אחיעזר חלק חלק ג קעא

והוי ריוח ממון דהוא איסורא דאורייתא ולא ספינן לי' בידים, ואינו מובן דאטו משום דהמצוה היא מדרבנן גם האיסור אאמד"ר והלא האיסור הוא ההנאה ומכיון דבמצוה דרבנן ל"א מללה"נ הוי הנאה ואסור מדאורייתא דמאי נפ"מ אם נהנה מדבר שהוא דאורייתא או דרבנן כיון דעכ"פ מיהו נהנה

כה) בס' אמרי בינה הל' שבת סי' ז' כ' דמבואר מד' רבנו ירוחם שהובא בב"י סי' של"ד דלאו דוקא בעושה ע"ד אביו רק שדברו בהוה אבל גם בעושה ע"ד אחר הוי ג"כ בכלל אזהרה דלא תעשה כל מלאכה, וכן נראה מר"פ מי שהחשיך גבי חמור וחשו"ק דהקשו בתוס' הא בעושה ע"ד אביו אסור ומאי קושיא אימא דאיירי בחשו"ק שאינו אביו ומשמע דסברו דאין חילוק בין עושה ע"ד אביו או אחר אלא דעושה ע"ד גדול, וכ"מ מדרש"י ביבמות קי"ד שכ' אבל הנך מפתחות דר' יצחק בר ביסנא לא הודיעו שנאבדו שם ולא הכיר בדעתו שנוח לו ולמ"ל לזה דילמא ר' פדת א"ל דלידבר טלי וטליתא שאינו בנו אלא ודאי דבכ"מ שעושה ע"ד הגדול שביתתן על הגדול, עכ"ד. ולכאורה י"ל בזה משה"ק לעיל באות י"ג בבני בתירא דאיבע"ל אם פסח דוחה שבת, והרי הי' אפשר לשחוט ע"י קטן. ולפ"ד האמרי בינה הוה א"ש דהא אסור מטעם ל"ת כל מלאכה אף באחר שאינו אביו. אולם באמת אינו נכון, דברבנו ירוחם וכן בב"י לא הוזכר כלל הא דל"ת כל מלאכה, ולא איירי הר"י אלא מדין ספי' דס"ל דבעושה ע"ד הגדול הוי כאומר לו לעשות ומיקרי ספי' בידים, ובזה בודאי אין נפ"מ בין אביו לאחר, אבל אינו עובר משום ל"ת כל מלאכה אתה ובנך אלא אביו אבל לא אחר כמו שנראה מד' הראשונים

כו) בספק איסור דאורייתא אי ספינן לי' בידים, הנה התוס' ביבמות קי"ד בהא דאיתא שם בדמאי הקילו כ' בתירוצם השני דאי לאו הא דבדמאי הקילו הוה מחמרינן בי' לענין להפריש הקטן כיון שיש לחוש לספק טבל דהויא דאורייתא, ומוכח דגם באיסור ספק מפרישין, אולם לדידן דאין מצ"ל ורק ספי' בידים אסור א"כ לשי' הרשב"א דבאיסור דרבנן לא נאסרה ספי' לקטן יש מקום להסתפק אם נימא דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ורק איסור דרבנן יש בו, דשמא בספק של תורה החמירו יותר וכמ"ש התו' לענין הפרשה, ואמת דהרשב"א ס"ל דספק דאורייתא מה"ת לחומרא והרמב"ם דס"ל דספק איסור מה"ת לקולא ורק רבנן החמירו בספק דאורייתא הא ס"ל דגם איסור דרבנן אסור לספות בידים לקטן, אלא דמ"מ יש להסתפק להסוברים כהרשב"א בדין ספי' בידים באיד"ר וגם דספק מה"ת לקולא וגם להרשב"א עצמו משכח"ל דהאיסור ספק אינו אלא מדרבנן כגון בתרי ותרי דהוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמה אחזקה או היכא דאיכא חזקה דאיתרע או רוב שאינו גמור וכה"ג

