אחיעזר חלק חלק ג קעו

אולם כל זה אם נימא דאיסור ח"ש מה"ת גם בשאר איסורים. אבל לדעת האומרים דח"ש אסור רק באיסורי אכילה ובשבת אין ח"ש אסור מה"ת יקשה. ואפשר לתרץ עפמשה"ק בס' ישראל בחדושיו לשבת דס"ט, עפ"י המבואר בירושלמי שבת פ' כלל גדול סוף הל' א' יתר עליהן הושטה והא דלא תנינן משום דפלוגתא דרע"ק ורבנן ובפלוגתא לא קתני, וא"כ משכח"ל שפיר דידע בהושטה. אך י"ל כיון דבלא"ה מוקים לה אליבא דרע"ק להמציא ידיעת ההושטה (ועי' במ"פ בירושלמי שם) ולרע"ק בלא"ה א"ש בתחומין כדמשני בגמרא

אולם בירושלמי משני שם רבי יתר עליהן הושטה והא דלא תנינן לפי שאין עמהם תולדה, א"כ אליבי' נוכל לומר דידע לה בהושטה. ומוכרחים לומר דסוגיא קאי לפי שנויא קמא בירושלמי, וא"כ לרבי גופא לשיטתי' דקאמר הטעם לפי שאין עמו תולדה לדידי' ל"ק דקא מפיק מאלה הדברים שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל או"א דידע לה לשבת במאי די"ל דידע בהושטה וכנ"ל

, ומכבר הקשיתי בהא דידע לשבת במאי דהול"ל דידע בכותש, ומבואר לקמן דע"ד דלהכי לא קא חשיב כותש שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ורבא מתרץ הא מני רבי הילל ודחה לי' אלא מחוורתא כדאביי ומכש"כ לפי מה שכ' המהר"מ שם עדרש"י דאף שכותש הוא מכלל דש מ"מ אם מלאכה היא בפ"ע ואי עביד כותש ודש מיחייב שתים, א"כ הול"ל דידע לה בכותש

יא) ע"ד הקושיא ביבמות דל"ג החליפו אטו ברשיעי עסקינן ועוד הא דתני ר' חייא הרי כאן ט"ז חטאות ואי במזיד מי איכא קרבן, והק' דהא משכח"ל בהזיד בלאו ושגג בכרת וכבר הקשה כן הגרע"א, ושמעתי מאלופי ומיודעי הגאון ר' חיים מוולאזין ע"פ המבואר בכריתות דכ"מ שאתה מוצא ב' לאוין וכרת א' חלק חטאת ביניהן, ולפי המסקנא הא דבעריות אם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל או"א משום דהלאוין מחלקין לחטאות, ועי' מכות י"ד ובתוס' שם וכן להלן בד"ג: אריו"ח חלוקה דלאו הוי חלוקה, חלוקה דמיתה לא הוי חלוקה. ולפ"ז אפשר אף דס"ל לריו"ח בשבת דס"ט דאם הזיד בלאו כיון ששגג בכרת חייב, דוקא בכ"מ היכא דהחיוב בא מצד הכרת ושגגת כרת שמה שגגה, אבל לענין חלוק חטאות דיש בזה כרת אחד ורק דהלאוין מחלקין החטאות, והגורם לחלוק חטאות הם הלאוין, ולהכי בעינן שיהי' שוגג בלאוין, ובמזיד בלאו ושגג בכרת לא מהני לגבי חילוק חטאות אף לריו"ח. סימן פ"ג משחר טל ילדותי מה שכתבתי לאחי הרה"ג ר' אברהם צבי הירש זצ"ל, שהי' ר"מ בישיבת ראמאיילס דקהלתנו משנת תר"נ ואילך, נמע למנוחת עולמים אדר"ח כסלו תרצ"ח. ב"ה מוצש"ק בראשית תרל"ח. כבוד אחי הרה"ג מו"ה אברהם צבי הירש נ"י

א) מה שנסתפקת, אחי יקירי, בטעה בדבר מצוה, אם טעה בד"מ בדרבנן פטור ג"כ, והבאת על זה ראיות, הנה בעיקר הדברים כבר ישב על מדוכה זו הטעם המלך ונכפלו דבריו בפ"ב מהל' שופר ובפ"ח מהל' לולב, ולדעתו שם במצוה דרבנן לא נפטר מטעם טעה בדבר מצוה, ובפ"ב מהל' שופר כ' דלהכי לא גזרו שמא יעבירנו או שמא יתקן כלי שיר משום דהוי טעה בדבר מצוה, ובאמת בסברא זו דל"ש שמא יעבירנו משום דהוי טעה בד"מ כ"כ האשכול בהל' חנוכה ופורים בפירוש ד' הגרי"צ גזירה שמא יטלנו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר, וה"ט דשופר ודלולב כו' משום דלא בקיאין בקביעא דורחא ומספקא לן, ומספיקא לא דחינן כו' וכתב על זה האשכול פירושא דמילתא דאי הוי ידעינן ודאי שהיום יו"ט לא הוי חששו חכמים שמא יעבירנו דאי נמי הוי עבר ד"א ברה"ר פטור מחטאת כדאמר ר"י יום א' של חג שחל בשבת ושכח והוציא לולב ברה"ר פטור מפני שהוציאו ברשות כו' יעוי"ש

