אחיעזר חלק חלק ג קסא

ביטלת והי' אם בן הכות הרשע, הד"ק ע"ד הטור והנמוק"י שכתבו דעדי גניבה שהוזמו שאינם נמכרים בגניבתו משום הזמה דלוקים, ואמאי הא איכא ממונא דהזמה עבור הגניבה אלא דבתוס' רי"ד בב"מ שם מפורש דגם בעדים זוממין כשאין לו לוקה. אולם בפשיטות י"ל דגם לד' הטור מיירי באופן דליכא ממון, כגון שהודה שמגיע עבור ההלואה שלוה מפלוני, והעדים מעידים שגנב מפלוני, וא"כ אין נפ"מ בתשלומין דבין כך ובין כך הוא מחויב בתשלומין: ורק מה שהעידו שגנב נמכר עי"ז בגניבתו, והם אינם נמכרים בהזמה ולוקין

גם נסתפקתי בהעידו על חוב ממון של שו"פ והוזמו דבשני עדים מגיע מכל אחד חצי פרוטה, אפשר דדמי לחובל פחות משו"פ וניהו די"ל דכיון דמשלשין בממון החיוב על כל אחד בשלימות, (וצ"ע במשלשין בממון לכשאין לאחד אי מחויב השני לשלם), מ"מ י"ל דתשלומין דפחות משו"פ אין זה תשלומין כלל, ול"ח ב' רשעיות, ומה"ט נראה דהא דחובל פחות משו"פ לוקה אף דבגזילה פחות משו"פ אסור ואין לוקין [לשי' האומרים שאין זה מצד ח"ש ורק משום דמחילה הוי כהשבה ובחובל נמי נימא דמחילה כתשלומין ולא דמי למפותה בכתובות דל"ב כמו שחילק הקצוה"ח בסי' תכ"ד דהתם לא נתחייב כלל, ודמי לקרע כסותי' יעו"ש] וצ"ל דשאני גזילה דמחילה הוי השבה משא"כ בחבלה אין זה ב' רשעיות כלל. דפחות משו"פ אין זה רשעה המסורה לבי"ד

ובעיקר ד' התוס' רי"ד בב"מ דצ"א ילה"ע דסברתו תלוי בספיקות הגמ' בכתובות דל"ב אי ממונא לחומרא או לקולא, דאי ממונא לחומרא ונידון בחמורה, אם א"א לקיים החמורה אינו נפטר מחיוב הקל שבו, ויש עליו חיוב מלקות, משא"כ אי ממונא לקולא ואין עליו החומר של חיוב מלקות מהכ"ת יהי' נידון בחמורה לכשאין לו. ולמש"כ התוס' שם דחס רחמנא אממונא דנחבל, י"ל דשייך סברא זו גם באין לו לשלם, דע"י שילקה יהי' נפטר וע"כ אמרינן דיש עליו חיוב ממון לכשיהי' לו כדי שלא יגיע היזק לבעל דין, ועפ"ז י"ל הא דכתובות ל"ג, דא"כ ביטלת לאו דלא תענה לפי הך צד ממונא לקולא, וגם באין לו, אין עליו חומר חיוב מלקות כיון שהקילה לו התורה ושינוי' דרבא בגמרא דצ"א לפי פי' התוס' רי"ד צ"ל דס"ל דממונא לחומרא, ולא נפטר מחיוב הקל שבו כשא"א לעשות החמור

א) הנה שדר לי ידידי רומעכ"ת מכתב שארנו הגאון מו"ה זלמן סנדר כהנא שפירא הי"ו, וראיתי כי דבריו חריפים ומתוקים בישוב הקו' המפורסמת, דלר"א למה אין תוקעין שופר ואין נוטלין לולב בשבת דל"ש גזירה שמא יעבירנו דנעברי', כדמקשה בפסחים דס"ט, עפ"ד הרשב"א בשבת בפרק ראד"מ דגם לר"א שייך הגזירה כשיש גם דרך אחר שלא דרך רה"ר: אך שהיא ארוכה יותר, דגם בזה שרי לר"א כדי למהר, ומשום דיהא שם דחי' בפסח גופא בהקרבתו, וא"כ זהו רק בפסח, אבל בשופר ולולב דליכא שם דחי' שבת בהו גופייהו, שפיר שייך הגזירה גם לר"א בכה"ג דיש שני דרכים, דהתם הא לא שרי כדי למהר ויש לי להוסיף על דבריו דלכאורה עדיין צ"ע לתי' הרשב"א השני, דכל היכא דיכול להביא דרך גגין וקרפיפות אינו דוחה לר"א במכשירי מילה כדי למהר: ויקשה מאי פריך ונעברי', דילמא יש לו תקנה להביא דרך גגין וקרפיפות או פחות פחות ד"א. ונראה דבאמת נראה סברת הרשב"א הא דאינו דוחה לר"א מכשירי מילה, משום דאינה אלא דחוי', וכל היכא דאפשר לקיים שניהם אין ע' דול"ת [ובתי' הראשון ס"ל להרשב"א דמילה דהותרה ומצותה בכך, גם מכשירין לר"א כמילה אריכתא דמיא, ואין הבדל בין מכשירים בין מצות מילה ושרי כדי למהר], ולפ"ז נראה לפ"מ דמקשה הש"ס בפסחים דף ס"ט ונעברי', דהא לר"א מכשירי פסח דוחין את השבת, ואע"ג דאין מחויב לפי שעה שהוא טמא וגברא לא חזי', מ"מ כיון דמצות פסח ומכשיריו כהותרה לגבי שבת, וכמו בחול מחויב לטהר א"ע כדי שיהי' חזי לפסח, כמו כן גם בשבת דהותרה לחול דמי, ולפי ההו"א בודאי שרי ג"כ כדי למהר, וע"כ שפיר מקשה הש"ס ונעברי', אבל לפ"מ דמשני דבעינן שיהי' גברא חזי, וכל היכי דלא חזי אינו דוחה משום שאינו אלא דחוי', והא לפי שעה שאינו ראוי לזה לא נדחית. ומה"ט י"ל לפי המסקנא, דכל היכא דאפשר להביא ע"י גגין וקרפיפות אינו דוחה לר"א, ומיושב לפ"ז לר"א דגזרו בשופר ובלולב, לפי המסקנא שמא יעבירנו, אף שיהי' לו עצה להעביר ד"א פחות פחות מד"א

