אחיעזר חלק חלק ג קנז

חלונות ופתחים ומה בכך אם אורם מועט, ולטעם המובא בתר"י שע"י ראיית האור תתיישב דעתו ויכול לכוין כראוי בודאי אין קפידא בדבר באיזה רוח יהי' החלונות, עכ"פ אין שום מקום לשנות בשביל זה המזרח לצד צפון ואין לזה שום היתר רק יקבעו את הארון בכותל המזרח כנהוג בכל תפוצות ישראל. כ"ה שבט תער"ג

ב) יקרת מכתבו בצירוף הגלוי', מהגאון ר' מאיר שמחה נ"י הגיעני, ע"ד שאלתו אם מותר ליחיד שהוא איש אמיד למכור ס"ת, הנה בודאי הצדק עם מעכ"ת שאין להורות היתר לכתחילה נגד הדין הפשוט המבואר ביו"ד סי' ר"ע, אולם למחות נגד המקיל בזה אין מן הצורך, שהרי לפי הנראה לא הכריעו הפוסקים בזה, וכמבואר באו"ח סי' קנ"ג ובמג"א שם על מה שסומכין העולם שמוכרין ס"ת אפילו נתנו לביהכ"נ, וגם הפרמ"ג שם הניח בצ"ע, ובארחות חיים שם הביא ד' האחרונים שמקילים בזה מצד עיקר הדין, ונראה דהוי ספיקא דדינא, וספק דרבנן להקל

ומה שנסתייע הגאון רמ"ש מד' הירושלמי נדרים ר"פ השותפין, דאפילו אם קדשה בס"ת של יחיד אינה מקודשת ומד' השירי קרבן שם, ובאמת ד' הש"ק שכתב דלהכי אינה מקודשת משום דאינו רשאי למכור לכתחילה ודמי לאיסוה"נ מדרבנן תמוהים, דהא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, אעפ"י שאסורין להמחליף בעצמו, והכי ס"ת מאיסורי הנאה הוא, וגם למש"כ התוס' ר"פ השוכר את הפועל בע"ז בדס"ב בד"ה בדמיהן שכתבו וזה לא דמי לקיחה דשדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ. וי"ל דה"נ בס"ת דאסור במכירה ואי"ר לקנות חפץ, מ"מ ז"א דדוקא שאי"ר לקנות בו חפץ מצד איסוה"נ ואין אצלו שיווי, משא"כ בס"ת, ועוד דבודאי אף דאסור למוכרה, מ"מ המכירה קיימת ופשוט דס"ת שיש לה שיווי אף שאי"ר למכרה רק בתנאים ידועים ראוי' לקנות חפץ ובדין שתהא מקודשת אם קדשה בס"ת

וגם בשי' הירושלמי נראה דבני העיר יכולים למכור ס"ת דאיתא במגילה שם הל' ב', מה אנן קיימין אם כר"מ אין מוכרין ביהכ"נ אלא ע"ת, אם כרבנן מוכרין אותו ממכר עולם, ר"ח בשם ר"י תפתר בס"ת והיינו בס"ת שפיר אין מוכרין בשל רבים ליחיד כר"מ, ולמאי דקיי"ל כרבנן דר"מ ממילא מותר אף מרבים ליחיד, ועל כל פנים בזט"ה במעמד אנשי העיר מותר למוכרו, וכמו זט"ה במעמד א"ה מותר כן יחיד מותר. כ"ד מ' חשון תרצ"ב

ג) ע"ד שאלתו בדבר שומן מאכל מדגים קטנים, אם רשאים לאכול עם מאכלי בשר ואופן עשית השומן הוא כך, שמבשלים הדגים קטנים ואח"כ סוחטים מהם השומן ובא בשמן הזה "שוופפל זויערע" להמית כל חלקי בשר או עצמות שיש עוד בהשומן, ואח"כ בא מלח הרבה ואיזה סממנים שיאבד כל טעם וריח דג ואח"כ מקשין את השמן ועושים מהם שומן מאכל כאשר עושים מפרי העץ קאקוס. ועתה בזמן היוקר והעוני מצדד מעכ"ת להתיר עפי"ד הח"ס ביו"ד סי' ק' דהרמב"ם לא הביא דין זה והמג"א סי' קע"ג כ' שנשתנו הטבעיות והביא ג"כ החת"ס סי' ע' דגבי דם באיסור חלק אחד מן האסור משום הטמאים משא"כ בסכנה, ובסוף הביא מש"כ באחיעזר חיו"ד סי' י"א בפעולות הכימיים המבדילים דכל כח אחד אסור מ"מ במיץ קיבה הנקרא פעפרן, כיון דאי אפשר להוציא רק ע"י שיתבטל ויפגם דינו כפגום ודמי למוסק וה"נ ע"י תערובות ה"שוועפל זויערע" נפגם לגמרי ויש להתיר זהו תו"ד

