אחיעזר חלק חלק ג קסח

בהנאה, י"ל דס"ל לל"א דבאיסוה"נ מחמת נדר לא הוי כהפקר, ודלא כמ"ש הר"ן בשי' הרשב"א להוכיח ממתני' דנדרים פ"ה בקונם כהנים ולויים נהנים לי דיטלו בע"כ דה"נ כל היכא דאסר על עצמו נכסיו בהנאה הוו כהפקר כמש"כ המחנה אפרים דלא דמי לקונם כהנים ולוים דבשלמא תרומה דאין בה אלא טוה"נ וכיון דאסרינן עליו תו לא נשאר לו שום זכות והלכך נוטלים בע"כ, משא"כ במי שאסר נכסיו נהי דאסור ליהנות מהן מ"מ יכול ליתן לבניו כו' וכ"כ ביש"ש פ' הגוזל עצים ויעוין בשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' נ"ד. ולדבריהם שפיר לא הוי הפקר ולהכי ללישנא אחרינא מערבין (וראיתי בקרבן נתנאל בעירובין שם שכ' דלהכי אין מערבין בקונם ככר זו עלי לפי שיש מעילה בקונמות ודמי להקדש, ואינו מובן דבהקדש אסור לכולי עלמא משא"כ בקונם פרטי דחזי לאחריני וכמש"כ התוס' בעירובין דלהכי אין מערבין בהקדשות לפי שאסור על כל העולם ולא חזי לאחריני ולא כן בקונם פרטי, וקצ"ע בדהתו"ס שם שהכריחו מהקדש דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלי' משום דלא חזי לאחריני דהא בפשוטו י"ל דההקדש אינו שלו ואיך יערב בדבר שאינו שלו, משא"כ בטבל שהוא שלו וצ"ע). שוב מצאתי בס' גאון יעקב שהרגיש בסברא זו דככר זו עלי אין מערבין לו בה משום דכיון דאסור בהנאה אינה שלו, ויעוין בתוס' רי"ד לעירובין שכ' דבככר זו עלי כיון דאסור בהנאה הוי כעפרא בעלמא, ונראה כונתו דהוא לפי שאינו שלו. שוב ראיתי בס' בית הלוי ח"א סי' מ"ח שהאריך בזה

יח) וראיתי במחנה אפרים ה' זכי' מהפקר סי' ד' שכ"כ ע"ד הרשב"א שכ' דהנודר יכולים ליטלו ממנו בע"כ, וכ' המחנ"א דמ"מ לצדקה יכול הנאסר ליתן דמצלל"נ, וכדאמרינן בככר זו עלי דמערבין לו בה, ובנתיבות סי' רע"ה תמה ע"ד המחנ"א ופשוט לדעתו דאסור ליתן לצדקה דמכיר לו טובה והוי הנאת הגוף בהדי מצותו, דל"א מצלל"נ אלא בעירובין דליכא הנאת הגוף, אבל היכא דאיכא הנה"ג ל"א מצלל"נ. והא דעירובין ע"כ כשמערב לדבר מצוה מיירי וליכא הנאת הגוף ומצוות לאו ליהנות ניתנו [ובאמת מש"כ דמיירי דליכא שום הנאה, מבואר מדרש"י שפי' שם ללכת לבית האבל או לבית המשתה, וכבר תמה ע"ז השעה"מ בה' לולב, ולפי תירוצו אתי שפיר]

ובאמת יש לישב ד' המחנ"א דדבריו הם לשי' הרשב"א דהאוסר נכסיו הוי הפקר והרשב"א הא ס"ל דגם באית לי' הנאת הגוף בהדי מצוה אמרי' מלל"נ, וראיתי ביש"ש פ' הגוזל סי' ס' וס"א דהעלה להלכה דהאוסר נכסיו על עצמו אינם הפקר ויכול ליתנם לצדקה, אלא דכ' שם בתר הכי וז"ל יכול לומר אקיים בו צדקה או לצורך ביהכ"נ או לת"ת וכה"ג היכא דלא שייך שם טובת הנאה עכ"ל, ואולי כונתו דדוקא בכה"ג שנותן לצרכי רבים דל"ש לומר שהמקבל יחזיק לו טובה משא"כ בנותן צדקה לעניים ידועים דיחזיקו לו טובה וכמ"ש הנתיבות

