אחיעזר חלק חלק ג טו

בטול והפקר לטוה"נ שאינו ממון ואינו שלו זהו תו"ד, והמקו"ח תמה ע"ז דהא בערכין כ"ח מבואר דיכול להחרים ולהקדיש הטוה"נ שיש לו בקדשים וא"כ מכש"כ שיכול לתפקיר ולבטל, והא דאינו יכול לקדש את האשה למ"ד טוה"נ אינו ממון וכן הגנב פטור מכפל, נראה דודאי טוה"נ שוה כסף, רק דפליגי אם טוה"נ חשוב כממון לזכות בגוף החפץ, ומאן דס"ל דטוה"נ אינו ממון היינו שאינו חשוב קנין בגוף החפץ רק זכות מבחוץ הוא דזכי לי' רחמנא וא"י להקנותו במשיכה וכן בחליפין ואג"ק, אבל קנין הנתפס בדבור כגון הקדש וחרם והפקר ובטול ודאי דמועיל בטוה"נ עכ"ד. והנה מאי דמדחה המקו"ח מהא דיכול להחרים ולהקדיש טוה"נ התם אין זה התפסת הקדש וחרם בגוף החפץ דלאו גופא איחרם דלאו דידי' הוא כמו שפירש"י שם והוא גדר נדר כמו ערכין דילפינן מקרא דכל חרם קדש קדשים הוא לה' שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, וכמ"כ הקדש עילוי דגלי רחמנא מין נדר הקדש וחרם כזה שאינו נתפס בגוף החפץ רק שמחויב לשלם הטוה"נ שנדר, אבל להקנות או להפקיר הטוה"נ למ"ד דטוה"נ אינו ממון והחסרון שאין החפץ שלו, מאי נפ"מ אם צריך קנין משיכה או די בדבור, כיון דעכ"פ החפץ אינו שלו ואיך יחול עליו הפקר וביטול, ולמ"ד טוה"נ ממון בודאי יכול למכור ולהקנות ולהפקיר זכות טוה"נ לאחרים ועי' חי' הרשב"א נדרים פ"ה אבל למ"ד טוה"נ אינו ממון כמו שא"י להקנות ולקדש בו האשה מה"ט ג"כ א"י להפקיר ולבטל, וצדקו ד' השאג"א דכיון דר"א ס"ל בכל התורה טוה"נ אינו ממון ורק לענין ב"י הוי ממון אין בידו להפקיר. אולם מפשטות הסוגיא משמע דפליגי אי טוה"נ ממון כמו שנדחק השאג"א בעצמו. ומשה"ק השאג"א דהא למ"ד טוה"נ ממון הא בידו להפקיר ולבטל אמרתי מכבר לישב בפשיטות דבאמת בחלה בטומאה שאינה ראויה לאכילה ולהנות בשעת בעורה שאין שורפין קדשים ביו"ט. ולהשהותה עד אחר יו"ט א"א שהרי תחמיץ ומי פתי יסור הנה לשלם דמים עבור טוה"נ ואיזה טוה"נ יש בגוה, ועכצ"ל דכיון דאי נימא דאינו עובר בב"י ומותר להשהותה לאחר הפסח הוי דהגול"מ דכממון דמי כמו שאמרו בפסחים כ"ט, ולענין ב"י הא רבי קרא דדבר הגול"מ כממון דמי ואחר הפסח יהי' לו טוה"נ מזה, אבל כיון שעובר בב"י ואסור להשהותה עד לאחר הפסח ממילא אין לו שום טוה"נ ואין בידו להפקירו שאינו שלו, דהא אפילו אם יבטלנו אסור בהנאה לאחה"פ כמש"פ בשו"ע סי' תמ"ז ס"ה, וגם לשיטת הפוסקים דלאחר הבטול מותר בהנאה לאחה"פ, מ"מ כיון דכל זמן שלא בטלו אין בו שום טוה"נ דאסור להשהותה וממילא אין בכחו לבטלו דאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו. ומצאתי בס' "ברוך טעם" שכ"כ, והוסיף דלהטיל בצונן ס"ל דאין תקנה משום דקרוב שיחמיץ וח"א פקפק על זה דמ"מ כיון דבידו להטיל בצונן, יש לו טוה"נ, שלא יחמיץ ויהנה בשעת בעורו, וכיון שכן בידו להפקיר ולבטל הטוה"נ