הנה לד' האחיעזר לגבי איסורים לא דמי, דהתם בעינן טעם לשבח וילפינן נוטל"פ דמותר דכל שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבלה. וכל זה באיסורים שאין שם איסור חל על טעם פגום, משא"כ לענין סכנה, מה לי אם טעם דג פגום, די"ל דבפגום עוד הסכנה ביותר אם נתקלקל המאכל, וגם לד' החת"ס לא דמי דבצללתא דדמא שייך לומר דהוי כיוצא מן האסור, משא"כ במה שנתהוה ע"י בישול הוי כולו כגופו של איסור וכל חלק שבאיסור חלב ושארי אסורים הוי איסור ממש של חלב, שלוקה וחייב כרת עליו, אולם בדגים ובשר דהעיקר הוא משום טעם הדגים וכמש"כ הפר"ח ושאר אחרונים וכיון דע"י שוועפל זויערע נשרף כולו ואין בו שום טעם דג בזה נראה דיש להקל בזה. ודברתי בזה עם רופא חעמיקער ואמר לי ג"כ דע"י שוועפל זייערע כלה גוף הדבר

שו"ר בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נ"ג שהעיר ג"כ בזה דאפ"ל דכשהטעם פגום אין בו סכנה. ומסתפק ג"כ בזה דאפשר רק לענין איסורים אמרינן דנוטל"פ מותר, אבל בסכנתא אין חילוק ומצדד דאפ"ל כיון שנפגם הטעם שוב לא מיקרי טעם אותו הדבר כלל רק כעץ בעלמא והרי הוא כאלו נשתנה הדבר לגמרי ומסתפק דאפשר דהארס לא יצא ממנו. עכ"פ בנ"ד דהוי כנשרף ופנים חדשות באו לכאן יש מקום להקל. טו"ב אייר תר"צ

ד) ע"ד שאלתו אשר קנו קרקע על בית עולם חדש וקוברים שם. ויש מן הקרובים שרוצים לקבור על בי"ע הישן אולם צריך לקבור זה על זה, וחושש ע"ד הרחקה. וגם מפני העפר שעל הקבר שמפזרים אח"כ להשוות הקרקע שאסור לדרוך עליהם, משום שי' רבנו ישעי' שאסור בהנאה מדין תלוש ולבסוף חיברו, זהו תו"ד. הנה מצד עיקר הדין מבואר בשו"ע סי' שס"ד דאם יש ביניהם עפר ו' טפחים מותר, והתשב"ץ ח"ג סי' קי"ט שכ' דמן הצד צריך הפסק בין קבר לקבר ו' טפחים שמא יתקלקלו הקברים ויתערבו, אבל בין קבר עליון לבין קבר תחתון סגי ג' טפחים ובחכ"א בקונט' מצבת משה הביא מדברי הרמב"ן דמשום טעם תפיסה די רק בששה אצבעות יעוי"ש

וע"ד החשש של איסוה"נ בדריכת העפר על פי שיטת רבנו ישעי' שהביא הרמ"א כבר כ' בשו"ת רעק"א סי' מ"ה לצדד דאפ"ל דדוקא העפר שמכסין בו המת בתוך הקבר חשוב צורך המת. ובשו"ת כתב סופר חיו"ד כתב להקל בזה ולא הביא תשובת רעק"א זקנו הגדול, גם אם נימא דלאו דוקא העפר שמכסין בו המת רק גם העפר הנחוץ להקבר נכלל בזה, י"ל דמתערב העפר שמפזר עם הקרקע שתחתיו שמותר ובטל כמו שדן בתשו' רעק"א שם דהא בלעדי הקרקע שתחתיו לא הי' אפשר לדרוך על העפר מעט, ודעת רבנו ישעי' הוא דעת יחיד והי' באפשרי להקל, אבל כל זה כשהמקום צר כמש"כ השבו"י ונוהגים אצלנו פה ג"כ לקבור קבר ע"ג קבר בהפסקה. והעפר שמכסין ומפזרים הוא מן ההר שלא מן הקבר ואין בזה שום חשש, אבל אם יש בית עולם אחר למה להם לדחוק לקבור קבר על גבי קבר, וחוששני שלא יבא ג"כ מזה לידי פירוד והתקוטטות, ולהפריד בין החיים בשביל המתים אינו כדאי ומ"מ כבר כתבתי אם יש צורך ונחיצות בזה אפשר להקל כמש"כ. ב"ה כ"ב סיון תרצ"ב

ה) ע"ד שאלת רומעכ"ת אשר התעוררו לעשות כתב רבנות, אלא שמנגדים במספר י"ד איש ערכו לעצמם כתב בזה"ל "אנחנו ח"מ הסכמנו יחד באיסור ובחרם גמור שאסור עלינו לחתום על כתב הרבנות בלי הסכם ח"מ" ועתה נתעוררו רוב החתומים כי לא טוב