והנה לד' המחנ"א גם בקונם פרטי יוכל המודר לתת למדיר עני בתורת צדקה כיון דמלל"נ, אבל המדיר לא יוכל ליתן צדקה להמודר ממנו הנאה, אולם ראיתי באס"ז בכתובות דק"ח בד"ה ומחזיר לו אבידתו שכ' בתחילה בשם הריטב"א דדוקא באבידה דמידי דנפשי' קמהדר לי' אבל אסור ליתן לו ממון של צדקה ול"א מצוה דנפשי' עביד כיון דממונא דידי' יהיב לי', ובשם תר"י כ' דכיון דעל מחזיר מוטלת המצוה וחובה עליו לקיימה לא ניחוש להנאת האחר דכי קמיתהני אידך ממצוה קמיתהני ודוקא להחזיר לו אבידה אבל לתת לו צדקה אסור הואיל ואם ירצה יוכל לתת לאחרים ולקיים המצוה עמהם, מוכח דהיכא דליכא אחרים יוכל ליתן גם למודר עני, ודבריהם צ"ב דאף אם נימא דהמדיר הוא שעובר בבל יחל ולא המודר וכשי' הרמב"ם מ"מ מאי מהני דאיהו מצוה קעביד הא מ"מ המודר נהנה ממנו ואיכא איסור בל יחל שו"ר באבני מלואים סי' ע"ב שהביא ד' תר"י ומפרש דבריו דמותר לו לקיים מצותו במודר ואידך ממצוה קא מיתהני, וצ"ע דמ"מ הא מיתהני ממעות המודר. והמגיה שם הביא ד' הרשב"א דבצדקה אחר שקיבל הצדקה עדיין מתהני בכל עת מאותו ממון של המדיר

ובהאי סוגיא דפסחים דכ"ג צע"ק דא"נ דתרומה אסור בהנאה דכתיב לא יאכל, דלפ"ז איך חייבה התורה לתת לכהן התרומה כיון דאסור בהנאה והוא מכיר לו טובה והנתינה אסורה, אם לא דנימא דבאמת אין לו טובת הנאה. אבל איך שייך מצות נתינה בדבר האסור בהנאה וצע"ק

יט) והנה האחרונים המרכבת המשנה והישועות יעקב כ' לתרץ קו' הרשב"א מטבל דרבנן דחזי לקטנים דאע"ג דאיסור דרבנן שרי לספויי בידים מ"מ הא הנאה של כלוי אסור בטבל וא"כ לא חזי למיספי לקטנים משום דהמאכיל אסור בהנאת כינוי, ותמהו על הרשב"א שלא הרגיש בזה, ובאמת הרשב"א לשיטתו אזיל שכ' בחי' לשבת דדוקא בתרומה טמאה אסורה הנאה של כילוי וה"ה בטבל דוקא בטמא. אולם נ"ל דאף לשי' התוס' בשבת שם דס"ל דהנאת כילוי אסורה בין בטמאה בין בטהורה מ"מ ל"ש הכא איסור הנאת כילוי, דהא איסור זה אינו מדין איסורי הנאה דתרומה וטבל אינם אסירים בהנאה, אלא דעיקר האיסור הוא דמה שנהנה בהנאה של כילוי הוי כמו אכילה, ובכה"ג דמאכיל לקטן אין המאכיל נהנה אלא בהכרת טובה וזה אינה הנאה של כילוי לגבי' אלא לגבי הקטן האוכל ובזה לא איכפת לן כיון דאיד"ר שרי לספויי לקטן בידים, וכה"ג כ' התוס' ביבמות ס"ו גבי ישראל ששכר פרה מכהן שמאכילה כרשיני תרומה אע"ג שמזונותי' עליו דהיינו משום דישראל אין נהנה אלא הדמים. [ועי' בתוס' עירובין די"ז גבי מאכילין את אכסניא דמאי דהביאו מירושלמי דאיכא דמוקי לה בנכרים ואפ"ה איצטריך לאשמועינן דמאכילין אותן דמאי דטבל אסור בהנאה ובדמאי הקילו, ולכאו' משמע מל' התוס' דגם הנאה של נתינה אסורה בטבל, אבל יותר נראה דכונת התוס' על הנאה של כילוי ובתו' ברכות דמ"ז כו' דבודאי אסור משום דהוי פורע חובו מממונו של כהן ומוכח דליכא בכה"ג משום הנאה של כילוי ועי' בצל"ח ברכות שם ובנתיבות סי' ר']

ועוד נראה דהנה כל קו' הרשב"א מטבל דרבנן דכיון דשרי לספויי בידים דמי ליוהכ"פ הוא משום דכמו דביוהכ"פ אין על הקטן שום איסור כ"כ באיד"ר אין שום איסור על הקטן אשר מש"ה שרי לספויי בידים, וע"כ אף אם נימא דהנותן יאסר ליתן לקטן משום דהוא עצמו נהנה הנאה של כילוי מ"מ הא אינו מצד שיש סרך איסור על הקטן דהא מבואר בעירובין ד"ל דככר זו עלי מערבין לו בה לחד לישנא אע"ג דאסירא לי' בהנאה מ"מ כיון דלכ"ע שרי מיקרי חזי לאחריני אע"ג דבודאי אסור הוא ליתן לאחר כיון דאסור עליו בהנאה. שו"מ בת' הגאון רצ"ה אורנשטיין הנספחות לס' ישועות יעקב בהל' שבת שהרגיש בסברא זו

והנה המל"מ בפי"ז מה' מאכ"א הק' לד' הרשב"א מהא דיבמות דע"א דבעי רמב"ח קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה והא סוכה הוי דרבנן, וכבר תירצו קושיתו דהא הוי הנאה של כילוי, אולם לכאורה מנ"ל דכהן ערל אסור בהנאה של כילוי וכ"כ בפשיטות במנ"ח מ' רפ"ב,