אחיעזר חלק חלק ג קסד

עכ"פ מטעם ספי' יהי' אסור לגלחו, וע"כ כד' התה"ד. אולם לכאו' לא יספיק בזה גם לד' התה"ד דהא איירי כאן בספק נזירים וא"כ בגדלותו כה"ג יהי' אסור להקיף ושייך בזה שפיר אתי למיסרך ותהי' מזה הוכחה דאיסור ספי' אאמד"ר ולא החמירו בספיקו. אכן בלא"ה יש להעיר כיון דהטעם הוא משום דנזיר ישנו בשאלה ולפ"מ שנסתפק המל"מ באם הדיר האב את בנו בנזיר שלא יוכל הבן לשאול א"כ ליתי' בשאלה ול"ש דחי' (ואולי כיון דעיקר נזירות ישנה בשאלה בכ"מ קילא גם היכא דליתא בשאלה). אולם נראה דההלכה דהאב מדיר את בנו בנזיר הוא רק לענין הל"ת גרידא דלאו דלא יחל מיהא איתא גבי' ואולי גם בל יחל ליכא אלא הלכה גרידא, ועכ"פ עשה אין כאן ול"צ קרא דראשו ולטעמא דאיתני' בשאלה דאתי עשה דמצורע ודחי לל"ת או להלכה דנזיר. ועכ"פ מוכח דמגלח אף דליכא עשה גבי' והלאו איכא ושייך לא תאכילום, וע"כ דל"ש כאן איסור ספי' כיון שבגדלותו יהי' מותר וכד' התה"ד

אולם נראה דגבי דחי' א"ש גם בלא החידוש דתרוה"ד, דסו"ס לגבי קטן כשם שאין לו העשה דמצורע כ"כ ליכא לגבי' הל"ת דנזיר, וגם לא תאכילום לא שייך על דבר שעכ"פ התירתו התורה: הגם שהוא רק מטעם דחי'

ז) אלא דבענין הקפה קשה בב"מ ד"י גבי דאמר לאשה אקפי לי קטן דתאסר האשה להקיף את הקטן מצד ספי' בידים, וכבר הרגיש בזה הפמ"ג בסי' שמ"ג. אך י"ל למש"כ התוס' בב"מ שם בכהן שאמר לישראל קדש לי גרושה דאף דהישראל עובר בלפני עור מ"מ כיון דלאו בר חיובא הוא בעצמו חשוב לאו בר חיובא, וה"נ אע"ג דאסור למיספי לי' בידים מ"מ מיקרי לאו בר חיובא. שו"ר בנויבי"ק חאה"ע סי' ע"ה שכ"כ. אבל הריטב"א כ' דלרבא דס"ל דאינו לוקה אא"כ בעל ל"ש לפני עור על הקדושין הובא בשמ"ק ב"מ שם, ומשמע דס"ל דמשום לפני עור הוי בר חיובא מיהו התוס' בנזיר דנ"ז וכן בשבועות ד"ג כ' בהדיא דאשה מותרת להקיף קטן, וכן מוכח שם בגמ' דא"ל דידך מאן מגלח א"ל חובה ומוכח דלרב הונא שריא לכתחילה להקיף קטן. ובס' בית הלוי ח"א סי' ט"ו כ' מתחילה להוכיח דאיסור ספי' אאמד"ר ומותר לחולה שאב"ס, ואח"כ כ' לחדש דהא דהגדול אסור לספות לקטן אינו אלא היכא דהאיסור ישנו גם אצל הגדול וכמש"כ בשו"ת אמונת שמואל לחדש על איסור דלפני עור דליתניהו היכא דאין המכשיל בכלל האיסור וכ"כ גבי איסור ספי' בידים דבהני ג' קראי דמצינו איסור ספי' הכל מוזהרים כמו דם ושרצים וכן טומאת הכהנים שאמרו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ופי' דהכהנים הגדולים מוזהרים על הקטנים וליכא למילף מינייהו לאסור גם למי שבעצמו אינו מוזהר עליו: אולם העיר ע"ז מד' הרוקח המובא בש"ך סי' שע"א ובמג"א דכהנת מעוברת מותרת להכנס לאהל המת משום ס"ס ספק נפל וספק נקבה, מוכח דס"ל דאסורה אע"פ שהיא אינה מוזהרת בלאו דטומאה, וע"כ דהוי מדאורייתא מדהוצרך לס"ס דבדרבנן הא גם ספק אחד מותר עכ"ד. ובאמת אין סתירה מד' הרוקח די"ל דלאו מטעם איסור ספי' קא אתי עלה, רק לפמש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' אבל דהמטמא את הכהן והכהן שוגג לוקה המטמא, ומטעם זה היתה אסורה להכנס לולי הס"ס

