אחיעזר חלק חלק ג קסט

ויש לישב בזה ד' התוס' ביבמות דפ"ה ד"ה ולר' מתיא שכ' ובתרומה נמי אסירא וקיימא שהיא זרה, ורבים תמהו ע"ז הא אף אם היא בת כהן אסורה בתרומה משום ונטמאה, וגם הרש"ש בהגהות תמה ע"ז. ולפמש"כ אפשר דגם סוטה דאפקה רחמנא בל' טומאה דין כהנת טמאה יש לה ואיך שיהי' לאו זרה היא ול"א גבה הדרה לאיסורא קמא דכהנת היא אלא דאיסורא דונטמאה רביע עלה ולא נאסרה כ"א באכילה אבל לא בהנאה של כילוי משא"כ לטעמא דהוי כזרה ואסורה אף בהנאה של כילוי

וראיתי כעת בס' בית אפרים חיו"ד שכ' ג"כ דהאיסור הוא על הגדול שנהנה משמן זה הנאה של כילוי לצורך ישראל, ואע"פ שהכהן מותר להאכיל לעבדיו ולבהמתו, מ"מ קטן זה שהוא ערל גרע דהא לאו בכלל מקנת כסף הוא וגם אינו אוכל משום דכתיב יליד בית, כיון שהוא ערל ואתמעט מתושב ושכיר ולכן אסור. לכהן לסוך לבן בתו ישראל אף בלא הטעם דסיכה כשתי' וה"ה לקטן ערל שהוא אסור לסוכו, זהו ת"ד, אבל לא אדע אחרי שאיננו זר ורק ערל מהכ"ת תאסר הנאה זו של כילוי מה שסך לערל קטן

כ) הרשב"א הק' בחי' לשבת בהא דקטן שבא לכבות אין שומעין לו דמקשי הגמ' מזה למ"ד קא"נ אין מצ"ל והק' הרשב"א הא כבוי הוי משאצל"ג דא"צ לפחם ואאמד"ר ובדרבנן כו"ע מודו דאין מצ"ל. ותי' די"ל דהכי פריך דש"מ קא"נ בי"ד מצ"ל אפי' בדרבנן ויקשה לכו"ע, ומשני בעושה ע"ד אביו, דאע"ג דלד' הרשב"א דלמ"ד אין מצ"ל מותר אפי' ספי' בידים באיסור דרבנן היינו דוקא לצורך הקטן אבל בעושה ע"ד אביו לא. וד' הרשב"א תמוהים דלפ"ז מאי מקשה ביבמות והאמר ריו"ח בעושה ע"ד אביו ומוכיח דס"ל דאין מצ"ל הלא אף אי ס"ל מצ"ל מודה דבאיד"ר אין מצ"ל, וכבר תמה ע"ז בס' כתונת פסים והניח בצע"ג

ולכאו' הי' נראה לתרץ בפשיטות דקושית הגמ' היא דאם איתא דמצ"ל ס"ל לריו"ח הו"מ לאוקמי מתני' בגונא דאיכא אי' דאורייתא כגון בצריך לפחם או אליבא דר"י דמלאכה שאצל"ג חייב (וכמ"ש הרשב"א גופי' ביבמות) ומדמוקי לה דוקא בעושה ע"ד אביו משמע דבלא זה בכל גוני אין מצ"ל

כא) ועוד נראה לתרץ די"ל דכמו למ"ד אין מצ"ל דלשי' הרשב"א נחתינן חד דרגא ובדרבנן אפי' ספי' בידים מותר ואפ"ה כ' הרשב"א דזה אינו אלא לצורך הקטן אבל לצורך הגדול אסור לספות בידים לקטן אפי' באיסור דרבנן, כ"כ למ"ד דבאי' דאורייתא מצ"ל ובדרבנן אין מצ"ל יהי' ג"כ חילוק זה דהיינו דוקא בקטן העושה לצורך עצמו אבל בעושה לצורך הגדול יהי' מצווין להפרישו אף באיסור דרבנן. ובאמת מצינו בירושלמי שהביא הרשב"א בחי' לשבת קכ"א דגרסינן שם אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו ומקשה לא כן תנו ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין זקוק לו ומשני תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכבוי, הרי דאף למ"ד אין ב"ד מצ"ל ס"ל לירושלמי דבעושה לצורך הגדול מצ"ל. ואף שכ' שם הרשב"א שזהו שלא כדרך הגמ' שלנו, היינו דלגמרא דידן למ"ד אין מצ"ל אין חילוק וגם בעושה לצורך הגדול אין מצ"ל, אבל למ"ד דבדאורייתא מצ"ל י"ל שפיר דבעושה לצורך גדול גם באיסור דרבנן מצווין להפרישו. ולפ"ז י"ל דהכי מקשה בגמ' דיבמות דאי הוה ס"ל לריו"ח דקא"נ ב"ד מצ"ל לא הו"ל לשנויי בעושה ע"ד אביו דהיינו ספי' בידים דגם בלא"ה ב"ד מצ"ל כיון דכיבוי הוי לצורך אביו כמ"ש בירושלמי

