אחיעזר חלק חלק ג קנח

עשו להרבות מחלוקת והרב מצא חן בעיניהם, ורוצים לבטל את האיסור שקבלו על עצמם, אלא שהמיעוט מוחה ומחזיקים בשלהם שהאיסור בתוקפו. וכ' בזה רומעכ"ת דברים נכונים לדינא והעלה להתיר ובקש חות דעתי

בפשוטו נראה דהא בנדר עד"ר מתירים לדבר מצוה, וגם למה שמבואר ברמ"א בסי' רכ"ח דאם אותם הרבים אומרים שלא להתיר אפילו לצורך מצוה אין מתירים הא מובא שם בגליון מהרש"א תשו' מוהר"ש הלוי חיו"ד דזהו דוקא אם הוא בטול מצוה, אבל אם הם מוחים להתיר ויש עבירה בקיום הנדר כמו מחלוקת ומריבות לא מועיל מחאתם יעוי"ש. הרי דבמחלוקת יש להתיר גם היכא שמוחים. ולכאורה יש לה"ר לזה ממכות דט"ז דאדרה ע"ד רבים דמשני דלדבר מצוה מתירים. והא אכתי משכח"ל ביטלו היכא דמוחים הרבים, אע"כ צ"ל כיון דעי"ז יהי' עבירה דלא יוכל לשלחה ולא יתוקן האיסור ויחויב במלקות בכה"ג לא מהני מחאתם אלא דיש לסתור וי"ל דהוי התראת ספק דאע"פ שמוחים באותו שעה שמא יתרצו אחרי כן, ובעיקר הדבר נראה כמש"כ כת"ר דכיון שלא כתב בהסכם כל הח"מ רק סתם ח"מ הוי כמו על דעת הקהל דסגי ברוב. כמש"כ הש"ך שם בס"ק נ"ח דדוקא אם פירש על דעת כל הקהל גדולים וקטנים, שנראה שלא על דעת רוב הקהל הוא סומך, ובסתם סגי ברוב ועי' בחידושי רעק"א שם

והנה כבר האריכו האחרונים בדין שבועה בכתב ועי' בנובי"ק סי' ס"ו וס"ח, די"ל דאע"ג דשבועה בכתב לא מהני משום דכתיב לבטא בשפתים, אבל חרם מהני. מ"מ דוקא בכתב ידו ממש, אבל בחתימה לבד י"ל דלא מהני וכ"כ המחברים. ועי' בשו"ת בית שלמה חיו"ד ויש לדון דהיכי דהכותב הוא החותם הראשון ולגבי' מהני הכתב עכ"פ לענין החרם י"ל דהחותם השני הוי כמו בנזיר דאמר ואני הוי נזיר כמותו עי' נזיר כ'. א"כ חתימות שארי האנשים לא גרע מאמר ואני כמוך וכן חבירו וכלם בחתימתם הוי כאמרם ואני, והוי מתפיס בנדר דאע"פ דמבואר בגמ' ובשו"ע דבעינן תוכ"ד יעוי' במל"מ פ"ג מהל' נדרים דזה דוקא בלא אמר ואני, אבל באמר ואני כמוך מהני אפילו אחר כדי דבור, א"כ ה"ה כל חתימה הוי כאומר ואני כמוך

שו"מ בס' בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' מ"ה שמפלפל בזה. והנה מש"כ מעכ"ת דלגבי החרם א"צ פתח ואפשר להפר כמו הפרת בעל, דבריו נכונים, דדין חרם יחידים כמו חרמי צבור כמבואר בסי' רכ"ט סעיף ח'. אבל הא ההסכמה היתה באיסור ובחרם ואיסור הוא לשון שבועה ונדר, כמבואר בשבועות ד"כ, אלא די"ל דלגבי שבועה הא הוי בנכתב דלבטא בשפתים כתיב ולגבי חרם הא מהני הפרה ומה שמבואר בסי' רכ"ח דמתירים החרם ואפילו הזכירו שבועה עם החרם הא מחלק בנקוה"כ בסי' רכ"ט סעיף ח' ומישב שם קו' הטו"ז דשאני מקהל שלא הוזכרו אלא לאיים, משא"כ ביחיד ונראה דגם כמה יחידים דלא הוי תקנת צבור ויש לזה דין שבועה. אלא דלמש"כ דלגבי שבועה הוי בכתב, ולגבי חרם מהני הפרה. אולם למש"כ איזה מהאחרונים לדון דגם בשבועה בכתב מהני רק חתימה לבד לא מהני, ורק בזה י"ל דמה שחתם השני אם כתב הראשון כלו הוי כמו ואני כמוך, מ"מ הא קיי"ל כמשנתנו דנזיר ד"כ: דהותר ראשון הותרו כלם וכן מבואר ברמב"ם ובשו"ע, וא"כ אם ניתר הראשון ע"י פתח הא ניתרו כלם, וע"כ י"ל דאם כתב כתב האיסור וחרם אחד מהם וחתם בראשון, אם ניתר הראשון ניתרו כלם מצד ואני כמוך אלא כיון דבפירוש הותנה בלי הסכם הח"מ ואי אפשר להתיר בלעדם שהראשון תלה בם, אבל הא נתבאר דלדבר מצוה וביחוד היכי שיש בזה עבירה אפשר להתיר וכיון שניתר הרי ניתרו כלם מצד ואני כמוך, ורק די"ל דכל אחד חותם ואינו תולה בהראשון הכותב הוי שבועה מצד החתימה, אבל הא נתבאר דמצד החתימה לא הוי שבועה, ומצד החרם בודאי מהני הפרה, ולד' כמה מחברים בחתימה לחוד גם בחרם א"צ התרה

