אחיעזר חלק חלק ג קעה

באיסורא איתא ובמעשה ליתא, משא"כ בכאן דהיא אומרת טהורה אני, והנה שני התירוצים האלו לא יספיקו בספק שכ' הרמב"ם דאם רצה לגרשה מגרשה, ממילא מצד השעבוד דמי לפ"פ דמהימן הבעל משום דבידו לגרשה וגם מצד ע' דול"ת א"א לומר בזה דהא הע' הוי רק ספק עשה, והל"ת ודאי דשאחד"א ואין ספק עשה דוחה ל"ת ודאי. וראיתי בס' מנחת חנוך שהרגיש בזה במקצת ע"ד הר"מ הנ"ל דמ"ט יהא רשאי לקיימה

ומש"כ העונג יו"ט להוכיח מזה דספק עשה לקולא כמו בספק לאו ולהכי פ' הרמב"ם דאם רצה לגרשה מגרשה, תמוה דהלא עכ"פ מדרבנן לחומרא על ספק עשה "ולו תהי' לאשה" ועל ספק לאו "דלא יוכל לשלחה" ואיך כתב הרמב"ם דאם רצה לגרשה מגרשה. וגם מש"כ להקשות דאפי' באשת ישראל שאחד"א אף דאיכא ס"ס למש"כ הרמב"ם וידוע לו שזינתה תחתיו לק"מ דהא עיקר טענת המוש"ר לא מצאתי לבתך בתולים. ומה שאומר שזינתה תחתיו היינו ע"פ העדים שמביא. ופשוט דלכשיוזמו עדיו ליכא כלל חד"א בסור המסובב, אבל עיקר הקושיא הוא מה שאומר פ"פ מצאתי באשת כהן. ומש"כ דעכ"פ תיכף שהוציא ש"ר חל עליו חיוב התורה, אך אנן לא ידעינן וכשהוזמו עדיו איגלאי מילתא למפרע, אף אי לו יהיבנא דאמרינן בזה איגלאי מילתא למפרע משעת העדאת עדים, אבל פשיטא שאין לומר איגלאי מילתא אף קודם שבאו העדים ומשעה שאומר פ"פ בטרם הגדת העדים פשיטא דאין עליו חיוב דלו תהי', דהא אם אתכחש ע"י פרישת השמלה ליכא שום חיוב, ומיד שאמר פ"פ אסורה לו, אם לא דנאמר דהגדתו ועדות העדים היו כאחד

ונראה בגוף דברי הרמב"ם דלהכי אם רצה לגרשה מגרשה ולא אמרינן בי' ספק אסורא לחומרא, דשאני ספק שעבוד מכל ספק אסור והרי בכל שו"כ שמחויב הבעל דג"ז שעבוד התלוי בלאו דשו"כ לא יגרע, ואפ"ה כל ספיקי דשו"כ נראה דהוי ככל ספק ממונא להקל, כמו ספק פריעת בע"ח מצוה ודומה להו, דכל אלו כיון דאתיהב למחילה הוי ספק ממונא ולקולא וכמש"כ השימק"ו בב"מ ד"ל בהא דקא' הגמ' ותו מי דחינן אסורא מקמי ממונא, דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל, וה"נ בעשה דלו תהי' דבהא גופא ק' הש"ס הא דאי אמרה לא בעינא, וכיון דאתיהב למחילה קילא מספק אסור, ועוד לא נתבררו הדברים אצלי. וראי' לזה לכאורה מהא דחשיב בכתובות ד"ל: ואלו שאין להם קנס הגיורת והשבוי' כו' דמשמע דגם ממ"ע דלו תהי' פטור, וה"נ מתבאר מדברי הרמב"ם דכל הפטור מהקנס וממלקות, אם רצה לגרש מגרש, וקשה בגיורת ובשבוי' נהי דהחמירו רבנן לפוסלה מכהונה, ונהי דגם ממון של הקנס פטור משום דאין הולכין בממון אחרי הרוב, אבל עכ"פ למה לא נתחייבו בע' דלו תהי' ולאו דלא יוכל לשלחה אף בספק השקול, אע"כ כיון דאתיהב למחילה דין ממון עלי', אלא דעדיין יש להק' אם המאנס או המוצש"ר מודה שמצא בתולים ראוי לחייבו בעשה דלו תהי' כיון דאין ההודאה פוטרתו מחיוב העשה, כמש"כ הרדב"ז. ואולי באמת בכה"ג חייב בע' דלו תהי', דהא דפטור מהקנס משום מודה בקנס, משא"כ היכי דהפטור הוא שמא בעולה, גם על הע' והל"ת דין ממון, כיון דאתיהב למחילה. שו"ר בס' מלבושי יו"ט שהאריך בזה