כב) עוד י"ל ע"פ מה שהקשו עמש"כ הרמב"ם בסוף הל' מאכלות אסורות דאע"פ שאין ב"ד מצ"ל מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו דא"כ אמאי צריך לאוקמי בעושה ע"ד אביו דהיינו משום ספי' בידים, הא אף באינו עושה ע"ד אביו אין שומעין לו לכבות משום מצוה על אביו לגעור בו. אולם זה יתישב עפמש"כ הרמב"ם בפכ"ד מה' שבת שכ' דקטן העובר על שבות דרבנן אין ב"ד מצ"ל והק' הטור והה"מ הא קי"ל דאף בדאורייתא אין מצ"ל וכמש"כ הרמב"ם עצמו, וכ' ע"ז מהר"י פאסי שהובא בב"י בסי' שמ"ג דמש"כ הרמב"ם גבי שבות לא קאי ארישא דקתני אין בי"ד מצ"ל אלא אסיפא דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו וקאמר דהיינו באיסורי דרבנן דוקא אבל באיסורי תורה ממחין בי"ד ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור כמש"כ בסוף הל' מאכ"א. ומפורש בד' מהר"י פאסי דמש"כ הרמב"ם דאף דאין בי"ד מצ"ל מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו הוא דוקא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן, אמנם זה דוקא למה דקיי"ל דאין בי"ד מצ"ל אבל למאן דס"ל דבי"ד מצ"ל בדאורייתא י"ל דגם באי' דרבנן אף דאין מצ"ל לכו"ע מ"מ יהי' אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו. וא"כ א"ש קו' הגמ' ביבמות דמדמשני ריו"ח בעושה ע"ד אביו דהוא מטעם ספי' ש"מ דס"ל דקא"נ אין בי"ד מצ"ל דאי הוה ס"ל דמצ"ל הו"מ למימר דאין שומעין לו משום מצוה על האב לגעור בו דשייך גם בדרבנן למאן דס"ל בדאורייתא ב"ד מצ"ל וע"כ דס"ל אין ב"ד מצ"ל אף בדאורייתא ובדרבנן גם מצוה ליכא על האב לגעור בו כמ"ש מהר"י פאסי וע"כ הוצרך לאוקמי בעושה ע"ד אביו ומטעם ספי' וכמ"ש הרשב"א דבכה"ג שעושה לצורך הגדול שייך איסור ספי' גם בדרבנן

ובזה יתישב ג"כ משה"ק הרשב"א לד' הרמב"ם דמצוה על האב להפרישו אף אם אין ב"ד מצ"ל דא"כ בנדה דמ"ו דאמרי' דאיכא איסורא לאותן המוזהרין עליו ומקשה הגמ' ש"מ קא"נ בי"ד מצ"ל לימא לא צריכא לאביו שמוזהר עליו. ועוד הקשה הרשב"א ע"ד הגמ' בנדה שם דהא קאי התם אי מופלא הסל"א דרבנן וכמו שפירש"י שם וא"כ מאי קאמר ש"מ ב"ד מצ"ל הא בדרבנן לכו"ע אין בי"ד מצ"ל. ולפמ"ש א"ש דהכי פריך דאא"ב דקא"נ ב"ד מצ"ל בדאורייתא א"כ גם בדרבנן עכ"פ האב מצווה לגעור בו והיינו דקאמר בגמ' דאיכא איסורא לאותן שמוזהרין עליו והיינו אביו, אבל אם גם בדאורייתא אין בי"ד מצווין דאז בדרבנן גם האב אינו מצווה וכמש"ל וא"כ מאי איסורא איכא להמוזהרין עליו. [ומצאתי מקצת דברים מזה בס' מלא הרועים ובשו"ת הרמ"ץ]

כג) והנה הרשב"א בחי' לשבת קנ"ג כ' בד"ה כשהיא מהלכת וכו' וכל שבגופו איכא איסורא דאורייתא אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאורייתא דכתיב לא תאכלום וכו' ולעיל נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא בגמ' בקטן העושה על דעת אביו כלומר ועובר בזה משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך עכ"ל

ובס' מוצל מאש תמה דלמה צריך קרא באיסורי שבת בעושה ע"ד אביו שהוא כעין ספי' בידים דנילף מכל איסורי תורה שספי' בידים אסור, ובס' אמרי בינה תירץ דבקטן אין לו מחשבה, ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין שם מלאכה רק שמכוון למלאכה, לכן אי לאו דגלי קרא בשבת להזהיר גדולים על הקטנים לא היינו יכולים למילף מדם ושרצים דשם איתעביד איסורא אף אם אוכל הקטן בלא כוונה, וכן בטומאה אף בהעדר שום כונה מ"מ נטמא גופו לכך הזהירה התורה הגדולים על הקטנים,