אחיעזר חלק חלק ג קנה

ולפלפולא אפ"ל בישוב דבריהם, דלכאורה יש להעיר בדהג"מ אי בעי עריק ואזיל לעלמא הא אי בעי מפקירו ואי מעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה א"כ לא מצי למיכל בתרומה, ואף דנימא דס"ל כרשב"ג דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה (בכריתות כ"ד) ומאי דאיבע"ל בגטין (דמ"ב:) היינו בח"ש וחב"ח (ומהרש"ל תמה שם דאיך יאכל החצי ב"ח הא זר הוא. ועי' בא"מ בתשובה שכ' דהוי כעבדים שקנו עבדים אף שאינו שייך להרב כמ"ש התוס' יבמות (דס"ו) וה"נ חלק הב"ח הוא קנוי לחלק העבדות) מ"מ למאי דמסיק לר"מ חוב הוא לו דנאסר בשפחה דנגד התרומה אי בעי מקני לישראל וגם הא תינח עבד כהן עבד ישראל מאי אי"ל והא אי בעי מפקירו ולדהתו"ס בגטין בדף מ' בד"ה אותו דמעוכב ג"ש מותר בשפחה א"ש, אבל לדעת רש"י שם אסור בשפחה ובב"ח, א"כ איך חשיב לי' חוב לר"מ הא אי בעי מפקירו ובזה לא יכפוהו הבי"ד ג"כ דהא יש לו תקנה לישא בת מינו מעוכבת ג"ש (ובזה סרה קוה"ת שהקשו שם לדברי רש"י דא"כ אמאי אריו"ח עבד שברח מבית האסורים יצא לחרות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו ג"ש הא פשיטא כיון דאסור בשפחה ובב"ח ודינו כדין ח"ע וחב"ח. ולד' א"ש דהא אפשר לו לישא בת מינו ובזה ל"ש דאתי צד עבדות כו' דשניהם מעוכבים ג"ש ויש לו תקנה, וקמ"ל ריו"ח דבברח מביה"א כופין, ועי' בירוש' בפ"ד מגיטין היוצא משום יאוש בני' מה הן, ובשירי קרבן שם תמה, דאי בנשא בת ישראל הולד כשר ואי בנשא שפחה הולד כמותה, ולמש"כ י"ל דנשא מעוכבת ג"ש) וע"כ צ"ל דהא ר"מ לטעמי' בנזיר (דס"ב) כשמואל דהמפקיר את עבדו א"צ ג"ש משום שאין רשות רבו עליו, וא"כ אי יפקירנו לא יגרע משחרור זה, וצ"ל דמאי דעריק אע"ג דר"מ ס"ל שם דברח אסור אינו משום דמתיאש ממנו אלא מטעם קנסא, וכמו דמסיק שם הגמ' בנזיר דאל"כ מאי ק' אילו עבד כהן שברח אוכל בתרומה

ג) ולפ"ז יש להקשות בדהתו"ס שכ' דאי בעי זריק לו ג"ש ספק קרוב לו ספק קרוב להעבד דכיון דהוה ספק משוחרר אין להרב לעבוד בו ואין רשות רבו עליו, ממילא הא סבירא לי' לר"מ דכל היכא דאין רשות רבו עליו א"צ ג"ש ולא יגרע זכותו כלל וישא בת חורין

וצ"ל דד' התוס' כד' הרשב"א שכ' בגטין ד"מ דהאדון אמר נתתי שטר שחרור והעבד אומר לא נתת דאוקי הודאה בהדי הודאה ומוקמינן בחזקת מרא קמא, ותפיסה לא מהני מה שהעבד תפוס בעצמו דכ"ז שאינו משוחרר בודאי אינו ברשות עצמו, וכן מורים ד' הר"מ בפ"ח מה' עבדים באיבעי' דמכרו חוץ למלאכתו דל"ש תפיסה וא"כ יכול הרב לעבוד בו. ואי נימא דמוקמינן בחזקת מ"ק, מהני גם לענין איסור ויהי' מותר בשפחה. וכ"נ לכאורה מד' הרשב"א שם דהוי עבד ומשמע דמותר בשפחה, דאא"ל מטעם דהעבד אומר ברי לי דעדין האיסור מוטל גם על השפחה, אך יש לחלק דכיון דנעשה מעשה ג"ש וספק קרוב לו ספק קרוב להעבד, איתרע חזקת מ"ק וכמ"ש התוס' בכתובות דכ"ג. ואולי י"ל דחזקה דאיתרע אאמד"ר להחמיר וכדמוכח ביבמות ד"ל דמן התורה אזלינן בתר חזקה ולענין ממון אזלינן בתר חמ"ק. מ"מ י"ל דבחזקה שאיתרע מהני תפיסת העבד דלא הוי תפיסה אחרי שנולד הספק דתפיסת העבד וחלות הספק באות כאחד ולא שייך לומר דרשות רבו עליו דשמואל ס"ל כר"מ דכל שאין רשות רבו עליו אינו קרוי עבד וכיון שאינו יכול לעבוד בו מספק אין רשות רבו עליו, וא"כ גם בספק קרוב לו ספק קרוב להעבד אינו קרוי עבד ולר"מ א"צ ג"ש וישא בת חורין. וכה"ג יקשה במתניתין דיבמות דצ"ח הגדילו התערובות משחררים זא"ז והא סתם משנה ר"מ והא לר"מ דס"ל דכל דאין רשות רבו עליו אינו קרוי עבד למ"ל ג"ש כלל, והתם גם חזקת מ"ק ליתא ואין כל אחד יכול לתפוס מחברו

