אחיעזר חלק חלק ג קסו

דלולי האיסור הי' נהנה מיקרי הנאה לענין חיוב מעילה, אבל ז"א אלא היכא דאיכא מעילה אבל בלא"ה אינו חייב לשלם בעד מה שנהנה מהקדש בשוגג). אבל בקטן דל"ה איסור גבי' שפיר הוי הנאה ויצטרך לשלם לכשיגדיל

וכן נראה דבקטן החובל בחבירו בשבת דלד' הג"א הנ"ל יצטרך לשלם לכשיגדיל, דבגדול כה"ג הוי קלב"מ אף בשוגג, משא"כ בקטן לא חשיב גם ח"מ שוגגין ושפיר יצטרך לשלם לכשיגדיל

וכן יש להסתפק לענין מכר לב"נ דבר איסור שהב"נ מוזהר עליו והב"נ הי' שוגג בזה, דאף דב"נ ל"ב התראה מ"מ כשאמרו לו שהוא של היתר בודאי דהוי שוגג, אי שייך בב"נ נפשו ש"א חותה מן האיסור לענין דלא יצטרך לשלם בעד מה שנהנה מהאיסור

יב) הנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' א' הקשה לד' הטור שהביא הב"י דמה"ת אין איסור ספי' בידים, דא"כ לא שייך קטן כלל באיסור אינו זבוח ותהי' שחיטת קטן פסולה מטעם דל"ה בר זביחה, ועיי"ש שכ' דמסברא ידעינן דאסור למיספי להו בידים, אבל הוא תמוה דהא מצרכינן קראי לטומאה ולשרצים ודם. ובס' שם ארי' תירץ דממאי דכתיב בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ולא כתיב לקטן מוכח דלקטן ישראל אסור ליתן נבילה, והא דלא מייתי הגמ' ביבמות שם מהא דנבילה הוא משום דאין מפורש בקרא אזהרה ורק מכללא מוכח. אולם תירוצו אינו נראה, דבודאי ל"צ קרא להתיר ליתן נבילה לקטן ואין ראי' מדלא כתב לקטנים תתננו דמה"ת נאסור מאחר דספי' בידים מותר מן התורה, ומ"ש נבילה משאר איסורים דמותר לספות לקטן בידים. אולם נראה העיקר דקטן הוי בר זביחה לכשיגדיל ולא דמי לתפילין דקטן פסול לכתיבת תפלין משום דאינו בקשירה דהתם הוי מצוה חיובית לכל יום ויום, וכיון דכ"ז שהוא קטן אין עליו חיוב מצוה זו הוי אינו בקשירה משא"כ בשחיטה, וכה"ג חילקו בין הא דאינו בקשירה להא דגבי גט הוי בר כריתות. ועוד נראה דהא נבילה זו עצמה תיאסר על זה הקטן לכשיגדיל משא"כ בתפלין דכל יום הוא חיוב מיוחד בפ"ע ומשום מה שיתחדש עליו חיוב בגדלותו לא מיקרי ישנו בקשירה עכשיו בקטנותו שאין עליו חיוב המצוה

יג) לכאורה יש להקשות בהא דאיבעיא להו לבני בתירא אם פסח דוחה שבת, והא למאי דמוכח מד' רש"י בחולין י"ג דאם אמר הקטן בפירוש שיודע שהם קדשים ושוחט לשמן מהני בגדול. עומד ע"ג גם לשחיטת קדשים (והרמב"ם ל"פ כן בפ"א מה' פסוהמ"ק ה"ו ועי' בלח"מ שם) הרי הי' אפשר לשחוט את הפסח ע"י קטן דאע"פ דלאו בר שליחות הוא אך שליחות אינה מעכבה לקיום מצות עשיית פסח וצ"ל דחששו לאיסור ספי' בידים דאף אם אאמד"ר ג"כ אין להתיר משום עשיית פסח כדאיתא בכה"ג בפסחים ס"ט גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ד"א ברה"ר. וי"ל בזה קו' האחרונים דלמה לא פשטוה מהא דעשר עטרות נטל אותו היום שחל בשבת ושחטו את הפסח דמשם אין ראי' דדילמא עשו ע"י קטן כיון דאין איסור מן התורה לספות לו בידים, ואז לא הי' האיסור מדרבנן, משא"כ לדידן דאיסור ספי' נאסר מדרבנן ואין להתיר האיסור משום עשיית פסח

