אחיעזר חלק חלק ג קע

משא"כ בשבת, ובעושה ע"ד אביו דאז דעת ומחשבת אביו מצרפינן למעשה והוי כאלו עושין מעשה מלאכת מחשבת, זהו תוכן דבריו

אבל לפי דבריו יקשה לפי הס"ד דלא מיירי בעושה ע"ד אביו מאי מהני דמצווין להפרישו, כיון דבאמת אינו עושה עבירה כלל דקטן אין לו מחשבה, וכן מאי דמקשה מיבמות קי"ד דמוכיח מדר' יוחנן דמשני בעושה ע"ד אביו, אבל בלא זה אינו חייב: משום דבי"ד אמצ"ל, הא יש לומר כיון דקטן אין לו מחשבה להכי אין צריך להפרישו רק בעושה ע"ד אביו שמצרף בזה מחשבת אביו, ואפילו אם נימא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן מיהו אית לי', הא באיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו לכו"ע. ובס' אמרי בינה כתב שהוא משום מצות חנוך, אע"פ שאין לו מחשבה (ועי' באות א' מש"כ בזה)

אבל מה שהקשו דהא קטן אין לו מחשבה בפשוטו נראה דאע"פ שאין לו מחשבה וכונה, מ"מ הא יש לו מחשבה במילי דעלמא, שרצונו לכבות את הנר או להוציא הוצאה לרה"ר, והא דמלאכת מחשבת אסרה תורה היינו אם טעה במעשה שהתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר, או שלא הכיר בה כמבואר בב"ק כ"ו שנפל אבן מחיקו ולא הכיר בה, וכן לא דמי לטומאה שאין לו מחשבה כמבואר בחולין י"ג, היינו דהתם בעינא מחשבה לעשות הכלי, דכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה אבל בשבת אף דמלאכת מחשבת אסרה תורה הא לא בעינן מחשבה רק שלא תהי' טעות בכונתו, ובכה"ג לא שייך לומר דקטן אין לו מחשבה, דמכוון הוא למעשה שעושה, וגם גדר מתעסק לא שייך בזה בשבת כמ"ש התוס' בריש זבחים בד"ה זבחים דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהן קדשים וכו' ובחולין כונת חתיכה יש לו, וה"נ בשבת כונת חתיכה יש לו בהמעשה שהוא עושה

והא דאיצטריך תרי קראי בשארי איסורים ובשבת נראה דלאו דלא תאכילום אינו עובר אלא היכא דספי בידים, ולד' הרשב"א גם באומר לה בהפרה טלי ואכלי הוי כספי בידים (והמאירי ביבמות שם כ' דטלי ואכלי אין זה ספי' בידים). אבל בשבת אפי' אם אינו אומר לו רק עושה בעצמו ע"ד אביו עובר על לאו דשביתה, ומשבת לא ילפינן על שארי איסורים דזהו מדין שביתה כמו שביתת עבדו דלא שייך בשאר איסורים ומדוקדק בזה לשון הרשב"א, (בד' קנ"ג בשבת) דמתחלה כתב דכל שבגופו איכא איסור דאורייתא אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסור דאורייתא דלא תאכילום, והיינו משום עשי' ואמירה עובר משום לא תאכילום, אך בעושה ע"ד אביו שאין בו עשי' ואמירה עובר בזה משום ל"ת מלאכה אתה ובנך. (אלא דמד' הרשב"א ביבמות שם דמדמה שארי איסורים לשבת ומביא ראי' מהבא לי חותם וכו' דאפי' בעושה ע"ד אביו אמרינן ב"ד מצ"ל, הא בשבת עובר מצד דין שביתה דאתה ובנך ומאי ראי' לשארי איסורים ועי' במשכנות יעקב סי' ק"ז וצ"ל דהרשב"א כאן לא נחית לדרשא דהמכילתא, וס"ל דאסור רק מדין ספי' ולא כמו שכ' בשבת קנ"ג וצ"ע) אולם עדיין קשה למאן דס"ל דב"ד מצווין להפרישו, למה צריך קרא בשבת הא לא גרע משארי איסורים וכן הקשה בתשו' חקרי לב כמו שהובא באמרי בינה שם

