו עובר עליו הרי הן שלו וברשותו לפיכך עובר עליו. ולפ"ז י"ל דהמכילתא אתי כר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, וא"כ הרי איסורו איסור עולם ולפיכך הוי הפקר דגם אם אינו עובר עליו הרי הוא אסור בהנאה כחמץ של נכרי וע"כ זכה הנכרי, אבל למאי דקי"ל כר"ש אי אפשר לדרוש הך דרשה דמכילתא דלא הוי של נכרי כלל והוי בית המפקיד

אולם יש להעיר על זה דהא משש שעות ומעלה נתחייב במ"ע דתשביתו, וממילא אינו ראוי להשהותו עד לאחה"פ משום מ"ע דתשביתו ואין בו דין ממון וגול"מ והוי כשארי איסוה"נ דהוי הפקר וזכה בו הנכרי, ואיך יעבור ע"ז אח"כ בלילה על בל יראה, ואם כי מלשון הרמב"ם בפ"ג מהל' חו"מ ה"ח נראה דעובר על ב"י משש שעות ולמעלה והראב"ד השיג על זה וא"כ י"ל דתשביתו וב"י בהדי הדדי קא אתי, אבל המ"מ כתב שם כי גם