יד) יש להסתפק אם שייך איסור ספי' במאכיל חצי שעור, דלכאו' כיון דכתיב לא תאכילום י"ל דהוי דוקא בכזית, דכיון דעל הקטן ליכא איסור כלל אלא דחידשה התורה איסור על המאכילו דמי לשאר איסורים שלא מאיסורי אכילה שנסתפקו האחרונים אם יש שם דין ח"ש. וביותר למ"ש הפנ"י בחי' לביצה ד"ז דח"ש ל"ש אלא באיסורי אכילה משום דהנאת גרונו מיהא איכא, והכא גבי לא תאכילום הרי המאכיל לא נהנה בהנאת גרונו כלום. וראיתי בס' מנחת חנוך מ' י"ג שהרגיש בספק זה [וכתבתי במק"א לחדש דגם להשי' דשלכדר"א אסור מדאורייתא ליכא איסורא דח"ש בשלכדר"א, דמה דאסור שלכדר"א הוא משום הנאת מעיו ובחצי שעור הא ליכא הנאת מעיו וגם הנאת גרונו ליכא דהוי שלכדר"א. ועפ"ז ישבתי ד' התוס' בשבועות כ"ב: ד"ה אהיתירא קמישתבע דכ' שם בתי' ב' דלריו"ח דח"ש אסור מה"ת י"ל אהיתירא קמישתבע כגון ליהנות שלכדה"נ וכתבתי דכונת התוס' הוא בח"ש שלכדה"נ דלית בי' אי' דאורייתא וכנ"ל]. ומהא דהקשו ביבמות קי"ד מהך דתינוק יונק אין ראי' דאף דלכאו' הוי שם ח"ש דליכא צירוף דכא"פ מ"מ י"ל דביניקה שאני דדרכו בכך וכמ"ש האחרונים הובא במל"מ פ"ג מה' ברכות לענין שתיית קאווע עיי"ש, ועי' במנח"ח משי"ג מש"כ בזה. אלא דבאמת שם בגמ' מקשה למאן דס"ל קא"נ בי"ד מצ"ל ולענין הפרשה בודאי כל היכא דאסור בגדול בקטן כה"ג חייבין להפרישו וע"כ מצ"ל להפרישו אף מח"ש כיון דאסור מה"ת, משא"כ לענין איסור ספי' בידים וכמשכ"ל

ואם אכל הקטן שלכדר"א, הנה להשי' דשלכדר"א אאמד"ר ל"ש איסור ספי' למ"ש הרשב"א דליכא איסור ספי' באיסורי דרבנן, ולהשי' דאיכא גם אי' דאורייתא בשלכדר"א בודאי דיהי' איסור גם על המאכיל, אלא דלענין מלקות לא ילקה גם המאכיל בכה"ג גם לשי' הסוברים (עי' פמ"ג סי' שמ"ג ובקרית ספר סוף הל' מאכ"א:) דלוקה על לא תאכילום (דמהרמב"ם פי"ז מה' מאכ"א משמע דליכא אלא איסורא בעלמא), דלא תאכילום משמע כדרך אכילה. ומה"ט גם במאכיל לקטן בב"ח או כה"כ דאיתרבי בהו ללקות אף שלא כדר"א ג"כ לא ילקה המאכיל דבלאו דלא תאכילום לא נתרבה באיסור בב"ח יותר משאר איסורים

טו) הרשב"א בתר דכתב דבאיסור של דבריהם ליכא איסור ספי' הקשה מהא דאין מערבין בטבל ומוקי לה בטבל טבול מדרבנן והא אפשר ליתן לקטן ומערבין במאי דחזי לקטנים כמו דמערבין לגדול ביוהכ"פ משום דחזי לקטנים, ותי' דיוהכ"פ שאני דגופי' חזי אף לגדולים ורק איסורא דיומא גרים לי' ושפיר מהני מה שראוי לאחרים אבל בטבל דאיסורו מצד עצמו לא מהני מה דחזי לקטנים. ותי' של הרשב"א לכאו' סותר דהג"מ בעירובין ד"ל במערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דא"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוהכ"פ והא לד' הרשב"א ל"ד אהדדי דיוהכ"פ איסורא דיומא הוא דקגרים. וכבר הקשה זה בריטב"א והוכיח מכאן דאין חילוק בין איסור טבל לאיסור יוהכ"פ והשיג מזה ע"ד הסוברים דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים

וסבור הייתי לומר דהגמ' בעירובין שם לא הק' מישראל בתרומה אלא מנזיר ביין, ועפמש"כ מהר"י באסאן הובא בת' מהרי"ט ח"א סי' נ"ד דאף דנזיר הוא איסור חפצא שבקבלת הנזירות אוסר אבריו ע"ע פיו לשתיית יין וכו' אבל היין אינו חפצא של איסור, ולפ"ז שפיר מקשי מיוהכ"פ אאיסור נזיר דגם יין לנזיר אינו איסור חפצא ואיסורו תלי בימי הנזירות. ויתישב בזה מה שלא הקשו בגמ' לסומכוס דאמר אין מערבין בתרומה מהא דמערבין לגדול ביוהכ"פ כמשה"ק ב"ה לב"ש דתרומה שאני דהוי איסור חפצא וגם ב"ה לא הקשו אלא מנזיר ביין, אלא דעכ"פ יקשה מהא דמקשי בגמ' שם לסומכוס ואילו לנזיר ביין לא פליג מ"ט משום דאיתי' בשאלה א"ה תרומה נמי אפשר דמיתשיל עלוי', ומאי קושי' דילמא בנזיר ביין דל"ה איסור חפצא מהני לסומכוס משום דחזי לאחריני ולא משום טעמא דשאלה משא"כ בתרומה דהוי איסור חפצא. ומוכח מזה דס"ל להגמ' דאין חילוק בין לנזיר ביין לישראל בתרומה והא דלא הקשו לסומכוס ממערבין לגדול ביוה"כ משום