ולכאורה י"ל עוד לפ"מ שתירצו דלהכי גזרינן שמא יעבירנו משום דאין אנו בקיאין בקביעי דירחא והוי יו"ט מספק, ולהכי לרבי אליעזר ג"כ גזרינן שמא יעבירנו, משום דהמצוה הוי ספק והאיסור ודאי, ובפסח בא"י, כמו דהפסח דוחה כן מכשירין דוחים ושפיר מקשה ונעברי'. שו"ר באשכול ה' פורים ובנחל אשכול. ויעוי' בטעם המלך בהל' ר"ה, מה שפלפל בזה מדין טעה בדבר מצוה, ומשה"ק ותירץ קדמהו האשכול שם יעו"ש

ב) ומש"כ ידידנו הגאון מוהרז"ם שפירא בדהתו"ס בגטין דכ"ח, דס"ל כפירש"י בכריתות דכ"ו, דבמליקה ליכא חולין בעזרה, והוי רק איסור דרבנן באמת מדהגמ' נזיר דכ"ט מבואר דהוי חולין בעזרה. וכבר נתקשו בזה, יעוי' בשער המלך בפ"א מהל' שחיטה, ובמקו"ח בחדושיו לכריתות. ובמק"א כתבתי לתרץ, דבאמת במליקה ילפינן בזבחים דס"ט דמטהרת מטומאת בית הבליעה לפי שמתרת את האיסור, יעוי' בראשונים שם אף במליקת פסולים, וכן עריפה מטהרת מידי נבלה בע"ע, משום דכפרה כתיב בה כקדשים, וכן ביומא דס"ד, דחייתו לצוק זהו שחיטתו דמטהר מידי טומאה, אף דבודאי אברי שה"מ אסור באכילה דלא פליגי רק בהנאה, ומ"מ חשוב זה שחיטה מאי דמהני לטהר מידי טומאת נבילה, ומה"ט גם בחטאת העוף הבא על הספק, כיון דמתרת את האיסור ומזין את דמה מהני לטהר מידי טומאת בית הבליעה, כיון דהוי קרבן, וכיון דמטהרת מידי טומאה שפיר חשיב מליקה כשחיטה לגבי חולין בעזרה, משא"כ בכריתות דכ"ו, בנודע שלא ילדה, ונמצא שלא נתחייבה כלום, והוי נבילה ודאית ומטמאה בביה"ב ג"כ ל"ה חובע"ז, ומיושב בזה דהר"מ בפ"א מהל' מחו"כ, שכ' שנאסרת בהנאה, משום דהוי חולין בעזרה, והפ"מ הובא בשעה"מ שם תמה, דהא הוי נחירה. ולמש"כ א"ש דחטאת העוף הבאה על הספק שפיר הוי שחיטה, ומליקתו זו היא שחיטתו. אולם בתוספתא דזבחים פ"ז מבואר דחטאת העוף הבאה על הספק מטמא בביה"ב מספק. אך הרמב"ם לא הביא דין זה, ונראה דתלוי בפלוגתת הירוש' בסוטה פ"ז, אי עריפת עגלה מטמא. וי"ל דהתוספתא ס"ל כמ"ד דמטמא, ולמאי דקיי"ל דעריפת עגלה מטהר ה"ה בחטאת העוף הבאה על הספק. ויש להוסיף עוד דבזה פליגי בסוף תמורה בחטאת העוף הבאה על הספק דישרף, ור"י אומר דישליכנו לאמה, דר"י ס"ל דל"ה פסולו בקדש כלל, להך צד דאינה נאכלת ומטמא בביה"ב ג"כ, וכדיליף לה בתו"כ שאינה נשרפת ולרבנן דישרפו, וכ"פ הרמב"ם דחטאת העוף הבאה על הספק בשריפה דהוי פסולו בקדש ואינו מטמא בבית הבליעה, והתוספ' דזבחים אתי כר' יהודה דישליכנו לאמה ולא הוי פסולו בקדש, ולמאי דקיי"ל כרבנן דהוי בשריפה אינו מטמא בביה"ב, וע"כ השמיט הרמב"ם ד' התוספתא וא"ש. -- נדפס בשמי בס' שערי תודה ועי' באחיעזר חיו"ד סי' ז' שהארכתי בזה.