ובת' חת"ס חאו"ח סי' פ"ג עמד ג"כ ע"ד הרשב"א הנ"ל שהתחיל בלא תאכילום ומסיים בל"ת מלאכה ומבאר דמלאו זה דל"ת מלאכה אתה ובנך וגו' ובהמתך ילפי' לאו דמחמר כשעושה מלאכה הוא עם צירוף הבהמה ובזה מוזהר נמי על בנו, וחמור הבן מבהמה וכו' אבל כשהקטן עושה מלאכת עצמו לית בי' האי לאו ומ"מ אית בי' משום לא תאכילום כדספי לי' בידים וז"ש הרשב"א דאם היינו מסייעין לו עובר בלא תאכילום אפי' בשל עצמו ואי עשה ע"ד אביו איכא נמי משום מחמר כמחמר אחר בהמתו עכ"ד, אמנם גם לדידי' יקשה למ"ד דב"ד מצ"ל דאפי' בעושה לצורך עצמו מצווין להפרישו ולדידי' אמאי איצטריך האי דל"ת מלאכה אתה ובנך שכ' הרשב"א וע"כ צ"ל דלמאן דאית לי' דקא"נ ב"ד מצ"ל אית לי' דב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין ולא ילפי' מלא תאכילום לשאר איסורים כמ"ש הב"י בסי' שמ"ג, ומש"ה איצטריך קרא דל"ת מלאכה אתה ובנך גבי איסורי שבת אמנם עדין יקשה לשי' הסוברים דגם בכל איסורים מצ"ל מן התורה ודלא כהב"י, ובס' בית אפרים חיו"ד סי' ס"ב כ' דהך דרשא דמכילתא דל"ת מלאכה אתה ובנך להזהיר גדולים על הקטנים אינו אלא אסמכתא בעלמא, אבל מד' הראשונים לא משמע הכי

ושמעתי מאלופי ומיודעי הגאון ר' חיים מוולאזין דלהכי איצטריך קרא דל"ת כל מלאכה אתה ובנך דמשום לאו דלא תאכילום לא הוי אלא איסור בעלמא כשאר איסורים משא"כ משום ל"ת כל מלאכה הוי איסור דשבת דחמיר כדאיתא ביבמות ד"ו שאני לאוי דשבת דחמירי ופירש"י דקי"ל מחלל שבת כעובד ע"ז

כד) וראיתי בס' בית הלוי ח"א סי' י"ג שנתעורר ג"כ על קו' הגמ' ביבמות שם דאריו"ח בעושה ע"ד אביו דהא כיבוי אאמד"ר דהוי משצא"ג ובדרבנן הא לכ"ע אין בי"ד מצ"ל. ותי' דמשאצל"ג שאני דעיקר מלאכה דאורייתא היא, אולם מד' התוס' בשבת קכ"א ומהרשב"א והר"ן מוכח דגם משאצל"ג לא שאני משאר איסורי דרבנן לענין מצ"ל, וכמ"ש בעצמו במסקנת דבריו. עוד הקשה שם לשי' הרשב"א דבדרבנן גם ספי' בידים מותר מהא דנדה דל"ב דקאמר מעשה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה ופריך בגמ' והא תרומת חו"ל אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וה"מ באכילה אבל בנגיעה לא ומשני לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה דסיכה הוי כשתי', והרי תרומת חו"ל הוי דרבנן וגם הא דסיכה כשתי' כ' התוס' שם דל"ה אלא מדרבנן ואפ"ה הוצרכו להטבילה ומוכח דלא ספינן לקטן אפי' איסורא דרבנן, וכבר קדמוהו בחידושי הר"ן לנדה שם שרצה ג"כ להוכיח מד' הגמ' דלא כהרשב"א וכ' ולי אפשר דכיון דסיכה כשתי' הסכין אותה הרי הן כמטמאין תרומה בידים ומשום איסור הסכין הטבילוה ולא משום איסור התינוק עכ"ל. ובאמת קשה דאם משום איסור טומאה מה שייך זה לסיכה כשתי', גם הא תרומת חו"ל דהוי דרבנן מותר לטמאותה, וכן הקשה שם בס' ערוך לנר, וצ"ל בכונת הר"ן דע"י אכילה אסור לטמא גם תרומת חו"ל דרבנן, וע"כ כ' דכיון דסיכה כשתי' הוי איסור משום הסך דמטמא התרומה ע"י אכילה, וכ"כ בס' בית אפרים חיו"ד סי' ס"ב בכונת הר"ן

והנה בסוף הסי' כ' שם בבית הלוי לישב ד' בעה"מ שכ' בספ"ג דר"ה דבמצוה דרבנן לא אמרי' מצוות לאו ליהנות ניתנו וק' ע"ז דבנדרים דל"ו דאמרי' דלא ילמדנו מקרא במקום שנוטלין שכר על המקרא ולד' ריו"ח איירי בפיסוק טעמים דל"ה אלא מדרבנן דמש"ה הוא דמותר ליטול שכר ע"ז, וכיון דל"ה אלא מדרבנן יאסר ללמד מקרא גם במקום שאין נוטלין שכר ע"ז משום הנאת הלמוד גופי' כיון דל"ה אלא דרבנן ובמצוה דרבנן הא לא אמרי' מללה"נ. וכ' לישב ע"פ שי' הרשב"א דבאיסור דרבנן מותר לספות בידים לקטן וסתם לומדי מקרא הוו קטנים וכיון דהאיסור הוי משום הנאת לימוד פיסוק טעמים דהוי רק מדרבנן מש"ה ל"ה רק איסורא דרבנן ומותר לספות בידים ולהכי מוקים לה במקום שנוטלין שכר על המקרא