אחיעזר חלק חלק ג קסה

יסייע לו. ובודאי כונת הרא"ש למיספי בידים דאל"כ הא קיי"ל קטן או"נ אין בי"ד מצווין להפרישו, וא"כ אמאי לא הוי אלא איסורא מדרבנן, ודוחק לומר דהוא משום דהרא"ש ס"ל דאיסור ספי' בידים אאמד"ר, אלא משום דלאו דלא תאכילום בקטנים מיירי, אבל בגדולים דיכולים לעשות בעצמם ואדעתא דנפשייהו עבדי ליכא גבי' לאו דלא תאכילום ורק משום לפני עור אסירי ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא ובלא"ה ליכא משום לפ"ע רק איסור מדרבנן. [וח"א העירני מד' הירושלמי פ"ג דדמאי הל' א' דאיתא התם רופא חבר שהי' מאכיל לחולה עם הארץ נותן לתוך ידו ואינו נותן לתוך פיו בדמאי, ומשמע לכאו' דשייך איסור ספי' גם בגדול. אולם באמת מיירי שם הירושלמי גם בבן נח וע"כ דאינו משום איסור ספי' דבודאי ל"ש לא תאכילום בב"נ, אלא דהוא משום לפני עור וכדפי' גם בפ"מ שם]. עכ"פ אסור להאכיל לגדול משום מסייע לעבירה, ומבואר מד' הרא"ש דלאו דלא תאכילום איכא גם היכא שיכול ליקח בעצמו וגם דבגדול ליכא לאו דלא תאכילום

ח) וראיתי בחי' הרשב"א לנדרים דט"ו שכ' וז"ל ולענין פירושא דמתני' איכא מאן דמפרש שאת נהנית לי כגון שאסר תשמישה עליו אם תלך היא לבית אבי' ואסורה בהנאתו דקתני היינו משום לאו דלפ"ע שתעבירו על בל יחל, ואין זה מחוור חדא דאינו עובר אלפ"ע אלא כעין מושיט כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ בדקיימי בתרי עברי דנהרא דאין זה יכול לעבור עליו אלא אם יושיטנו חבירו וכדאסיקנא פ"ק דע"ז עכ"ל. ולא זכיתי להבין ד' הרשב"א דהלא הכא נמי אין זה יכול לעבור אלא א"כ תושיט. וסבור הייתי לומר דכונת הרשב"א דלפ"ע ל"ש רק היכא דהוא ע"י הושטה אבל לא היכא שמשתתפים שניהם במעשה העבירה דל"ש הושטה, אבל לא כן נראה מד' הרשב"א והרמב"ן ביבמות דפ"ד דהנבעלת עוברת על לפ"ע (ועי' בנובי"ק חאה"ע סי' פ'). ועי' בסה"מ להרמב"ם סי' רצ"ט בלאו דלפ"ע שכ' וז"ל ולאו זה כולל ג"כ שיעבור על עבירה וסיבב אותה כי בוא יבוא האיש ההוא לעון וכו' ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה, ומאלו פנים אמרו במלוה ולוה ברבית ששניהם יחד עוברים על לאו דלפ"ע ל"ת מכשול כי כ"א משניהם עזר את חבירו והכין להשלים את העברה עכ"ל, הרי שאין חילוק בענין לפ"ע בין מושיט למשתתף במעשה העבירה, וד' הרשב"א צ"ע

ולפמשנ"ת דאין סברא לחלק באיסור לא תאכילום ולומר שאם המאכיל אינו בכלל האיסור יהי' מותר לספות בידים, והדר קשה אמאי מותרת להקף את הקטן דהוה ספי', אולם בשעה"מ בפי"ב מה' ע"ז כ' דאע"ג דבכל התורה כולה גדולים מוזהרים על הקטנים מ"מ גבי הקפה ס"ל לרב אדא דגזירת הכתוב מדשני קרא למיכתב לא תקיפו דכל היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מקיף נמי שרי, יעוי"ש, ועי' עוד בס' בית אפרים חיו"ד סי' ס"ב

ט) ולפמש"כ נ"ל עוד דאם גדול ספה איסור לקטן מוטל על ב"ד להפריש הקטן מלאכול האיסור כדי שלא יעבור הנותן על איסור ספי', דאף אם נימא דהמאכיל עובר על איסור ספי' תיכף משעה שסיפה לו האיסור אבל פשוט דהוא רק אם יצא הדבר לפועל, היינו שאכל הקטן האיסור שאז עובר המאכילו למפרע משעת נתינה, אבל אם מאיזה סבה שהיא לא אכל הקטן האיסור בודאי דאין הגדול המאכילו עובר, וא"כ כשנתן האיסור לקטן אף דמצד הקטן קיי"ל דאין בי"ד מצ"ל מ"מ יהיו מצ"ל מצד הגדול, המאכיל שתתבטל הספי' ולא יעבור על האיסור

ואולי זהו כונת רבנו ירוחם נתיב א' שהובא בת' חת"ס חאו"ח ספ"ג שכ' ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן אבל אי שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווים עליו להפרישו, ודבריו תמוהים ועיי"ש בחת"ס בזה, ולפמש"כ אולי הכונה בכה"ג ששייך בזה בר חיובא ע"י שהוא ספה האיסור לקטן וב"ד מצווין להפריש הקטן בכדי להציל את הגדול מאיסור לא תאכילום כנ"ל