אולם עיקר חידושו אינו נראה, דהא גם על חידושו של האמונת שמואל תמהו מד' התוס' בב"מ דבכהן שאמר לישראל קדש לי גרושה עובר הישראל משום לפני עור אע"ג דהישראל לאו בר חיובא, וצ"ל בד' האמונת שמואל דדוקא היכא שאינו אלא מושיט האיסור לחבירו בזה היכא דאינו בר חיובא אינו עובר משום לפני עור משא"כ היכא שנגמר האיסור על ידו וכ"כ בבית הלוי גופי' בסי' י"ג, וא"כ בלאו דלא דתאכילום ובמקיף שהוא גומר האיסור ע"י מעשיו בכה"ג גם בלפני עור הי' עובר. גם מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' אבל הל' ה' שכ' המטמא את הכהן וכו' אם היו שניהם מזידים הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, ולא הזכיר שהמטמאו הוא כהן: נראה דאף בישראל דלאו בר חיובא הוא עובר משום לפ"ע. וכן מד' הראשונים ביבמות פ"ד שהקשו למ"ל קרא דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת תיפ"ל דהא איכא משום לפ"ע, הרי דאע"ג שהיא אינה מוזהרת מ"מ איכא משום לפני עור. אולם הרמב"ן ביבמות שם כ' בתירוץ השני א"נ י"ל דגבי השוה בכל כתיב אבל לאו שאינו שוה בכל אינו נוהג בהן לא מחמת עצמן ולא מחמת אנשים. ולכאו' מטין דבריו כס' האמונת שמואל אף היכא שהאיסור נגמר ע"י המכשיל, אולם זה צ"ע דלא יהא אלא משיא עצה שאינה הוגנת במילי דעלמא שג"כ שייך לפנ"ע. וראיתי בת' חת"ס חחו"מ סי' ר"ב שהרגיש בזה וכ' לפרש דה"ק דהרי כל לאוין שבתורה ובכללם לפ"ע לא הי' נוהג בנשים כיון שמצינו בהם קולא במ"ע שהז"ג לולי היקשא דאשה לאיש לכל עונשין שבתורה וס"ל לרמב"ן דהשתא נמי דאיתקש מ"מ לא מיפקדא איתתא בלפ"ע אלא במצוה שגם היא מיפקדא אבל מצוה שאינה אלא באנשים לא הטילה התורה עלי' שום עונש ע"ז אבל אנשים ישראלים וכו' עכ"ד, אבל עדין לא נתישב דעכ"פ מה בכך שאינה מוזהרת וכי נימא דליכא באשה לפ"ע במשיאה עצה שאינה הוגנת. ובאמת גם בעיקר היסוד של האמונת שמואל קשה דבאיסור שהמכשיל אינו מוזהר עליו למה יגרע ממשיא עצה שאינה הוגנת בעלמא

ונראה בזה די"ל דבלפ"ע יש ב' דינים. דהנה משיא עצה שאינה הוגנת דשייך גם במילי דעלמא ל"ש אלא היכא שאין העור יודע משא"כ במזיד שאינו מטעה אותו, ומה שמצינו באיסורים דין דלפ"ע אף במזיד שהלה יודע שהוא אסור הוא דין מיוחד באיסורים (ועי' מ"ש בזה לעיל סי' ס"ה). ובדין זה דלפ"ע באיסורים שהוא גם במזיד שייך לחלק בין לאו השוה בכל לשאינו שוה וכמ"ש הרמב"ן או כד' האמונת שמואל בלאו שאינו במכשיל, ואה"נ דבשוגג יהי' לפ"ע גם בלאו שאינו שוה בכל וגם באיסור שאין המכשיל אסור בו דשם לא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת במילי דעלמא, משא"כ היכא שיודע בעצמו שאינו מטעה אותו. והרמב"ן לשיטתו שכ' בחי' לע"ז דכ"ב וז"ל ומדמקשה ותיפ"ל משום ולפני עור במלאכה דחש"מ משמע לן מינה דאיסורא מדאורייתא דאי מדרבנן הוא מי איכא לא תתן מכשול ע"כ וצ"ל דאע"פ דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת מ"מ במזיד ל"ש זה. וכ"ז בלאו דלפ"ע שזהו דין מיוחד באיסורים גם במזיד, אבל בלאו דלא תאכילום שעיקרו אינו אלא באיסורים אין שייך נ"מ בזה אם המאכיל ישנו בכלל האיסור או לא

ונראה דגדרי לפני עור ולא תאכילום חלוקים הם בדיניהם. דלפ"ע הוא דוקא בתרי עברי דנהרא והיכא שיכול ליקח בעצמו אינו עובר משום לפ"ע, אבל בלא תאכילום בודאי אף היכא שהקטן יאכל גם בעצמו אסור למיספי בידים [וכן עובר בלפ"ע תיכף משנותן לפניו המכשול כמבואר במו"ק דמכה בנו גדול עובר משום לפ"ע וכ"כ בס' יד מלאכי, משא"כ בלא תאכילום אינו עובר רק בשעת אכילה דספי לי' בידים], ועי' ברא"ש רפ"ק דשבת שהקשה איך פטור ומותר לגמרי הא קא עבר משום לפ"ע לא תתן מכשול כמו מושיט כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ, ואי"ל דהכא מיירי דאפי' לא הי' נותנו בידו יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפ"ע דמ"מ איסורא מדרבנן מיהא איכא דאפי' קטן אוכל נבילות בי"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא