אחיעזר חלק חלק ג יז

אינו ממון עובר על ב"י משום הואיל אי בעי מיתשל עלה, מ"מ מדאמר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה ולא אמרינן יקרא לה שם עד קודם אפיה ויבטלנו או יפקירנו ותו אינו עובר עליו דאע"ג דכדידי' דמי משום הואיל אי בעי מיתשל עלה הא בדידי' נמי מהני בטול והפקר קודם שתחמיץ, אע"כ משום דכיון דעכשיו לאו דידי' אע"ג דאי בעי מיתשל עלה, מ"מ כל כמה דלא איתשל עלה לאו דידי' הוא ואי אפשר לו לבטל או להפקיר יעוי"ש ולכאורה קשה דמה בכך דעכשיו לאו דידי' הוא ואין בידו להפקיר, מ"מ אי מיתשל עלה ולמפרע הוי שלו וחל ההפקר וממילא א"א שיעבור משום הואיל אי בעי מיתשל עלה דאי יתשל למפרע חל ההפקר, ומצאתי בשו"ת תורת חסד שתמה בזה וחשבתי לתרץ עפמש"כ הרמב"ן במיוחסות דפתח שע"י חרטה אינו עוקר למפרע ורק מכאן ולהבא כהפרת בעל יעוי"ש, ולהכי עובר בב"י דהואיל אי בעי מיתשל עלה ע"י חרטה וממילא קם ברשותי' וההפקר דלמפרע לא מהני כיון שאינו עוקר מעיקרא, ובאותה שעה היה תרומה ואין אדם מפקיר דבר שאינו שלו, ועל כן לא אמרינן בפתח ע"י חרטה נדר שהותר מקצתו הותר כלו, ועי' בשעה"מ ה' שבועות, אבל באמת זהו טעות דהוא רק בנדרים ושבועות דהנדר חל על כל הזמן ומתחרט מזמן דלהבא ולא מלשעבר, משא"כ בהפרשת תרומה וחלה שאינה לזמן, וכיון דנתקן הכרי והוברר חלק הכהן שהי' פתוך בטבלו, איך אפ"ל שיהי' מכאן ולהבא טבל, ולמפרע חלה ותרומה, ונראה כיון דבשעת ההפקר לא יכול ההפקר לחול בפועל ואין כל אדם יכול לזכות בו ממילא יכול לחזור מן ההפקר כל זמן שלא שאל, ועל כן עובר בבל יראה הואיל שיכול לחזור קודם השאלה

ח) והשאג"א שם בסוף סי' ע"ז מביא ראי' עמה דהוכיחו בגמ' דא"י לבטל בתר איסורו מהא דאר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם כו' ומנ"ל להכריח דחמץ אינו ברשותו של אדם וא"י לבטלו מדאסור בהנאה הא לר"ש לאחר ז"א מותר מן התורה והוי דהגול"מ כמו שאמרו לר"ש בחמץ של הקדש דמעל, אלא ודאי דבטול לא מהני לקבלת אחריות וה"ה מה שיהא מותר לאחר זמן למאי דקי"ל דדהגול"מ לאו כממון דמי, והמקו"ח תמה ע"ז איך מדמה לחמץ של הקדש שמותר להשהותו דאתה רואה של גבוה והוי שפיר גורם לממון משא"כ בחמץ שלו שמוזהר להשביתו והמחברים הישועות יעקב והקונטרס אחרון לשאג"א בשם הגאון ר' אבלי כתבו דעיקר ראיתו מהא דאר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו דהא אלו לא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו והי' מותר להשהותו והי' בו דבר הגורם לממון והוי שלו ולפיכך עובר בבל יראה, אלא די"ל דמ"מ הוה אינו ברשותו משום תשביתו משש שעות ולמעלה ואי אפשר להשהותו לאחר הפסח ואין בו גול"מ וכ"כ המקו"ח והישועות יעקב, דהב"י הוי בלילה וכבר קדמו עשה דתשביתו ואע"ג דלר"ש לפני זמנו מותר בהנאה וראוי להסיקו תחת תבשילו כמו"ש בפסחים כ"ח. מ"מ התשביתו נמשך ג"כ אח"כ (ועי' בנוב"י סי' ס"ה מה שנסתפק בזה) וא"כ אי אפשר שיהי' בו גורם לממון לאחר הפסח כיון דמחויב להשביתו מיד וזהו החדוש של שני דברים אינם ברשותו של אדם, והנה במ"ע דתשביתו אין חדוש לפ"ז ולא מיבעי לר"ש דס"ל דלפני זמנו מותר בהנאה והוי ברשותו, אלא גם למאי דקיי"ל כר"י דלפני זמנו אסור בהנאה מ"מ כיון דאי נימא דאינו מחויב בהשבתה ולא יהא עליו בל יראה משום דאסור בהנאה הרי יהא ראוי להשהותו לאחר הפסח ויש בו גורם לממון