ויש לעיין בפסחים דפ"ח דהקשו בגמ' ש"מ יש ברירה ומשני ר' זירא שה לבית מ"מ, פי' דשה לבית אבות לאו דאורייתא והקשו שם בתוס' האיך מאכיל פסח שלא למנוייו הא אסור לספות בידים, ולכאורה אף דאין ברירה מ"מ הוי ספק ומוכח דגם באיסור ספק אסור לספות בידים. אולם י"ל דלפי תי' הגמ' דשה לבית אבות לאו דאורייתא לא שייך מנוי גבי קטן מדאורייתא ומינוי דמדרבנן לא מהני מה"ת וגם ספק לא הוי אלא איסור ודאי דשלא למנוייו מדאורייתא (וס"ל להתוס' כאן דאף דלא שייך מינוי בקטן מ"מ אסור לי' משום שלא למנוייו דלא כשי' התוס' והרשב"א והר"ן בנדרים) ולפ"ז מקו' הגמ' שפיר יש לדקדק שהק' ש"מ יש ברירה והא גם אי אין ברירה לא הוי אלא איסור ספק וע"כ דגם איסור ספק לא ספינן לי' לקטן. ובהגהות מלא הרועים שם העיר על קו' התוס' הא כיון דשה לבית אבות לאו דאורייתא ל"ה אלא איסור דרבנן כמ"ש הר"ן בנדרים ובאי' דרבנן הא ספינן לקטן בידים כמ"ש הרשב"א עכ"ד, והנה לשי' הר"ן כיון דבקטן לא שייך מינוי אין בו איסור משום שלא למנוייו, ואף אם מדרבנן שייך מינוי בקטן והוי שלא למנוייו מדרבנן הא בדרבנן יש ברירה, אבל באמת מד' התוס' שכ' דהתם ילפי' מלא תאכלום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבלות אבל כה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי, מוכח דלא ס"ל כשי' הר"ן בנדרים אלא ס"ל דמכיון דמדאורייתא ליכא מינוי, בקטן הוי איסור דאורייתא. שוב ראיתי בחי' רע"א במערכה ח' שכ' ג"כ דאיסור ספק אסור להאכיל לקטן, וכ' דגם להרמב"ם דכל ספק דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן אסור מ"מ הך איסור דרבנן חמיר משאר איסורין דרבנן כיון דהוי הספק בדאורייתא ואסור להאכילו לקטן. אמנם מ"ש שם לעיל מזה לפקפק ע"ד המג"א בסי' שמ"ג שהשוה ד' התוס' להא דמחנכין קטן בתקיעת שופר בשבת דהא התם הוי דרבנן אבל שלא למנוייו דמדאורייתא אסור להקטן מה מהני בזה חינוך מצוה להתיר איסור דאורייתא, באמת מל' התוס' עצמן נראה דס"ל ג"כ דהוי דאורייתא ואעפ"כ מותר משום חינוך מצוה, ובסברת התוס' י"ל לפי שי' התרה"ד דליכא איסור על הקטן אלא משום דאתי למיסרך לכשיגדיל א"כ הכא דלכשיגדיל יהי' בכלל מינוי ל"ש לאסור ספי' בידים בקטנותו ואולי זהו כונת התוס' במ"ש דכיון דאיכא חינוך מצוה שרי. אולם כ"כ לעיל דזה לא שייך אלא אי נימא דאיסור ספי' אינו אלא מדרבנן ואם אאמד"ר הוי א"ש דברי התוס' בפשיטות, אלא דמל' התוס' לא משמע הכי, ובס' עמודי אור תי' קו' התוס' דאיסור דשלא למנוייו אינו אלא איסור עשה ול"ד ללאו דשרצים ואינך דכתיב בהו לא תאכילום, אולם כבר הובא לעיל שהתרה"ד ה"ר מתרומה טמאה דשייך דין הפרשה או ספי' בידים גם באיסור עשה, ולפלא שלא הביא בעמודי אור ד' התה"ד דכ' ג"כ להביא ראי' מתרומה טמאה

כז) הגרע"א בת' סי' ה' מביא ד' התוס' בסוכה ד"י דכ' להוכיח דל"א מוקצה מחמת יום שעבר מהא דעירובין דל"ו בלגין של טבול יום דאמר הר"ז תרומת מעשר לכשתחשך דאם תחילת היום קונה עירוב ולא בעי' סעודה הראוי' מבעו"י הוי עירוב ול"א מיגו דאיתקצאי בה"ש משום דהוי מוקצה מחמת יום שעבר, והוכיח הגרע"א דהתוס' ע"כ לא ס"ל כשי' הרשב"א דלדידן דקא"נ אין בי"ד מצ"ל ספינן לי' בידים איסור דרבנן דהא הרשב"א הקשה לנפשי' אמאי אין מערבין בטבל דרבנן הא ראוי לקטנים כמו דמערבין ביוהכ"פ ותי' דהא דחזי לקטנים לא מהני אלא גבי יוהכ"פ דאיסורא דיומא גרים משא"כ בטבל דרבנן, ואי ס"ל לתוס' כהרשב"א אין ראי' מההיא דלגין די"ל דלעולם אמרי' מוקצה מחמת יום שעבר אלא דאיסור מוקצה יומא קגרים ומערבין בו משום דחזי לקטנים. והקשה לפ"ז על הר"ן דבר"פ יוהכ"פ ס"ל כהרשב"א ובסוכה הביא ראית התוס' והניח בצע"ג

אולם נראה דלכאורה דהתו"ס בסוכה צ"ב, דאע"פ דל"א מוקצה מחמת יום שעבר מ"מ באותה שעה ודאי דאסור משום ספק טבל דהא דאמרו תחלת היום קונה עירוב היינו בסוף ביהש"מ כמו שפירש"י בעירובין ד"ל ע"ב בד"ה ולפרוש דאף בתחלת היום הוי ביה"ש דלא גזרו עליו משום שבות, ובע"כ צ"ל דכיון דביה"ש הוי ספק טבל ואינו ראוי לאכילה באותה שעה וצ"ל דהטעם בזה משום