אחיעזר חלק חלק ג טז

מהל' ערכין דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד, וההקדש חל, והפודה מההקדש צריך לשלם להבע"ח דלכשנפדה חוזר לשעבודו, והשעבוד חל גם מעיקרא אלא ארי' הוא דרביע עלי', וכ"פ הרמב"ם בקדשי בה"ב בעיה"נ בפ"ד מהל' עכו"ם דפודין ואח"כ שורפין (ויעוי' בכ"מ שם שכתב משום דאסור איה"נ חל גם מתחלה אלא דאיסור הקדש מונע) ודין ממון הקדש הוא רק לענין פדיון וכל דלא חזי לפדיון אין בו דין מעילה כמש"כ התוס' במעילה ט"ו בד"ה ואפילו דהיכא דבעי העמדה והערכה ואין בו פדיון אין בו דין מעילה כקדשים שמתו ולהכי כל שאין לו פדיון גם לפי שעה משום שאין לו דין ממון ואין לו שווי לפי שעה אין בו דין מעילה ג"כ כיון שאין לו בעלים ורק אע"פ שאין בו דין ממון מ"מ גורם לממון יש בו ותלוי אי גול"מ כממון דמי, דלר"ש דגול"מ כממון דמי הוי ממון גם לענין מעילה משא"כ לרבנן, ולהכי משני הירושלמי דאי אתה רואה של אחרים ושל גבוה תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש דדהגול"מ כממון דמי, דלרבנן דר"ש דדהגול"מ לאו כממון דמי לא נתרבה ממון המפקיד שיעבור הנפקד בב"י, וכ"ז בהקדש אבל בחולין יש על המפקיד דין בעלים אף שנאסר בהנאה לזמן, כיון דראוי להשהותו לאחר זמן ויש לו שווי גם להמפקיד עצמו אף שאינו ראוי למכירה כעת גם לרבנן דר"ש יש עליו דין מפקיד, ולפיכך הנפקד עובר בבל יראה, אלא שזה החלוק בין הקדש להדיוט נראה דחוק בעיני, וגם הקדש הוי בעלים באיסוה"נ כמו בהדיוט, ובודאי דלא פקע אסורו, ולאחר הפסח גם למ"ד דס"ל דדהגול"מ לאו כממון דמי מעל וא"צ להקדיש מחדש

ו) והנה אם נאמר דלא כהצל"ח וכמו שנראה כן מד' הפוסקים כמו שיבואר להלן דהיכא דהנפקד קבל עליו אחריות גם בחמץ של ישראל עובר ונצטרך לומר דאף דפקע חיוב אחריות מ"מ כיון דלולא איסור חמץ הי' מחויב באחריות חשוב כממונו, וכיון דבחמץ אמרינן ש"ד אינו ברשותו ש"א ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ה"נ גם בקבלת אחריות אמרינן דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כמו שלא נאסר מצד איסור חמץ והי' גורם לממון בכה"ג עובר בב"י, ולפ"ז בטוה"נ אעפ"י דכיון שיאסור מצד חמץ אין בו טוה"נ אף קודם שיחמץ מ"מ כיון דהסיבה לזה הוא איסור חמץ ולולא איסור חמץ הי' לו טוה"נ להכי עובר בב"י, ולהכי י"ל כמש"כ השאג"א דגם למ"ד טוה"נ אינו ממון כיון דעכ"פ לולא איסור חמץ יש לו טוה"נ עובר בב"י כמו על קבלת אחריות לרבנן דר"ש, מ"מ לבטל או להפקיר אי אפשר לו גם למ"ד טובת הנאה ממון כיון שבאמת אין לו טוה"נ כלל כיון שעומד להחמיץ, ורק לגבי דין בל יראה עובר משום דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כאלו לא הי' אסור חמץ וכיון שהסוה"נ בפועל אינו שוה כלום אי אפשר להפקיר את החמץ שאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו, וזה נראה באור הירושלמי פסחים פ' אלו עוברין על משנה דכיצד מפרישין חבריא בעי יקדישנה וישליכנה לאשפה. יש אדם מפקיר דבר שאינו שלו אף דמחויב לבערו מצד הטוה"נ מ"מ כיון דמחמת איסור חמץ פקע הטוה"נ לגמרי וא"כ אינו שלו ואיך יפקיר דבר שאינו שלו

