אחיעזר חלק חלק ג כ

שלו ממש ומחויב להשביתו ממילא כחמץ שלו משום מ"ע דתשביתו ואע"ג דאין שם רבוי במ"ע דתשביתו, אבל כיון דאיתרבי דהוי כממון שלו מחויב במ"ע דתשביתו כממון שלו, וגם לדברי המקו"ח אין במ"ע דתשביתו גם בחמץ דבורות שיחין ומערות, דהא במ"ע דתשביתו לא כתיב בכל גבולך כמ"ש השאג"א והמקו"ח כתב כן בתחלת דבריו, אבל דבר זה לא ניתן להאמר ובודאי דילפינן שאור דהשבתה מראי' כיון דבהשבתה לא כתיב "לך" וכמ"ש השאג"א ומחויב במ"ע דתשביתו גם בחמץ שקיבל עליו אחריות כחמצו

והיכא שלא ביערו לחמץ שקיבל עליו אחריות שלא יחד לו בית או מחיצה לפני הפסח עד תוך הפסח כתב השאג"א בסי' פ' דאע"פ דמהני ג"כ תוך הפסח שלא יעבור בבל יראה, אבל מ"ע דתשביתו אינו מקיים בזה, ואפי' לדעת הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו היינו במבערו מן העולם בתוך ימי הפסח לר"י בשרפה ולרבנן בכל דבר שאתה יכול להשביתו, אבל הא ביחד לו בית אינו עובר עליו משום דנתמעט מלא ימצא שאינו מצוי בידו, אבל מ"ע דתשביתו לא קיים ולא תיקן את הלאו למפרע. והמקו"ח בסי' ת"מ סוף סק"ה כתב דלמש"כ בריש סי' תל"א דביטול מהני ג"כ למ"ע דהשבתה וכן מוכח מהא דפסחים דאמר אימור משכח"ל לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימא לבטלו, משמע דאי הוי מצי לבטל הי' מועיל אף נגד הלאו שעבר, והא דבעי שרפה הוי מטעם אחר, א"כ ה"נ לכשמוציאו מרשותו באופן שמתקן הלאו מקיים ג"כ מ"ע דהשבתה עכ"ד. ובאמת המקו"ח גופא בסי' תל"א כתב רק דבטול מהני לחמץ ידוע גם נגד מ"ע דתשביתו שאינו מחויב בהשבתה כיון שאינו שלו מ"מ לא קיים המ"ע, ולכך בעינן שיבער קודם שיבטל כדי שיקיים המ"ע בחמץ שלו, כמו שמחויב לקנות בגד ד' כנפות כדי שיחויב בציצית, וה"נ במוציאו מרשותו אינו עובר על ב"י על השבתה אבל המ"ע דתשביתו אחרי שנתחייב בזה אינו מקיים בזה רק ע"י שריפה לר"י ולרבנן בהשבתה בכ"ד, אבל ההוצאה מרשותו אין זה השבתה. ומה שמוכיח מפסחים לפי ההו"א, דגם לאחר זמן איסורו מהני בטול משמע דהי' מועיל אף נגד הלאו שעבר, י"ל דרק לפי הו"א דגזיה"כ הוא כמו שפירש"י מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, וע"כ דכיון דגלי דעתי' דמשוי כעפרא דארעא ומבטל בלבו זהו השבתה שבתורה וממילא דמתקן גם הלאו שעבר בהשבתה זו, אבל לפי המסקנא דלאחר זמן איסורו דא"י לבטל משום דגם לשי' רש"י דבטול הוא מטעם הפקר אלא דילפינן מקרא דמהני בכה"ג לפני זמן איסורו ולא בעי תנאי הפקר, אולם המ"ע דתשביתו שהוא בשריפה או בפירור וזורה לרוח לא קיים ורק דהוה תקנה שלא יעבור בב"י, ובודאי דבמוציא מביתו דאין זו השבתה שבתורה רק דבכה"ג לא הוי בביתו ואינו עובר עליו להבא ואיך יתקן למפרע, וכ"כ מזה באות א'. סימן ב' בענין הנ"ל