ולפמש"כ מוכרח מזה דר"א ס"ל טוה"נ ממון בכל מקום ולאו דוקא לענין ב"י משום רבוי דדהגל"מ כמש"כ השאג"א דהא באמת אין לו בגוה טוה"נ כלל, רק דיש לו דהגול"מ לאחר הפסח, והא לא מצינו שנתרבה רק דהגול"מ שיש לו בממון גמור, אבל כיון דטוה"נ אינו ממון וא"כ גם לאחה"פ אין לו בגוה רק טוה"נ שאינו ממון בכה"ג הא לא ריבתה תורה, וכיו"ב מבואר בירוש' פסחים דאית תנוי תנא אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואית תנוי תנא אי אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ומשני תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש דדהגול"מ כממון דמי. והמהרי"ט אלגאזי נתקשה בזה דלמ"ל כר"ש דהא גם לרבנן בחמץ גול"מ כממון דמי, והעמודי אור כ' לפרש ד' הירושלמי דהא האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבנן דר"ש משום דלגבי הקדש לא שוה כלום ופקע דין הקדש מיני' אלא דלר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי חשוב בעלים והא לא ריבתה תורה דחמץ גול"מ רק לגבי הנפקד בדבר שיש לו בעלים, אבל בהקדש הא פקע דין הקדש מיני' ולרבנן דר"ש אין כאן בעלים כלל, וע"כ משני הירושלמי תיפתר בקדשים שחייב באחריותן וכר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי, ממילא דיש בעלים של הקדש על חמץ וכיון דחייב באחריותן ג"כ עובר, וה"נ בטוה"נ אי נימא דאינו ממון א"כ גם לאחר הפסח אין לחמץ זה בעלים כלל כיון דטוה"נ אינו ממון עכ"פ הוי רק גורם דגורם דלאח"פ יהא לו דין גול"מ וזה לא ריבתה תורה וע"כ מוקים לפלוגתייהו אי טוה"נ ממון ובזה הי' אפ"ל קו' השאג"א שהקשה דהא בב"מ ד' י"א משמע דר"י ס"ל טוה"נ ממון ובפסחים מוקי לה דס"ל דאינו ממון ולפמש"כ י"ל דאעפ"י דר"י ס"ל טוה"נ ממון לגבי חמץ דלא הוי טוה"נ כלל וכמו שאמרו בנדרים ד' פ"ה דשויא כעפרא בעלמא וגם קודם שהגיע זמן איסורו וטרם שנתחמץ פקע מיני' הטוה"נ ולא חל עליו הדין דב"י, אלא דפשטות הסוגיא משמע דפליגי אי טוה"נ ממון בכל מקום וכאשר יבואר]

והנה העמו"א שם כתב דלפ"ז בקבל הנפקד אחריות בחמצו של ישראל, שכ' הצל"ח דלר"י דאסור לאחה"פ פקע האחריות, אבל לר"ש דמותר בהנאה לאחה"פ עובר על ב"י. ולפ"ד הירושלמי בהקדש שאינו עובר לרבנן דס"ל דדהגול"מ לאו כממון דמי, גם למאי דקיי"ל כר"ש דלאחר זמן מותר בהנאה, כיון דהמפקיד הישראל אין בו רק גורם לממון מאי דחזי לאחה"פ והא לא ריבתה תורה על דהגל"מ של המפקיד יעוי"ש

ולפי"ז יש לדון מטעם אחר דבטוה"נ דלא דמי לקבלת אחריות מנכרי, דהתם אחריות איכא אע"פ שנאסר לגבי הנכרי אבל בטוה"נ אי נימא דנאסר אין לו עוד שום טוה"נ. ולא דמי לחמץ שלו ממש דלהרבה ראשונים הוי שלו ואינו ברשותו, וזהו החדוש, משא"כ בטוה"נ דלמ"ד דאינו ממון ורק דהוי גורם לממון והא לא דמי לגורם לממון של קבלת אחריות, דהתם האחריות איכא גם אחרי כן, אבל בטוה"נ הא כיון שיאסר אין לו עוד שום טוה"נ

ואפ"ל דבישראל המפקיד אעפ"י דהחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו מ"מ הוי שלו וכמ"ש הריטב"א סוכה ל"ה דהוי לכם ולאחר הפסח דמותר א"צ קני' מחדש כמש"כ האחרונים ולהכי לא פקע שם המפקיד כיון דחזי לאחה"פ ואפילו לרבנן דר"ש דדבר הגול"מ לאו כממון דמי מ"מ כיון דהוי שלו ורק שאין לו שווי ממון ולהכי כל דחזי לאחה"פ חשוב שווי וכיון דיש עליו שם בעלים לא נפקע מה שנאסר בהגיע זמן הפסח כיון דאין אסורו אסור עולם ולהכי אם אינו עובר בב"י ומותר להשהותו חשוב שם בעלים, ואפילו לדעת הראשונים דס"ל דאיסורי הנאה הוי הפקר י"ל דזהו באיסור עולם דהוי כאבודה הימנו ומכל אדם שאין לו שום שווי או בחמץ שלו שמחויב להשביתו דאפילו לר"ש דמותר בהנאה לאחה"פ כיון דמחויב להשביתו הוי הפקר גמור, אבל בחמץ שמותר להשהותו כמו בחמץ נוקשה ואסור בהנאה בודאי דלא הוי הפקר כיון דחזי לאחר זמן, ולהכי כיון דהמפקיד אינו עובר בב"י אף לרבנן חשוב בעלים. ומה שאמרו בפסחים כ"ט דלמ"ד דהגול"מ לאו כממון דמי לא מעל אע"ג דבהקדש ראוי להשהותו לאחר זמן, באמת כבר נתקשה בזה הפנ"י בפסחים דהא יש בו שווי לאחר זמן ולא דמי לשארי גול"מ יעוי"ש מה שנדחק בזה. ונראה בהקדש קדשי בה"ב דאין דין בעלים גמור על ההקדש ורק ארי' דהקדש רביע עלי' שצריכים פדיון, והא יכולים לחלל ולפדות בלי רשות הגזבר, וגם הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל (וכ"ה שי' הרמב"ם בפ"ד