עוד יש לומר בישוב ד' הירושלמי דנקיט בקדשים שחייב באחריותן אליבא דר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי, והא גם לרבנן בדין שיעבור כקו' המהרי"ט אלגאזי, נראה דהא המקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית נכרי מותר, ומבואר בט"ז סי' תמ"ו דבתיכם קאי על לא ימצא דנתרבה קבלת אחריות ודוקא בבתיכם דאין לך בו אלא חדושו, אבל בחמצו ממש לא מהני מה שהפקיד ביד נכרי, והנה הטו"ז חידש שם דלר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי ואין חדוש בחמץ לדידי' אין נפ"מ בין חמץ שקבל עליו אחריות ובין חמצו ממש, ודבריו תמוהים כמו שתמה עליו המקו"ח דהא מפורש בפסחים ד"ו דאפילו לר"ש איצטריך לא ימצא משום דאיתא בעינא ובכה"ג גורם לממון לאו כממון דמי, ולפ"ז גם לר"ש חלוק גול"מ דחמץ דאיתא בעינא מחמץ ממש, וי"ל דהחדוש הוא דבבתיכם דוקא הוא בקבלת אחריות משא"כ בחמצו ממש, והנה בקדשים שחייב באחריותן לר"ש דיש לו אונאה אע"פ דאיתא בעינא, וכן בסנהדרין קי"ב דמבואר דלר"ש דבר הגול"מ כממון דמי אפילו באיתא בעינא כמו שהעיר הקצוה"ח בסי' שפ"ו וכתבתי במקי"א לתרץ דשאני קדשים שחייב באחריותן דחיוב אחריות קדמו שהרי נתחייב מתחלה בנדרו הרי עלי ונפטר בקרבן זה, ולא דמי לאיתא בעינא שלא נתחייב כלל דאפילו אי נימא דהחיוב שומרים משעת משיכה מ"מ מתלי תליא עד שעת האונס או בפשיעה וכמש"כ האס"ז בכתובות ל"ד משא"כ בקדשים שחייב באחריותן שנתחייב בפועל בנדרו הרי עלי והביא קרבן זה וחשוב ליתא בעינא ממש שיהא עליו חיוב אחריות, וע"כ לר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי והוי כשלו דלא מהני מה שמופקד ביד אחר לדעת החולקים על הגאונים וס"ל דהמפקיד חמצו ביד נכרי עובר, וא"כ לר"ש בקדשים שחייב באחריותן דדהגול"מ כממון דמי אי אתה רואה של גבוה בחמץ שקבל עליו אחריות אפי' ברשות גבוה, והנה לפי המבואר בחולין קל"ט בקדשי בה"ב שנאבדו לר"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ לא דמי לפקדון של הדיוט, דפקדון של הקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוי כמונח ברשות הקדש ושמור ביד הקדש (דגם בהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי כמו שאמרו בב"ק ד"כ). ולהכי לא קרינן לי' וגונב מבית האיש דהוי ביד הקדש כמו"ש הראב"ד הובא באס"ז בב"ק שם במרובה ועדיף מיחד לו בית דזהו ממש רשות גבוה, ולהכי לרבנן דר"ש דס"ל דדהגול"מ לאו כממון דמי והוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי ביד נכרי, או עכ"פ ביחד לו בית לשי' רש"י והר"ח דחמץ שקיבל עליו אחריות שהפקיד ביד אחר אינו עובר, וי"ל דעדיף מזה, דדמי כמו שהפקיד אצל בעל החמץ דלכו"ע אינו עובר כמש"כ המג"א בסי'. ולהכי לרבנן אינו עובר ורק לר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי ובקדשים שחייב באחריותן דהוי כליתא בעינא וכממון דמי והוי כשלו ממש ולא מהני מה שמונח ברשות גבוה דהוי כחמץ שלו שהופקד ביד, נכרי דלדעת החולקים על הגאונים עובר, ובזה יתיישב לשון הברייתא בפסחים ה' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ובסיפא נקיט יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי, ומגבוה לא קתני כמו שהרגיש בזה הצל"ח דבאמת בשל גבוה אף בקבל עליו אחריות מותר לרבנן דר"ש. ולמש"כ מיושב בזה קושית האבן העוזר בסי' תמ"ב ע"ד המג"א דהיכא שהנפקד לא מכר את החמץ חייב מפסחים ד"ו דאמר רב ואם של הקדש א"צ דמבדל בדילי מיני' והא חייב הגזבר באחריות שלא מכר לרב דס"ל כר"י דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה והוי פשיעה וכן הקשה שם שם מפסחים נ"ט, ולמש"כ בשל הקדש לרבנן דר"ש דדהגול"מ לאו כממון דמי כדקיי"ל אינו עובר אפילו בקבל עליו אחריות. ובזה י"ל ג"כ משה"ק התוס' בפסחים מ"ו דאתה רואה של גבוה דהא אי בעי מיתשל עלה, למש"כ השאג"א דלהכי אמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה בחמץ דרבי קרא דדהגול"מ כממון דמי, וא"כ בהקדש דהוי כמקבל עליו אחריות ביד ההקדש גם משום הואיל אי בעי מיתשל עלה אינו עובר

ז) והשאג"א שם כתב דלגירסת הרי"ף והתוס' ושארי פוסקים בפ' אלו עוברין דגרסי ר"א סבר אמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה, א"כ אפילו טוה"נ