יא) הרא"ש בפ"ק דפסחים כתב יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חברו וקבל עליו הנפקד אחריות, הנפקד חייב בבעור ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו, והביאו ראי' מן המכילתא דתני התם בבתיכם כו' מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו, יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו, והר"י הי' אומר דלעולם ברשות המפקיד וחייב לבערו מן התורה כדאמר בפ' מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ולא הבנתי ראיתו וגם לא כתב לפרש ההיא דמכילתא שהביאו ממנו ראי'. ונ"ל דבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו נפקד לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו, וההיא דמכילתא איירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו כדתנן בפ' כל שעה עכ"ל. והנה נלאו חכמי לב לפרש שי' הגאונים לפ"ד הרא"ש שמפרש דוקא שנפקד קבל עליו האחריות ותמה ע"ז השאג"א בסי' פ"ג דממכילתא גופא מוכח דמיירי בלי אחריות דהא ממעט מיני' חמץ של נכרי בבית ישראל דע"כ בלי אחריות מיירי וסיפא דומיא דרישא, וכן מפורש בד' הרמב"ן דאף בלי אחריות אין המפקיד עובר, וכן מוכח מד' הר"ן ביחד לו בית דמותר באחריות ישראל משום דאפילו בחמץ שלו אינו עובר, וכן ממה שהביא הר"ן ראי' דעובר מדרבנן מהא דנכרי שהלוה ושם ע"כ בלא קבל עליו אחריות מיירי וגם עיקר הסברא תמוה דמאי נפ"מ אם קבל עליו הנפקד אחריות או לא קבל עליו כמו שהאריך בזה השאג"א ומסיק דבאמת אין נפ"מ, ומש"כ הגאונים שקבל עליו אחריות היינו דבישראל כה"ג הנפקד עובר אבל המפקיד אינו עובר אף שלא קבל עליו הנפקד אחריות יעוי"ש

והמקו"ח בסי' ת"מ ס"ק ה' העלה דכשהוא בבית נכרי אין המפקיד עובר אפילו שלא קבל עליו הנפקד אחריות, אבל אם הפקיד אצל ישראל בעינן דוקא כשהנפקד קיבל עליו אחריות, וטעמו של דבר דאף הגאונים סברי דבית הנפקד קרוי בית המפקיד כמש"כ הרא"ש, רק דסוברים דכי אמרינן דחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו דוקא כשלא נכנס לרשות אדם אחר, אבל אם זכה בו אחר לא הפקיע רחמנא רשות אחר, ולפיכך כשהפקיד ביד נכרי משהגיע זמן איסורו ונאסר בהנאה הרי זכה הנכרי מצד חצר והוה של הנכרי [וס"ל להמקו"ח דלא דמי למש"כ התוס' בב"ב דנ"ד ד"ה אדעתא דציבי דאם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קני, משום דכיון דלא ידע הנכרי דמתיאש הישראל הוי כאילו לא ידע שמת הגר. עי' במחנ"א הל' מכירה סי' ה'] משא"כ כשהחמץ מופקד אצל ישראל דלא נכנס לרשות אדם, דהא חמץ אינו ברשותו של כל ישראל, אבל כשקבל עליו הנפקד ישראל אחריות מסתבר להו כיון דהחמץ אינו ממון של המפקיד ואצל הנפקד הוי החמץ גורם לממון לא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו של המפקיד, וא"ש מה שתמה הרא"ש על הראי' שהביא רבנו יונה מב"ק וגונב מבית האיש, דהא גבי חמץ נעשה של הנכרי ממש ומקרי שפיר בית הנכרי, ומש"כ הרא"ש כיון דהשאילו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי', כוונתו דשוב לא קני חצרו כמש"כ הטו"ז בסי' קפ"ט בחו"מ בתירוץ השני שם, ועפי"ז העלה המקו"ח לדינא דלא מהני אם מוציאו תוך הפסח לרשות נכרי כיון דכבר הגיע פסח ואף שנעשה איסור הנאה העמידו רחמנא ברשותו ועשאוהו כאלו ממון דידי' ושוב אין החצר קונה לנכרי דלאו ממון הפקר הוא רק ממון ישראל, שהרי כבר עשאו רחמנא ממון ישראל וגם אחרי שש הוי ממון ישראל לענין