ח) ומש"כ בישוב קו' הטו"א על הרמב"ם דס"ל דטומאת קרובים ליתא רק בכהנים מהא דסוכה ד' כ"ה, יפה ישבת דעכ"פ מ"ע דקבור תקברנו איכא. ואף שאפשר להעשות ע"י אחרים ע"י נשים וטמאים, מ"מ אי עבדי עוסקי במצוה נינהו, וכונת בזה לדברי הערוך לנר בחי' לסוכה שם אלא שיל"ד דלפ"ז הומ"ל דלהכי איצטריך קרא דבלכתך וילפותא זו דאי מהא דבלכתך הו"א דוקא במצוה חיובית דרמי על קרקפתא דגברא דבכ"י שישא יטרוד, או שלוחי מצוה שא"א להעשות ע"י אחרים, ואף אם אפשר שיעשה ע"י אנשים אחרים גם אינהו מצווים במ' ק"ש, משא"כ בכאן דע"כ מיירי דאפשר להעשות ע"י נשים, דאל"כ תיפ"ל דהוי מת מצוה ממש, דכל אחד יתרשל בקבורתו מפני עשית הפסח. ולהכי אף במצוה שאפשר להעשות ע"י אחרים כזו איצטריך למילף דפטור ג"כ, דבאמת להצריכותא דבגמ' קשה דהו"א דפסח מ"ע דכרת דהא כרת נאמרה אח"כ והטמאים לנפש לא ידעו עודנה מהכרת ולהכי עסקי במצות קבורה וי"ל

ט) ומש"כ בישיב קו' הגרע"א בנדרים דל"ד דהא רבא ס"ל דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו דאפ"ל כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כנטלה דזכה אלא שלכאורה הא דאם משנטלה כו' פירש"י בב"מ דממ"נ אם המגביה לא קנה כדין המגביה מציאה לחברו, הלא קונה עתה בזכייתו, א"כ העיקר משום דקונה עתה, אבל בכאן דאף דהוי כמסירה להדיוט מ"מ כיון דהמגביה מציאה לחברו ל"ק חברו, אין כאן אמירה ובטל המסירה. [ויש לעיין בזה מהא דאם הקדישה בלא תקפה בב"מ ד"ו דמבואר כיון דאמירתו לגבוה כמסל"ה הוה כתקפה בפנינו, אע"ג דקודם האמירה אין בידו להקדיש ומ"מ כיון דע"י האמירה הוה כתקפה שוב אמירתו אמירה מעליא היא. עיי"ש בתוס' ויש לחלק בזה]

י) וע"ד מה שפלפלת בקושית הגרע"א בשבת דס"ט דמקשה לרשב"ל דאמר אי"ח עד שישגוג בלאו וכרת מהא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, והוינן בה מנינא למ"ל, וא"ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל א' ואחת, בשלמא לריו"ח דאמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו משכח"ל כגון דידע לשבת בלאו, אלא לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי דידע בתחומין ואליבא דרע"ק, עכ"ל הגמרא. וע"ז הקשה בדו"ח להגרעק"א וכן נכפלה קושיא זו בתוספותיו למשניות: לפמש"כ התוס' בד"ה כגון אבל לרבי דנפקא לי' מגזי"ש דעליה מודה ר' יוחנן דבעי שישגוג בלאו וכרת דהא כתיב בה בההוא קרא ואשה אל אחותה לא תקח וגו' א"כ כיון דאף לר' יוחנן אליבא דרבי בעי שישגוג בלאו וכרת וא"כ קשה רבי דמפיק לי' מקרא דאלה הדברים ל"ט מלאכות דאתי לרבויא שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת, א"כ קשה דידע לה לשבת במאי אליבא דריו"ח לרבי דס"ל דבעינן שישגוג בלאו וכרת, א"כ למה חשיב הל"ט מלאכות שאם עשאן בהעלם אחד חייב עכאו"א והדר קשה דידע לשבת במאי אף לריו"ח, ע"כ תו' קושיתו

ונראה ליישב קושי' הדו"ח ע"פ משה"ק בתו"י דילמא דטעה בשיעורים, דילמא מיירי דידע לה דאם הוציא ב' גרוגרות בשבת חייב חטאת, ותי' מהר"ם בדף ע"ג כיון דלא ידע כ"א על ב' גרוגרות ול"ש ידיעה כלל, כיון דלדידי' אם הוציא גרוגרות מד"א פטור לא מיקרי ידיעה כלל לגבי'. אך הישוע"י בסי' ש"א הקשה ע"ז דלמ"ד ח"ש אסור מה"ת עדיין אף בחד גרוגרת איכא איסור ומיקרי ידיעה, דח"ש הוא מב' גרוגרת חדא. אמנם ל"ק כיון דבסוגיין קיימא אליבא דר"ל דאמר ח"ש מותר מה"ת לא מיקרי ידיעה, אבל לר' יוחנן דס"ל דח"ש אסור מה"ת חשיב ידיעה, ולפ"ז מיושבת קו' הדו"ח דלרי"ח דס"ל דח"ש אסור מה"ת לדידי' לא קשה מרבי דא"כ לאוקמי כגון דידע חיוב ב' גרוגרות, וכמשה"ק המהרש"ל ומיקרי ידיעה דח"ש, ומשכח"ל שפיר אליבי' דידע. ועי' במשנה למלך בפ"ב מה' שגגות מבואר דטועה בשיעור חשיב שגגה