ועל כן נראה לענין הלכה אם קשה להתיר כל אחד מן החתומים ע"י פתח יתיר עכ"פ הכותב אם הוא מן החתומים הראשון. וגם אם החותם איננו הראשון רק שכתב הכתב להתיר לו ע"י פתח משום חשש השבועה בכתב ושארי החותמים יש להתיר כדין חרמי צבור. ובודאי שראוי להשתדל לכתחלה להתיר כל החתומים ע"י פתח. ומעכ"ת יטריח לנסוע שם או לשלוח אחר במקומו ולהתיר האיסור והחרם לדבר מצוה רבה זו בלי שום פקפוק, ויבא הכל על מקומו בשלום

ו) ע"ד שאלתו בעירם שיש להם מקולין כשרים מיוחדים, אשר נבנו במקום שהי' שייך להתלמוד תורה, ולזה הוקדשו ההכנסות מכל המקולין. אולם ההכנסה מרובה על ההוצאה והעודף מונח ביד בטוח, ועולה בדעת מעכ"ת ליקח המעות לטובת עזר לביה"ס בית יעקב אשר נתרופפו ההכנסות ומבלי עזר יהי' מוכרח להסגר, אולם מספק"ל לפי שיש בזה שינוי ממעות המקודש לת"ת לילדים, לבנות שאינן מצוות ללמוד דאע"פ שמחויבות ללמוד הדינים היינו בתורת הכשר מצוה. אבל מצות ת"ת אין בהן, והאריך בזה בדברים נכונים ובודאי נראה דאין לשנות מת"ת לבנים לבנות, אבל כל זה אם לא יספיק להת"ת, אבל בזה שלהת"ת יש הספקה ורק שיש מותר, הלא מבואר בשו"ע יו"ד סי' רנ"ט סעי' ב' ברמ"א "ודוקא בדאיכא למיחש שלא יהי' להם ספוק לת"ת, אבל במקום שבני העיר מספקים לת"ת ואם יוציאו אלו המעות לצורך ב"ה יתנו מעות אחרים לת"ת כשיצטרכו מותר", והוא מהמהרי"ק, ובפרט בזה שיש מקור בטוח מהכנסות המקולין, ורק שנשאר מותר, הלא ראוי לשנותו לצרכי מצוה אחרת. ויעוי' בש"ך שם ס"ק ה' שכ' ואע"ג דלעיל סי' רנ"ו ס"ק ז' כתבו הרא"ש והטור דיכולים לשנות בני העיר אפילו לדבר הרשות, היינו כשיחזרו ויגבו פעם אחרת, אבל הכא לא יפרעו שוב, ובאמת בסי' רנ"ו ס"ק ז' בסוף מסיק דאף על גב דאינם יכולים לשנות באירע דרך מקרה. אפילו לדבר מצוה, מכל מקום כשרואים הפרנסים שיש צורך בדבר יכולים לשנות לדבר מצוה, וע"ז כ' הב"י שדעתו לומר דההיא דירוש' מיירי דוקא בבאו לשנות לצורך עניים, אבל לדבר הרשות לא, יעוי"ש, הרי מפורש דלדבר מצוה יכולים הפרנסים לשנות אפילו בדרך מקרה, א"כ לשנות מת"ת לצורך ביהכ"נ שהוא לדבר מצוה הי' בדין שיהיו רשאים בני העיר לשנות, כמבואר בירושלמי דאין ממחין ביד הפרנסים, ומזה יהי' סייעתא למש"כ באחיעזר חיו"ד סי' כ"ג אות ו'. דדוקא במותר צדקה רשאים הפרנסים לשנות אפילו בצדקה דרך מקרה, אבל לא בעיקר הגבי', וא"ש ד' הש"ך בסי' רנ"ט דמיירי בעיקר הצדקה ולא במותר דא"א לשנות מת"ת לבהמ"ד

עכ"פ הרי מפורש בד' הרמ"א דיכולים לשנות במותר ובפרט לדבר מצוה רבה זו לתמיכת בי"ס "בית יעקב" להשריש בלבן שרשי אמונה ויראת ד' ולהדריכן ולחנכן ע"פ מסרת אבות, בודאי רשאים לשנות מהמותר, ובודאי יסכימו הפרנסים לדעת מעכ"ת. פורים תרס"א

ז) ע"ד מה שכ' דכיון שהשטר הרשמי מתחיל לאחר מיתתה אין שטר לאחר מיתה, וזמנו של שטר מוכיח עליו ל"ש בכותב לאחר זמן כמש"פ הרמ"א בסי' רנ"ז כהרמ"ה ואף בשטר בערכאות דל"ש זמנו של שטר מוכיח עליו שכותבים הזמן על פי נמוסיהם.