והבאת ראי' מפסחים דע"ב דמקשה שם והאמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו אפילו שלא בשעת עונתה, והא חיוב זה נראה דאינו אלא מדרבנן, ומ"מ חשיב טעה בדבר מצוה עכ"ד, וראיתי בשו"ת שאילות שמואל סי' ח' שכ' שם ואם מן התורה יוצא בלי כונה ורק מדרבנן בעי כונה אפשר דבדרבנן לא מיקרי טעה בד"מ כמש"כ הטעה"מ. ולדבריו בפסחים דקאמר משום מצות עונה היינו דמ"ע דעונה מן התורה יעוי"ש, ותמוה לכאורה דהא הגמ' מקשה שם מדרבא גם בשלא בשעת עונתה. ואפשר דטעמו דגם בשלא בשעת עונתה מ"מ כיון דמשדלתו בדברים כמש"כ רש"י בפסחים דע"ב אם רואה שהיא מתאוית לו הוי כשעת עונתה וחייב מדאורייתא, אבל בשו"ע אה"ע סי' ע"ו לא הובא דין זה מדיני עונה רק בשו"ע או"ח סי' ק"מ נזכר דין זה וכן ברמב"ם לא הובא דין זה, (ובכלל לא מצאתי דינא דרבא דחייב אדם לשמח את אשתו אפי' שלא בשעת עונתה לא בה' אישות ולא בה' דיעות וצ"ע). ואולי לדבריו מצות עונה מדאורייתא מקיים, אבל חיוב מן התורה ליכא, ויש לדון במצוה שאינה חיובית אפשר דלא הוי טעה בד"מ וגדול אחד הראני בעת ההדפסה מה שכ' בס' בעלי הנפש להראב"ד בשער הקדושה בד"ה והשלישית כיון שהאשה משתוקקת אליו גם על אלה יש קבול שכר והיא היא מצות העונה וכו'. ונראה מדבריו שיש בזה מ"ע מה"ת, ואח"כ כתב שם וא"ר יהושע בן לוי כל היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא וכו' ואי בשעת עונתה דאורייתא הוא וכו' אלא לאו אפי' שלא בשעת עונתה וכשהיא צריכה לאותו מעשה. ומשמע דאינו אלא מדרבנן. ולכאורה דבריו סותרים זא"ז. שו"ר בטור או"ח סי' ר"מ שכ' ג"כ כהראב"ד בבעה"נ, ולמש"כ י"ל דבאמת מקיים מצוה דאורייתא ולהכי דקדק הראב"ד בלשונו גם על אלה יש קבול שכר, אלא שאינו מחויב בה רק מדרבנן. ואולי כונת הראב"ד דאם הוא נקרא חוטא כל שאינו פוקדה חשיב זה כשעת עונה ועי' ביש"ש ביבמות שם שהביא ד' רש"י שפירש דקאי בשעת עונה ותמה על זה והוכיח לפרש כפי' הראב"ד והטור, יעו"ש. ומדרש"י והתוס' בפירושם אפשר לומר דשלא בשעת עונה אינו מחויב מה"ת

אולם גם אם נימא שאין זה אלא מדרבנן נראה דיש לחלק, דבאמת איכא תרי גווני בטעה בדבר מצוה, דבטעה בדבר מצוה דמילה וקרבנות ואכילת תרומה וכיו"ב מעשה האיסור הוא גופי' הוי קיום המצוה שחשב לעשות, אבל בטעות דשמא יעבירנו ד"א ברה"ר אין למעשה האיסור שייכות לקיום המצוה, דקיום המצוה הוא נטילת הלולב או התקיעה בשופר ובהעברה ד"א ברה"ר לא קעביד שום מצוה, וע"כ י"ל דאף אם נימא דבדרבנן ליכא פטור דטעה בד"מ היינו דוקא בגוונא דאין זה קיום המצוה, אבל היכא דמעשה האיסור הוא מעשה קיום המצוה ונמצא דבעשותו מעשה האיסור הוא טרוד בקיום המצוה עצמה והוי קרוב לאונס, בזה אין חילוק בין אם הוא דבר מצוה דאורייתא או דרבנן. [וקצת דוגמא לזה י"ל מד' התוס'