והנראה דע"כ ל"ק שמואל דאין רשות רבו עליו אינו קרוי עבד, דוקא במפקיר או ביאוש, והוי סילוק רשות האדון לגמרי, משא"כ בס' אם יבא אלי' ויאמר איגלאי מלתא למפרע וכדק' בגטין דמ"ב וספק קנין ממון הואי ומוכרח שם דאינו מתיאש מספיקא דאפשר שיבורר דא"כ עדיין הוי מעוכב ג"ש דלהכי הוי ספק קנין כספו

ד) והנה הגאון רע"א בגה"ש בגטין דל"ח גבי אמתי' דר"א בר זוטרא שדר לה גיטא דחירותא ה"ד אי דלא מצי פרקי לה כי שדר לה גט דחירותא מאי הוה, הקשה על זה הא כיון דלא מצי פרקי לה ול"ה יכולים להוציאה מידי העכו"ם איך יכול לשחרר הא א"א להקדיש ולהפקיר אף קרקע שא"י להוציא בדיינים והניח בצ"ע. אמנם בגוף היסוד של הגרע"א דמצד שאינו ברשותו לענין ממון בדין שלא יהי' בכחו לשחררו, יש לדון בזה, דהא חזינן לדידן דקנין אדון בעבדו מתחלק לב' קנינים, הא' קנין ממון דנסתלק בהפקר ויאוש, הב' קנין איסור מה שמותר לישא שפחה ואסור בבת חורין, אכילתו בתרומה ובפסח ודומיהן. ונראה דקנין האיסור אין זה שם איסור החל על העבד בפ"ע אלא גם זה קנוי לרבו דקי"ל דלא כאמימר ומפקיר עבדו ומת היורש מפקיעו מיד איסורו והיורש יורש קנין האיסור. ולפ"ז במפקיר עבדו ומתיאש מהני הג"ש על קנין האסור, כמו שהגט באשה מהני להפקיע האיסור וכמו דילפינן לה מאשה, משום שקנין איסור הוא קנין בפ"ע שהוא ברשותו. וה"נ בכבושה ביד הכותי יש להרב כח לשחרר חלק האיסור וממילא נפקע גם ממונו, ועי' בתוס' בגטין דל"ט: בד"ה מה אשה דשטר כתוב בהדיא בקרא ובזה יש להסביר בתירוץ קוהתו"ס בגטין ר"פ הזורק בד"ה דין ודברים דמהני אין לי עסק בך בשטר שחרור דזהו גופו הלשון של שט"ש דאין זה בגדר הקנאה ומתוך שנפקע האיסור שבו נפקע גם ממונו אף שהממון אינו ברשותו

וכ"ז למדס"ל דהמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך ג"ש, אלמא דעיקר ג"ש הוא לחלק האיסור, אבל לר"מ דס"ל דהמפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך ג"ש, דכל שרשות רבו עליו קרוי עבד וכל שאין רשות רבו עליו אינו קנוי עבד, ועיקר העבדות תלוי בקנין ממון שלו, ושם מעוכב ג"ש לא יתכן לדידי', ושוב אין לדמות כלל ג"ש לגט אשה דהא גם הפקר ויאוש מועיל להפקיע מידי איסורו שלא מצינו באשה וכל' הירוש' בפ' השולח מה אשה אינה יוצאה משום יאוש ועיקר השחרור הוא רק לסלק שעבוד הממון דבזה סגי להפקיעו מידי איסורו ונמצא דהשחרור הוא רק בגדר הקנאה

ועפ"ז הדק"ל בתערובות שהגדילו, הא הטעם דבעי ג"ש משום ספק קנין ממון שעליו ואף שא"י להוציאו בדיינים, מ"מ קנין ספק הוי ואם יבא אלי' כו' ולר"מ למה יועיל ג"ש כיון דעיקר השחרור הוא כהפקר וכל שאינו ברשותו א"י לשחררו, ומגוף המשנה אפ"ל דלא כר"מ דלדידי' ל"מ כלל שטר שחרור דרשות רבו עליו קרוי מטעם ספק קנין ולמוכרו כמ"כ להפקירו ולשחררו א"א

ה) אלא דמ"מ נראה דלר"מ בהגדילו התערובות איכא תקנה ע"י יאוש אם כאו"א יאמר שמתיאש מפני שא"י לעבוד אותו, ואולי נאמר דלדידי' הכונה דמשחררין זא"ז היינו ע"י יאוש דנתיאשתי מפלוני עבדי א"צ ג"ש וזהו גופו של שחרור דאינו מוזכר במשנה דמשחררין בשטר שחרור דוקא, ואף דאינו ברשותו מ"מ הלא עיקרו של יאוש דאינו ברשותו הוא וזהו החלוק בין יאוש והפקר, דיאוש