ובזה י"ל מה שהקשה בשו"ת מהר"מ מינץ להגאון מהר"מ מאובן למש"כ האחרונים דבאים ה"נ אי"ע בבל יראה דהא דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו הוא דוקא באיסור חמץ ולא בשארי איסורים ובודאי דגם באיסוה"נ מדרבנן כן דאינו ברשותו של אדם, א"כ עכשיו דאמרו שעות מדרבנן ואינו ברשותו כמו שאמרו בפסחים ו' ונבטלי' בשית כדרב גידל ולא גרע איסור דרבנן של חמץ משאר איסור הנאה וכיון דעכ"פ יצא מרשותו קודם זמן תשביתו וב"י ומנ"ל דבכה"ג אוקמי' רחמנא ברשותו ולמשנ"ת א"ש דעכשיו שאמרו שעות מדרבנן והאיסור קודם המ"ע דתשביתו מן התורה גם על תשביתו אינו בדין שיחויב דהא אינו מחויב להשבית חמץ של הפקר, וממילא דמותר להשהותו לאחר הפסח דאין בו תשביתו כיון שאין החמץ שלו, וכיון דקיי"ל דלאחר זמנו מותר בהנאה מן התורה והיכא דלא עבר עליו בב"י גם מדרבנן מותר ויש בו גורם לממון להכי עובר עליו בב"י, דאף דלא קיי"ל כר"ש בגול"מ מ"מ הא בחמץ איתרבי ועובר עליו בתשביתו וב"י ואעפ"י דקיי"ל דגם לאחר שביטלו אסור מדרבנן לאחר הפסח משום שלא קיים מצות בעור מדרבנן. שאני התם משום הערמה כמבואר בירושלמי, ומשכח"ל שיהי' חיוב בל יראה. אבל אי נימא דאחר שעות דרבנן אינו עובר לעולם בבל יראה ולא משכח"ל בל יראה כלל ול"ש לקנסא דהואיל ועבר על בל יראה א"כ יהא מותר לאחר הפסח גם מדרבנן, ונמצא דאי נימא דאינו עובר יש בו גורם לממון ולפיכך עובר בבל יראה

, ובעיקר קושית המהר"מ מינץ נ"ל דבודאי אף דגם איסור הנאה מדרבנן אחר מונע מחלות הב"י מ"מ אם האיסור הוא לזמן לכשיגיע הזמן דבל יראה וכלה זמן האיסור דרבנן בודאי דברשותו קאי, וכמו דאינו מונע להתשביתו האיסור הנאה דמשש שעות ולמעלה למאי דקיי"ל כר"י דלפני זמנו אסור בהנאה מן התורה וגזרה תורה להשביתו כ"כ באיסור הנאה דרבנן נהי שאסור משעות דרבנן מקודם, הא איסור שעות מדרבנן כלות לכשיגיע זמן איסור תורה, וכיון דאז אין עוד איסור שעות, ואיסור תורה איננו מונע מן התשביתו וב"י, מה בכך שנאסר מתחלה מדרבנן הלא איסורו הי' רק לזמן שעה, ולכשכלתה השעה כלה זמן איסור מדרבנן והותחל הדאורייתא שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וז"פ

ט) השאג"א בסי' ע"ח מסתפק בחמץ של נכרי וקבל עליו הישראל אחריות דנתרבה מלא ימצא אי מחויב ג"כ במ"ע דתשביתו, דאע"פ דנתרבה בתוך הפסח לענין ב"י מ"מ לתשביתו שהוא משש שעות ומעלה דלא גלי קרא לא נתרבה ואינו מחויב להשביתו, ומתחלה מביא ראי' מהא דבל יראה הוי ניתק לעשה, ואם איתא הא הלאו כולל יותר מן העשה, וכמו בתמורה שכ' הרמב"ם דלוקה משום דהלאו כולל יותר מן העשה דאיתנהו בצבור ובשותפין. ועל זה יש להשיב ולחלק דשאני תמורה דאין העשה בגדר תיקון הלאו, רק דהדין שהתמורה נתפסת ואמרה תורה בלשון עשה, והיינו דהלאו לא הוי לאו מעליא ולא דמי ללאו דחסימה וכיון דמצינו בצבור ושותפין דאין בו דין זה לא הוי ניתק כלל, וכה"ג בתוס' יומא ד' ל"ו בד"ה לאו דלהכי לא קאמר לאו דטרפה דאפילו לריוה"ג לא חשיב ניתק לעשה כיון דלא ניתק כל מה שבלאו דהלאו כולל נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן ואהנך לא קאי לכלב תשליכון כו' היינו ג"כ משום דל"ה ניתק לעשה, משא"כ היכא שהעשה מתקן הלאו כמו בתשביתו א"כ מה בכך דהלאו כולל יותר מן העשה, מ"מ במה שמתקן מתקן ומועיל, וכיו"ב כתבו התוס' בחולין פ"א ע"א בד"ה הנח בתוה"ד ועוד הא דלא עקר תרי לאוין היינו כי ההיא דתמורה דלא הוי ניתק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דוהי' קדש לאו עשי' היא דמאליו קדוש כו'. ובזה יש להעיר במש"כ השאג"א בד' הרמב"ם דלהכי לוקה על ב"י משום דהוי ב' לאוין, דהא לא דמי לתמורה, ובכה"ג דהוי ניתק לעשה