ויש לעיין אם קטן ספי בידים איסור דאורייתא לקטן אחר למ"ד דקא"נ ב"ד מצ"ל וגם אם נימא דאיסור ספי' הוי דאורייתא, אי שייך כאן חיוב להפריש מצד הקטן הראשון שלא יעשה איסור דאורייתא של ספי' בידים (דמצד הקטן השני בודאי דיהי' החיוב למנוע המעשה הזה שלא יבוא הקטן השני לידי איסור), די"ל דאיסור ספי' דנפקא לן מלהזהיר גדולים על הקטנים לא שייך כלל גבי קטן, ול"ה כשאר איסורים דאורייתא דשייך איסור זה גם בקטן אלא דאינו בר עונשין

י) יש להסתפק בקטן חולה אי שרי לשחוט בהמה עבורו בשבת או דשפיר טפי להאכילו נבילה דבגדול כ' הר"ן בפ"ח דיומא דטוב לשחוט אף דאיסור שחיטה בשבת שהוא בסקילה חמור יותר מאיסור דנבילה שאינו אלא בלאו משום דחומר בנבילה שחייב על כל כזית וכזית ממנה ובקטן י"ל ג"כ דלאו דלא תאכילום יש על כל כזית וכזית. אולם לפמ"ש הב"י בסי' שמ"ג בשם הטור דאיסור ספי' בידים בשאר איסורים (חוץ מדם ושרצים וטומאת כהנים) אאמד"ר בודאי דאין לשחוט בשביל הקטן דאם יאכילהו נבילה יהי' רק איסור ספי' מדרבנן. ואם א"צ להאכילו רק רוטב מבשר שנתבשל יש לדון גם אם איסור ספי' בעלמא הוא מדאורייתא דאף לשי' רוב הראשונים דטעם כעיקר דאורייתא אבל שי' הר"י דאורלייניש בע"ז ס"ז היא דאין בזה לאו אלא עשה דתעבירו באש, וא"כ לפמ"ש הגה"מ בפכ"ט מהל' שבת דבאיסור עשה לכ"ע ליכא מדאורייתא לאו דלא תאכילום דבהנך דהזהירה תורה על ספי' בידים איכא לאו, ליכא ברוטב של נבילה איסור דלא תאכילום אלא מדרבנן ושוב אין להתיר לשחוט עבורו בשבת ובגדול יהי' צריך לשחוט עבורו לשי' רוב ראשונים דטע"כ דאורייתא ויש להעיר ע"ז מסוגי' דיבמות קי"ד דמקשה מתרומה טמאה דיהיו בי"ד מצ"ל דג"כ אינה אלא אי' עשה מבשעריך תאכלנו, ובמ"ש בגמ' מהא דתינוק יונק דהוי לאו שאין בו מלקות כמשה"ק הגרע"א בחי' ליבמות שם י"ל דמ"מ איסור לאו איכא אבל תרומה טמאה הא אינה אלא בעשה. אלא די"ל דהגמ' קאי לענין דיהיו מדרבנן מצווין להפרישו דאף דלמ"ד דבי"ד מצ"ל מ"מ באיסור דרבנן אינן מצ"ל אף מדרבנן, הכא מיהא הוי איסור דאורייתא, אלא דמשום דל"ה אלא אי' עשה ל"ה חיוב הפרשתו ואיסור ספי' אלא מדרבנן, אמנם בתה"ד סי' ס"ב הביא ראי' זו ומסיק הכי וע"כ צ"ע לדינא

יא) יש להסתפק באם מכר אחד לקטן דבר איסור דאורייתא וגם האכילהו האיסור דקיי"ל בשו"ע חו"מ סי' רל"ד דבאיסור אכילה דאורייתא צריך להחזיר הדמים משום דנפשו של אדם חותה מן האיסור, אבל הכא דעל הקטן גופא ליכא איסורא רק על המוכר רמי איסור דלא תאכילום, וביותר למש"כ הטעם דצריך להחזיר הדמים משום דגם שוגג באי' דאורייתא צריך כפרה, והקטן בודאי דא"צ כפרה לכשיגדיל על מה שחטא בקטנותו כיון דליכא סרך איסור עליו, וכמ"ש בתה"ד בפסקים סי' ס"ב והובא ברמ"א או"ח סי', שמ"ג, נראה לפ"ז דהמוכר א"צ להחזיר לו הדמים, וגם אם הקטן עדין לא שילם צריך לשלם דמי הנאת האיסור

ולפ"ז י"ל ג"כ בקטן שנהנה מהקדש בשוגג דחייב לשלם לכשיגדיל לפמש"כ הג"א פ' החובל עפ"ד רש"י בדצ"ח דקטן שהזיק חייב לשלם לכשיגדיל, וה"נ אף דמעילה ליכא בקטן מ"מ מה שנהנה חייב לשלם, ובגדול בכה"ג היכא דמעטי' התורה ממעילה שוב לא ישלם מה שנהנה גם בשוגג דלא נהנה כלום משום דנפשו חותה (ומה שחייבה התורה מעילה בשוגג ול"א דהא לא נהנה כלום כבר עמד ע"ז הגרעק"א והעיקר בזה דכן גזרה התורה דכל היכא